תגית: טלפון מכובס

על תמונות, תופעות וכביסה

כיבסתי את הנייד. זה הצטרף לגיבוב של תקלות שבוע אחרי שבוע, בערך מתחילת הקיץ. ושוב קיץ רודף קיץ וממיס כל כך את המוח עד שזה נראה כאילו מאז ומתמיד היתה רק המועקה הזו נוכחת. הטלפון שכובס ( גיליתי את הקטסטרופה אחרי עשרים דקות של מילוי וריקון וסחיטה מלאה במכונת הכביסה – שמיכת קיץ שהכלב ואני התבהמנו עליה סחוטים מהחום ומהחיים, הטלפון שיאומי בן החמישה חודשים הכניס את עצמו בין הישבן שלי לשלו), ובשעה שש, כשאפשר לצאת מההסגר של המזגן לקחתי באחת את כל מה שהיה על הספה ודחסתי למכונת הכביסה הנאמנה בדרך כלל. בגינה השכונתית שמתי לב שלא לקחתי את הנייד. זה לא קורה שאני יוצאת בלי נייד, מאלף ואחת סיבות שרובן קשורות לחרדות. איך היינו פעם? האם לא היו לנו חרדות? האם הטלפון הנייד מייצר חרדות? האם הוא מגן מפניהן? הוא הזרוע השלישית שלי. לא, הוא הדם הזורם ומפעיל את הלב שלי, לא הוא המוח שלי. המוח שלי נמס בלעדיו. בעיקר בקיץ, כך נדמה לי בכל אופן בשעות אחרי הצהרים כשאני קורסת מעייפות ( מהחום ומסיבות אחרות) ודואגת תמיד תמיד תמיד להניח את הטלפון בתיקים השונים לצרכים השונים, ובדרך תמיד תמיד ממששת אותו כאילו היה איזה מחרוזת תפילה, שיהיה שם למקרה חירום כלשהו. אבל בדרך כלל וכמעט אף פעם, בלי עין הרע, אין אצלי חירום, חוץ מהרגשה נפשית שהנה ועוד רגע והיתושים מחסלים אותי, למשל, ואז אני מרגישה בדידות נוראה נוראה, ומתחילה לדבר עם הכלב ברוסית וברומנית ולפעמים אפילו יוצא לי במנדרינית אפילו שאני לא מבינה מילה אחת ממה שאני אומרת לו, ומרוב בדידות אני שולפת את הטלפון ומצלמת פה ושם בתירוצים שונים כמו : את זה אני אצייר, למרות שלאחרונה לא יוצא כל פנאי נפשי לציור של ממש.

אז חזרתי מהר הביתה והפסקתי את מכונת הכביסה ושליתי ממנה מלבן מתכת מלא סבון, חבוט ומעוקם. כמובן שלא היה הרבה מה לעשות במעבדה ביום שלמחרת. זה לא שלא קבלתי המון עצות כמו לשים אותו באורז ובמלח ובאוויר קר ובשואב אבק ועם פן ובלי פן ועם חומץ ובלי חומץ ושלא להעז להטעין, כמובן שהטענתי, לא היה פיצוץ. לא היתה תגובה. אז לקחתי אותו למעבדה ועבדו עליו ארבע שעות ובסוף המומחה יצא ואמר שהניתוח הצליח, הטלפון יבש וכל סימני הקורוזיה נוקו אבל הוא מת. מת לגמרי. זה היה שישי בצהרים ובגלל הקונסטלציה המשפחתית לאורכה ולרוחבה ולעומקה זה בלתי אפשרי להיות בסופ"ש בלי טלפון, קניתי חדש.

הסים (המוח) אמנם ניצל והרוב עבר ותוך כמה שעות הורדו מחדש כמה אפליקציות הכרחיות (אוי הססמאות הללו שצריך לזכור או להחליף, שהורגות אותנו בעודנו בחיים) אבל התמונות לא ועברו כמה שעות קריטיות עד שהוסבר לי היכן אוכל למצוא אותן (גוגל).

אז לגבי תמונות. אמנם אני ציירת וחיי בעיקר מושפעים ממראות ( עולם התופעות החומריות מכשף אותי) אבל אם אעצום את עיניי לא אראה כלום ואני לא יודעת לצייר דבר מהדמיון. לימדתי את עצמי לצייר עיגול ומשולש ובזה מסתיים כשרון הציור מזיכרון שלי. אני תמיד צריכה משהו להסתכל עליו, או מ״המציאות״ או מתמונה. ובכלל לא מופיעות אצלי תמונות בתאי הזיכרון. ריחות וצלילים כן, אבל זה סיפור אחר. לכן אני אוספת רבבות של תמונות ואלבומים ועושה המון גיבויים אבל האבדן הזה של התמונות מהשבועות האחרונים שלא גובה בטלפון המכובס הרגיש כמו אבדן חיים.

והחיים בשבועות האחרונים היו מאתגרים והתמונות היו מנחמות.

עד כאן. עייפתי מכתיבת הפוסט הזה. לתלמידות שלי בוואטסאפ כתבתי משהו על התמונות בחיים ואני מביאה כאן ציטוט ממנו, שיישמר. גם זה סוג של חרדה בעניין התקשורת הדיגיטאלית הלופתת את צווארנו משנה לשנה יותר ויותר

מתוף הוואטסאפ:

תודה יקירות. בינתיים הסתבר שהתמונות נשמרו בגוגלתמיד הייתי מכורה לתמונות. זו נחמת הקיום שלי.. תפיסת העולם שלי זה בתמונות, תיעוד המציאות כפי שמתגלה בעיניי. תמונה שנעלמת זה כמו אבדן חלקיק חיים. תמונה זה אושר. לצייר את התמונה זה מסע להכרת הנפש גם כשלא תמיד אפשר להגדיר את מטרת המסע ולאן מגיעים. תמונה מחוללת פלאים. והנה גוגל שמר עבורי את החיים בתמונות. העניין הזה של השימור והתיעוד הוא סוג של פחד מוות. זה גם יכול להסביר את פחד החושך והשינה כי הכל נעלם מבחוץ ורק העולם שבפנים יכול לבצבץ.. הרבה פעמים לפני שאני נרדמת אני עוברת על תמונות שצילמתי כעדות לחיים, להתקיימות. זה מרגיע ומרדים. קצת נשפכתי לכן, יקרות, אז

עכשיו באמת שבת מנוחה.

67787255_641737146353452_8347353258573955072_n (1).jpg

זה צילום ראשון מהטלפון החדש, בוקר שנראה כמו סתיו. אבל זו אשליה אכזרית.

67743378_467569644083622_3045360008771403776_n

וזה עוד צילום מהערב, ניסיון לצלם בחושך (האפליקציה של המצלמה בטלפון החדש מאפשרת) עם עיבוד קטן, של הכניסה לבית שלי. כן. הבית שלי.


%d בלוגרים אהבו את זה: