תגית: חרציות

חרציות או לא להיות

 

אני רוצה לצייר בטבע. אין דבר שאני רוצה יותר מאשר לשבת בטבע מוגן ובטוח ולצייר. שיהיה זה תמיד אותו מקום. הרי הוא אף פעם לא אותו דבר. האור משתנה, עונות השנה. דברים ידועים. אבל מה שהכי משתנה זה איך שאני בתוכו. איך שאני חווה אותו ומעבירה אותו מהחוץ אל הפנים ואל הנייר או הקנווס (בעולם של הציור).

מקום בטוח זה להיות בטבע, אבל לא לאפשר למי שמייצר אותו והם חלק בלתי נפרד ממנו (מזג אוויר, חרקים ושאר מכשולים שכוללים בני אדם) להפריע. בחורף קשה, באביב יותר קשה, בקיץ הכי קשה ובסתיו החגים הנוראים (זה נושא אחר). מקום בטוח הוא משהו כמו מרפסת נמוכה, הנשקף ממנה איזשהו מרחב ללמוד אותו. כתבתי על זה כאן, וגם  כאן 

אבל עכשיו  הטירוף הזה ובני אדם צריכים להסתגר בבתים, בסטודיו. האמת שאני די אוהבת את זה. את הלגיטימציה לצייר מהטאבלט ולהפליג מהתמונה אל היכולות והדמיונות שלי. עשיתי את זה גם בעבר, כי התקשיתי למצוא מקום בטוח, אבל אני מאמינה בטבע, בשהייה בטבע, לפחות כסקיצות ראשוניות, בחוויה הזו של התבוננות בלתי אמצעית, להיות מוקפת ללא פריים. הארץ הזו קטנה וצפופה ולעיתים נדירות מצאתי מקום כזה וגם תמיד הייתי צריכה לזוז כי נגמר הזמן והמקום לא היה "שלי". וזה לרוב היה בסדר. נופים משתנים הם גם סוג של למידה. אבל התעייפתי. אני רוצה מקום אחד להעמיק בו פנימה. להישאר. לפני כמה חודשים אפילו חשבתי על סוג של בית אבות עם מרפסת למזרח. אבל מסתבר שבית אבוא הוא כלא מוות.

מוות. הכי מפחיד זו מכונת הנשמה אינסופית. ואולי לשרוד אחרי זה אבל להישאר עם כל תופעות הלוואי. ואולי זה סוג של פרוזדור תודעה? אותו מקום שמאפשר לראות את החיים כסרט וללמוד כדי לא לעבור שוב את החיים הבאים בקשיים דומים? אולי מכונת הנשמה זה טוןב. אולי הקורונה היא טובה.

ושוב בעניין הציור בטבע. עד שיתגשם החלום הזה אני מגניבה  פה ושם טיול בשדה החרציות (זה מותר אבל צריך להתמגן היטב בגילי המתקדם מול מופרעותם של רוב דיירי שכונתי המזלזלים בהוראות- אולי אם היו מזלזלים כך גם ב"ביבי" הכל היה נראה אחרת). זה הזוי. אני מצלמת במהירות. עוד מעט וייעלמו החרציות. הייתי מעדיפה מרחב אחר אבל זה מה שנמצא ועם זה אני מנסה לפלס דרך לצעקת הנפש שלי. 

בבית. אין כאן אף אחד. למדתי לעשות משלוח פה ושם. פעם אחת הלכתי לסופר והרגשתי כמו עכברוש נמלט בין המדפים מפני גרזני הקורונה. אפילו שכנתי מעבר לגדר נמנעת מאיזשהו שרינג. מרגישה מצורעת.

הזדקנתי בעוד מאה שנה

הזדקנתי במאה שנה

 

זהו השיר החותם את ספרי שיצא ב 2014.  אחרי ערב ההשקה הראשון חשבתי שאני הולכת למות.

והנה 2020.

ואז חשבתי שבטח אחזיק עד גיל 61 שזה בשנת 2020. ומאז יום הולדתי עבר חודש.

אז מסיימת את הפוסט הזה במבחר אקוורלים מהחודש האחרון,  אמצע מרץ – אמצע אפריל 2020, מאותו מקום: השדה שמאחורי הבית. שיהיה. 

img338

_

עוד מהחרציות

img328

_

שדה מרץ 2020 1

_

img311

img312

_

_

 

 

 


שביל החרציות בימי קורונה

אמש יצאתי לשדה מאחורי הבית (קצת יותר מה 100 מ' המותרים) וצילמתי בשדה החרציות. השמיים כל כך תכלת והחרציות כל כך צהוב והירוק כזה ירוק, ממש דגל של אביב, דגל של בריאות. פעם השדה היה רחב. אפשר היה ללכת ברגל לרעננה ולגבעת חן. עכשיו חוצה אותנו כביש 531 הרועש ללא הפסקה. אבל אתמול היה שקט יותר מביום כיפור. שום דבר לא נע על הכביש או בשמיים, מלבד הצפרים. המון המון צפרים. אולי תמיד היו ולא שמענו אותן. הציורים הכי שמחים שלי יכולים לבקוע גם בשעות שהחרדה מציפה, והיא מציפה. לופתת. לילות לבנים כמעט. מציצה פה ושם בפייסבוק. בוואטסאפ, שם שמורים לי כמה מדיטציות ומילותיה הטובות של סימה. אני פותחת בשתיים בלילה. בשלוש. בחמש. משתדלת לעשות מדיטציה לפחות פעמיים ביום. צריך משהו להאמין בו. אחרת אי אפשר. קצת תרגול גופני. את הציורים ציירתי מצילומים. ממילא גם אם הכל היה "נורמאלי זה היה בלתי אפשרי כמעט לשבת בטבע הזה, שהוא כל כך נוצץ, בוהק, זורח, רוחש דבורים ומעקצצים אחרים, מציף ריחות מעטשים ללא הרף. אני נושמת את הטבע בעיניי. בולעת אותו. וחוזרת לסטודיו הביתי לצייר.
סדרת שלושה מהשדה שמאחורי השיכונים שלנו. כשהגעתי לשלישי, האבסטרקטי מינימליסטי משהו, התעטשתי כל כך שמיהרתי לסיימו, בתנועת החמש דקות שלפני האנטי היסטמין.
אקוורלים, סוף מרץ 2020

שדה מרץ 2020 1

_

img311

_

img312

28.3.2020


אפריל וכבר

גֶּשֶׁם מְגָרֵד בַּחַלּוֹן.

פְּרִיחַת אַפְּרִיל שְׁחֹורָה

*

הַצִּפֳּרִים לוֹעֲסוֹת אֶת הָאֲוִיר 

הָאוֹר רַק הִתְחִיל

וּכְבָר מְהוּמַת עוֹלָם

*

כִּפַּת הַסִּגָּלוֹן פּוֹרַחַת

מְפַזֶּרֶת פַּעֲמוֹנֵי לִילָךְ עַל הַמִּדְרָכָה

לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁאֵין אֱלֹהִים

*

לַחַרְצִיּוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת

אֵין כֹּחַ לַהֶעְלֵם

הֵן מְחַכּוֹת לְל"ג בָּעֹמֶר

*

img230


פרחי ה- ח'

בקר טוב לך שם בהרים, בעצם צהרים אצלך וכאן שבת חמימה, סוג של אביב, מוקדם השנה, עץ ההדרים בחצר כבר פורח וריחו הכבד, העמוק שוב מפריע  כל כך, אבל אני חסה עליו, בכל שנה מתלבטת אם להוריד אותו אבל מתאפקת כמה שבועות עד שזה עובר, סוגרת חלון שלא יחדור הריח ויתפוס אותי, בעיקר בלילה.

יכולתי לכתוב ספר על הריחות והשפעתם על נפשה של ציירת נידחת, אי שם בשוליי החיים הנחשבים, על אפה שלא חדל מלדמוע ועיניה שלא שבעות אף פעם מפרח זה או אחר,כמו פרחי ה- ח׳ האופייניים לסוף החורף, חרציות וחמציצים וחרדלים וחוביזות. קודם החמציצים, הם הצחוק הראשון של שמש החורף. צחוק של תינוק. ואז החרציות, בבת אחת מתפרצות וצומחות לגובה בולע, מנקדות, או יותר נכון מכתימות את השטחים בשכונה שעדיין לא בנויים  בצהוב זוהר חסר רחמים ומפיצות את ריחם החמוץ המאסיבי שחודר דרך החלונות או כל פתח אחר, החרציות שבימי השרב הבלתי אפשריים של סוף החורף נעשות גם כן בלתי אפשריות וכבר קשה מדי ומסורבל ללכת בשבילים, כי הן פולשות לכל עבר ומי יודע מה מסתתר בתוך ערימת הצמחייה הזו שצומחת יותר מהר מהמחשבות שלך
גם האפונה הריחנית פרחה בחלון המטבח אבל ימיה קצרים כל כך. היא דלילה ובודדה ונדירה, התלבטתי אם לקטוף אחת ולשים על שולחן המטבח כדי שאוכל להריחה יומיים, אבל החלטתי להשאיר אותה על אדן החלון והשרב הפתאומי ייבש אותה, לא נורא, עוד שלושה ארבעה ניצנים מחכים להיפתח בסגול ורוד מתוק, כמה אושר יש בפרחים האלה, המשתנים עם העונות, אפילו החרציות וההדרים המעצבנים עושים שמחה בכל שנה כשהם מופיעים מחדש, כי זה אומר שהעולם זז ויבוא קץ לאשלייה הזו שנקראת מציאות, למרות שבמציאות הזו מתגלמות הפריחות המפעימות, כמו של פרחי כובע הנזיר שבקרוב ייהפכו לפרפרים לבנים, אבל בינתיים הכתום המופלא שלהם מתגנב מחצר השכנה וקורץ כממתיק סוד עם פס השמש שמתרחב מדי יום בחצר חשוכת החורף, וזה היתרון של הקיץ המתקרב, כי לסקאיי כלבלב הרוח שלנו ישנה נחמת שמש בחצר ופחות צריך להשתמש בתנור חימום
(5.3.16)
חרציות מרץ.jpg

%d בלוגרים אהבו את זה: