תגית: טבע

אחת עם הטבע

מתגעגעת לצייר בטבע. לגמרי בטבע. לא בגינה ציבורית בין בתים, שדה בשולי שכונה ואפילו לא בים על צוק משקיף לגוש דן. רוצה גבעות בצל חרוב, רוצה ברושים במרחק טווח עיניים, רוצה ריח אדמה רעננה.

 לפני כמה שנים הייתי שוהה מדי פעם בטבע, במסגרת השתייכות לקבוצת עבודה רוחנית מסויימת.

אני מרדנית מטבעי ובמקום לרוץ מדי זריחה ושקיעה לחדר מדיטציה סגור (איזה בזבוז), הייתי רצה לגבעות, עם פנקס וצבעי מים, ומתאחדת בטבע עם אלוהי הבריאה. שם היו המדיטציות הישירות שידעתי אי פעם במהלך כל שנות התירגול ההם.

לפעמים היינו בקיבוץ הראל ולפעמים מעל הכנרת האהובה.

 הזמנים ההם, בצורתה ההיא, לא ישובו עוד. אבל הטבע הוא געגוע שמלווה אותי יום יום גם כשאני במחוזות אחרים לגמרי, כביכול.

מביאה כמה שירים שכתבתי ב 2006-7

וכמה אקוורלי טבע מאז

*

בִּתְכֵלֶת רַכַּת צִמְחִיָּה

הַשֶּׁקֶט מִתְנוֹעֵעַ

קוֹנְטְרַפּוּנְקְט הַצִּפֳּרִים

מְמַלֵּא אֶת רִבּוּעַ נָטוּל הַזְּמַן שֶׁל הַשַּׁבָּת.

נִשׁמַתִּי נָחָה

מִחוּץ לְצוּרָתָהּ הַיְדוּעַה.

*

בִּקְצֶה הַשָּׂדֶה

עֲרוּגוֹת גְּפָנִים בְּכָתֹם פָּז

שִׂיחַת צִפֳּרִים מְלַוָּה אֶת תְּנוּעַת הַמִּכְחוֹל

מְנַסָּה לְהַכְנִיס לְדַף אֶחָד

אֶת לַהֲטוּטֵי הַבְּרִיאָה

*

צִבְעוֹ הַכֵּהֶה שֶׁל הַבְּרוֹשׁ

נָזַל עַל הַשְּׁבִיל הוורוד

צְלָלִים סְגוּלים הִתְרַחֲבוּ עַל שְׂדֵה הַנְּחושֶׁת

כֶּתֶם הַשָּׁמַיִם סֵירַב לְהִיכָּנַע בְּהַדְרָגָה

לַשְּׁקִיעָה החמקנית.

*

 *

 בֵּין שְׁתֵּי גְּבָעוֹת

מֵצִיץ יָם כִּנֶּרֶת

פֵּרַשְׁתִּי: נוֹף

.

בֵּין שֶׁמֶשׁ לְיָרֵחַ

מְהַבְהֵב אוֹר

פֵּרַשְׁתִּי:  זְמַן

.

בֵּין לֵדָה לְמָוֶת

אַהֲבָה וְסֶבֶל

פֵּרַשְׁתִּי: הַכּל חוֹלֵף

.

גַּם אֲנִי

*

*

כָּחֹל סָגֹל זָהָב

בִּמְשִׁיכַת מִּכְחוֹל אַחֲרוֹנָה

סוֹגֵר אֱלֹהִים אֶת הַיּוֹם

וְשׁוּב לֹא הִסְפַּקְתְּ לַעֲצֹר

לְוַתֵּר

*

בְּרוֹשֵׁי עִנְבָּר עַל גִּבְעָה ורודה

כִּתְמֶי קוֹצִים, קַשׁ וְרִגְבֵי אֲדָמָה

מִתְפַשְּׁטִים באפרוריות הָעֶרֶב

יָדַיִים נִסְתָּרוֹת מְצַיְּרוֹת אֶת

אשליית הַטֶּבַע

*

צִבְעוֹ הַכֵּהֶה שֶׁל הַבְּרוֹשׁ

נָזַל עַל הַשְּׁבִיל הוורוד

צְלָלִים סְגֹלִים הִתְרַחֲבוּ עַל שְׂדֵה הַנְּחוֹשֶׁת

כֶּתֶם הַשָּׁמַיִם סֵירַב לְהִיכָּנַע בְּהַדְרָגָה

לַשְּׁקִיעָה החמקנית.

*

רֶגַע לִפְנֵי הַסִּיּוּם

צִפָּרֵי הַלַּיְלָה מִתְגַּלּוֹת:

וַתְּרִי עַל הַזְּמַן

וַתְּרִי עַל הַקּוֹלוֹת

וַתְּרִי עַל הַצַּבָּע

וַתְּרִי עַל הַחֹשֶׁךְ

וַתְּרִי עַל הַתְּשׁוּקָה

לְהִתְעוֹרֵר

*

הַמּוֹפָע מִתְגַּלֶּה עִם שַׁחַר

הַוִּילוֹן מוּסָט בִּמְהִירוּת:

שָׁמַיִם. שָׂדֶה. עֵץ

פַּרְפַּר לָבָן לוֹכֵד אֶת תְּשׂוּמֶת הַלֵּב

מַמְרִיאָה עַל כְּנָפָיו

אְל מְחוֹזוֹת הַתַּעְתּוּעַ

*

צְבָעִים מִתְפָּרְקִים עַל הַדַּף

כִּתְמֶי הָעֵצִים נוֹזְלִים עַל הַשָּׂדוֹת

צְלָלִים בּוֹלְעִים אֶת מרווחי הָאוֹר

צִפּוֹר חוֹלֶפֶת. וְעוֹד אַחַת

שָׁנָה חוֹלֶפֶת. וְעוֹד אַחַת

אֲנִי חוֹלֶפֶת. וְעוֹד אַחַת

*

 יָשַׁבְתִּי עַל הַר

וְצִיַּרְתִּי אֶת קוֹנְטוּר גּוּפִי

שָׁתַלְתִּי לְתוֹכוֹ מִינֵי עֵצִים, שָׂדֶה זָהָב וְאוֹר שֶׁל פָּז

הוֹצֵאתִי מִמֶּנִּי אֶת כֹּל אֵבָרַיי

וּפִיזַּרְתִּי סָבִיב

בָּאָה רוּחַ וְלָקְחָה אֶת תּוֹכִי

 וְגַם אֶת גּוּפִי הַמְצוּיָר

 וְגַם אֶת הַהַר

 *

שׁוּב מִסְתַּלֵּק הַיּוֹם בִּמְהִירוּת

זָהָב אַחֲרוֹן מְפַנֶּה מָקוֹם

שָׁחֹר מִגִּיחַ מִן הַמִּסְתּוֹר

רוּחַ עֶרֶב לוֹחֶשֶׁת:

לְאָן שֶׁתֵּלְכִי

לֹא תַּגִּיעִי

*

*

*

*

*

*


האמת הפיקטוריאלית

בקיץ 2001 הייתי בקנדה באיזו שהיא מסגרת (שלא כרגע במקום לפרט) והרגשתי מאד נבוכה מחיי המקום. לא היה לי מה לעשות עם עצמי בזמן שהאחרים פעלו בלוח זמנים צפוף בנושא שהיה זר לי ועורר התנגדות. היה לי שפע של זמן והיה לי רק עיפרון רישום ומחברת שברגע האחרון הכנסתי למזוודה. בחדר היו שתי מיטות רחבות וחלון שמשקיף ליער קנדי טיפוסי. השכם בבקר אהובי היה יוצא מהחדר וחוזר לארוחה ושוב יוצא וחוזר לארוחה הבאה. אחרי הארוחה השניה היינו יוצאים לפעמים לטייל ביער, לקטוף פירות יער, להתבשם מהאוויר הצפוני  בניסיון לחמוק מגדודי היתושים, שהיו הסיבה הרשמית שבגללם הסתגרתי חודש בחדר ורשמתי את מה שיכולתי לאסוף פנימה, כדי להיאבק בזמן שנתקע כל כך, שהיה נדמה שלעולם לא יסתיים.

עשרות הרישומים ההם לא היו ריפוי ולא חדווה ולא רגש ולא אהבת האמנות, אלא תיעוד קר, אך לא נטול שאפתנות, של זמן קפוא.

 

 

נזכרתי בקיץ ההוא, שהסתיים במחלת הנשיקה, לפני יומיים בעת שבקרתי במוזיאון תל אביב וניסיתי להתעכב על העבודות של ערן רשף, שהוצג שם כאמן שמנסה להגדיר מחדש את "האמת הפיקטוריאלית"

התעכבתי שם כמחצית השעה עד שלא יכולתי יותר לשאת את כאב העיניים וראש. את האמת לא מצאתי, אבל מצאתי את הזיכרון ההוא, שגם היו בו כאבי עיניים וראש, מאמץ ושאפתנות, עקשנות , בריחה והסתגרות מחיים.

זה נורא אופנתי היום לצייר כמו ע' רשף. זה נעשה איני יותר ויותר משנה לשנה. אני לא ממש מבינה את זה. לא רואה הרבה אמת, למעט אצל שני אמנים מהכוון הזה, שבחלק מעבודותיהם ראיתי את הלב מציץ בין הסדקים.  אולי אכתוב עליהם בהמשך..


%d בלוגרים אהבו את זה: