תגית: יוגה

גיבורים שעפים כמו הקופים הקדושים

*
מכירים את האפוס ההינדי "הראמאיינה" (Ramayana)? סיפור החטיפה של סיטה ע״י השד ראוונה וכליאתה שנים לא מעטות בעבי יער של אי מרוחק. בקיצור, סיטה היתה אהובתו של יורש העצר הצעיר ראמה והיא הצטרפה אליו לתקופת נדודים ביער. אליהם מצטרף גם אחיו האוהב של ראמה כדי להגן עליהם מתלאות היער. אבל הפאשלה לא מאחרת להגיע וסיטה נחטפת ע"י ראוונה הרשע. אל סאגת החיפושים מלאי היאוש והפציעות והצער מצטרפת חבורת הצלה, קופים, כשבראשם הקוף הנומאן, שמגלה אהבה ונאמנות גדולים מהחיים לראמה ומפעיל את כל יכולותיו העל אנושיים כדי להציל את סיטה מיד חוטפה ואת החבורה הפצועה והמיואשת (רמה ואחיו). הקופים האלה, מסתבר, קופצים למרחק כה רב עד שנראים כיכולים לעוף. כלומר בשבילה ובשבילם, היפה והחבורה, הם עפים. הנומאן משחרר את סיטה מזרועות חוטפה, לא שוכח לעצור בדרך כדי לקטוף צמחי מרפא לראמה וחבורתו הפצועים והמעולפים, מחזיר אליהם את סיטה והאיחוד מתרחש ומסתיים בהצהרת אהבה ונאמנות של הקוף הנומאן לזוג הנצחי רמה וסיטה. הקוף הופך לסמל הנאמנות והמסירות והזוג ממשיך הלאה ומתמודד עם ספקות בדבר טוהר בתוליה של סיטה, לאחר תקופה לא מבוטלת של שבי. 
אני לא יודעת איך מסתיימת סדרת הטלוויזיה "בשבילה גיבורים עפים" ויכול להיות שהדמיון שלי עף רחוק מדי בהשוואת שני הסיפורים הללו, ההודי והישראלי. מי זו סיטה ומיהו החוטף שלה זה ברור. הכל מתרחש ביערות דרום אמריקה, דומה לדרום הודו וסרי לנקה. חבורת הקופים בסדרה מורכבת מהמאצ'ואים הישראלים היוצאים לחפש אחריה, כשבראשם החבר לשעבר של של יעלי: אביב.  אני עוד לא סגורה על האם אביב מייצג את ראמה, או שמא הימלר יפה התואר, העומד למות בקרוב. האח הנאמן שמצטרף לחבורה הוא דובי כמובן וכנראה בנדה הוא הנומאן הקוף הנאמן. בנדה חי בדרום אמריקה מזה שנים, למד על בשרו גמילה ואהבה אחרי טראומה צבאית כחייל ישראלי והוא הגשר בין שלושת הישראלים (שגם הם בפוסט טראומה) שיוצאים לחיפוש אחרי יעלי.
עוד קופים כאלה וכאלו מתגלים בדרום אמריקה, סוחרי הסמים ושומריהם, ובישראל, חברי וחברות המשטרה הקשוחים. מי בעד מי, מי נגד מי, איך תסתיים הסדרה?-  לא קראתי את הספר שעליו מבוססת הסדרה (האם הסופר נפגש בחייו בראמאיינה?) אבל את האפוס "הראמאיינה" למדתי שנים רבות, טיפין טיפין, במפגשי לימוד בדרך היוגה. את הקוף הנומאן ציירתי כמה פעמים, בהשפעת האמנות ההינדית. והוא במיוחד נגע ללבי.
זהו, עפתי רחוק? 
*
הנומאן עף 1.jpg

איריס איריסיה קובליו , שרי הנומאן, 2006, צבעי מים.

*

Handler

הרמאיינה

*

Hanuman-3

הנומאן, ראמה, אחיו והקופים

*

photo_2018-05-14_00-25-13.jpg

נינט סיטה והגיבורים העפים

*

שיר אהבה לראמה  

 

*


לצייר ברישיקש

בספטמבר 2007 נסענו להודו. בארבע לפנות בוקר בוקר  חיכתה לנו מונית בנמל התעופה הישן של דלהי לנסיעה ארוכה וקופצנית לרישיקש, לאשרם של סוומי שיבננדה. הדרך ארכה כשמונה שעות בזחילה איטית בכבישי עפר, המונית פילסה דרך פרות וכלבים משוטטים, המייה בלתי פוסקת של טוקטוקים, אופנועים וצופרים. ישבתי על הספסל האחורי מביטה בבעתת מה במראות בחלון. הספרים הרבים שקראתי לא הכינו אותי להודו, ולא הלימודים, ולא החברים, אלו שמהיוגה ואלו שלא.

כשאת מציירת, מה שאת רואה זה צירופי צבעים, צורות נעות, אור, קונטרסטים, טקסטורות. העין נלכדת בזווית מסויימת עוד לפני שמתפרש הדבר: חמור, גלגל, בד סארי תלוי על חבל. ובהודו זו חגיגה. אבל באותה נסיעה שכחתי שאני ציירת.

היינו רעבים ומיד הזמינו אותנו לחדר האוכל לארוחה העיקרית. עמדנו בתור הכניסה. על יד ערימות הנעליים שהיינו צריכים להשאיר בכניסה עמד איש עם מקל גדול והיכה באוויר בצעקות קלות אך תקיפות כדי לגרש את הקופים גונבי הנעליים.

באולם האוכל הנשים יושבות על הרצפה בצד ימין, עם גבם לגברים, ואנשי המקום עוברים בין השורות עם דליים גדולים עמוסים באוכל: דאל חריף אש, אורז לבן נטול תבלינים, ירקות מבושלים חריפים ופיתה הודית דקה בעזרתה אוספים את האוכל כדי להביאו אל הפה הרעב.

ושוב שכחתי שאני ציירת. אני חושבת שאכלתי רק את הפיתה.

רק לאחר כעשרה ימים של בעיקר ניסיונות להימלט מהקופים ומהריחות ומקולות הרעש, וגם מהחום (40 מעלות בלתי פוסקות) ולאחר ששוב עלינו במונית במעלה ההימאליה וראינו למלעלה את רישיקש ואז את הגנגס החוצה אותה ואת הגשרים המדהימים (רם ג'ולה) וטיפסנו למערתו של וסישטהא ולמקורות הגנגס- צבע המים תכלת יהלום וחלוקי הנחל פנינים והצמחיה כמחרוזות תפילה וההרים סביב כצעיפים סגלגלים, רק אז, לפתע, ראיתי את היופי, אותו יופי שמעוררת בי את התשוקה לצייר.

למחרת קניתי בשוק מחברת דפים חלקה, צבעי מים פשוטים ומכחול ועפרונות. ישבתי על שפת הגנגס בביתו של סוומי שיבננדה והתחלתי לצייר. נותרו לנו מעט ימים עד הנסיעה בחזרה ואני רציתי לבלוע את המראות.

כינסתי בסרטון יוטיוב קצר ומוזיקאלי את הרישומים וצבעי המים מרישיקש.

הנה: רישיקש

https://www.youtube.com/watch?v=q4VJpO2SB9E

 

ובהזדמנות זאת אני רוצה להמליץ על דף הפייסבוק הנפלא והממלא השראה "סנסקריט להמונים- מילה סנקסריטית ביום". דרך הקישור הזה אפשר להיכנס לדף הכמעט יומי ולא חייבים להיות חברים בפייסבוק. זו אחת הפנינות הנפלאות ברשת.

וכאן בבלוג היוגה שניהלנו פני כמה שנים פירסמנו רשומות עם תמונות מרישיקש. היום העליתי את הרשומות האלו מחדש כדי שיהיה ניתן לצפות בהן.

שבת שלום, אום אהבה ושנטי לכולם

איריס קובליו, צבעי מים, הודו, 2007

איריס קובליו, צבעי מים, הודו, 2007


אז וכעת

אז

איריס קובליו, אקוורל 2001

איריס קובליו, אקוורל 2001

כעת

איריס קובליו, אקוורל, 2013

איריס קובליו, אקוורל, 2013

אז

איריס קובליו, אקוורל, 2002

איריס קובליו, אקוורל, 2002

כעת

איריס קובליו, אקריליק, 2013

איריס קובליו, אקריליק, 2013

אז

איריס קובליו, אקוורל, 2004

איריס קובליו, אקוורל, 2004

כעת

איריסיה קובליו, אקריליק על עץ, 2013

איריסיה קובליו, אקריליק על עץ, 2013

אז

איריס קובליו, אקוורל, 2004

איריס קובליו, אקוורל, 2004

כעת

Krishna

איריס קובליו, אקריליק, 2013

אז

טוטו

איריס קובליו, אקריליק 1995-2011

כעת

סקאיי

איריסיה קובליו, אקריליק, 2013

.

השתנה ולא השתנה

.


הימלאייה של החלומות

.

לפני כחמש שנים הייתי בהודו. זה היה קצר וממוקד. באמצע, היה פסק זמן לטיפוס קצר במעלה ההימלאייה. לא בהליכה אלא במונית. זה היה הזוי ומפחיד. אבל איכשהו הקיץ אני מתמלאה שוב בכיסופים להימלאייה. והפעם לגבהים של ממש. לאנה פורנה. קצה העולם. זה נראה כל כך בלתי אפשרי עד כדי שאני מתקשה להאמין שהייתי בדרך לשם, במרגלות הגבהים ההם, מעט מעט, יחסית, מעל רישיקש.

קיץ. הפעם באמת נדמה שזה הקיץ החם ביותר מאי פעם. אני זוכרת את החדר הצנוע מאד שהתאכסנו בו. היה צריך לעלות, בחום של ארבעים פלוס, בשביל המלא קופים, לאיזורי המגורים. בחדר היה רק מאוורר תקרה שעשה את עבודתו הרעשנית היטב, בין הפסקת חשמל אחת לשנייה. ובכל זאת. היום פתחתי קורס חדש של ציור באקוורל בבית האמנים. שתי תלמידות בדיוק חזרו מהודו. וסיפרו. כל כך התגעגעתי. יצאה נפשי

והיום מצאתי את השירים האלו, מהודו 2007. מאז הודו ההיא השתנו הרבה דברים. הלא יאומן והבלתי אפשרי גילמו את עצמם בעוצמה על במת חיי. ואולי הבלתי אפשרי בעיניי עכשיו, להגיע לאנה פורנה, לגעת בשמיים, יחליט להתגלם בהפתעה למרות הכל?

.

גלויות מההימלאייה, 2007.

1.

כְּשֶׁהַפַּרְפַּרִים הַצְּהֻבִּים

מְרַפְרְפִים מַנְטְרוֹת עַל הֶהָרִים

אַף מונית אֵינָהּ נוֹפֶלֶת לַתְּהוֹם.

.

 2.

אִימָּא גַנְגַה נוֹצֶצֶת בַּתְּהוֹם

קַוֵּוי מִתְאַר מתאדים בַּגְּבַהִים:

שָׁמַיִם, הַר, עֵץ, כְּבִישׁ, תְּהוֹם

 הַכֹּל פַּחַד אֱלוֹהִים

.

3.

עֲרָפֶל מִתְנַדְנֵד מִבַּעַד לִזְגוּגִית

הַמְכוֹנִית מִתְעַקֶלֶת כְּלַפֵּי מַעְלָה

הַגַנְגַה מִתְפַּתֶּלֶת תַּחְתֵּינוּ

.

 4.

אוֹר וָרֹד יוֹרֵד עַל הגַנְגַה.

לְמַרְגְּלוֹת מְעָרַת וַסִישְׁטְּהַא

פְּעִימת הַסְּלָעִים הָעֲגֻלִּים

.

5.

אִימָּא גַנְגַה כְּמוֹ נָחָשׁ כֶּסֶף

מזדחלת בַּתְּהוֹם

גַיַיאטְרִי מַּנְטְרַה נִשְׁנֵית בַּלֵּב

שֶׁלֹּא יַחסיר

.

6.

הַכְּבִישׁ מְפַלֵּס דַּרְכּוֹ

כְּמוֹ שֶׁשָׁה הַקָּדוֹשׁ

זְנָבוֹ בְּהַרִידַוַואר

רֹאשׁוֹ בְּבַּדְרִינַט

לִבּוֹ בְּרִישִּׁיקֵּשׁ

.

7.

לְמַעֲלָה  – סָגֹל וָרֹד אָפֹר וְכֶסֶף

לְמַטָּה – יָרֹק כָּחֹל אָפֹר וְכֶסֶף

צִבְעֵי ההימַלָּאיַה מְלַווִּים אֶת הגַנְגַה בַּחֲזָרָה לרִישִּׁיקֵש

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

הערות לשירים:

 גנגה: נהר הגנגס הקדוש בהודו (הצורה הזורמת של אלוהים)

 שֶּׁשָׁה- צורה עתיקה בעלת מספר ראשים כשל ראשי נחש, המגנה על האל וישנו במרחב הקוסמי וכל אחד מהם שר את תהילתו של וישנו.

הרידאוור: מקום התחלת העלייה לרגל של שואפים רוחניים

בדרינט: אחת מפסגות ההימלאיה אליה עולים לרגל הדבקים של האל וישנו

 גאייטרי מנטרה: המנטרה של גאייטרי, האימא הקוסמית, המגוננת.

 וסישטהא: החכם וסישטהא הוא זה אשר לימד את האל רמה את היוגה העילאית. מערת וסישטהא נמצאת בהימלאייה

 

איך הטלוויזיה החזירה אותי לחיים

כתיבה בשבילי היא כמו ציור נוף בצבעי מים. אני מתחילה מכתם אחד, אולי משהו אחד שתופס את תשומת לבי, וממנו ממשיכה בהרפתקה, במסע אל הלא נודע, גם אחרי הרבה שנים של ניסיון ועבודה, התבוננות, אפילו באותו דבר עצמו. לצבעי המים חיים משלהם, אני מדברת והם מדברים אלי, בשפתם. לא תמיד מה שהתכוונתי הוא מה שנערם על הדף. וזה בסדר. זה המעוף. זו שיחת הציפורים בשמי שקיעה, כשהן עפות מפה לשם, משם לפה, ולבסוף בוחרות תמיד לנחות באותו עץ בדיוק, כמו העץ הראשון שבשדרה הסואנת. אני מביטה עליהן מלמעלה, מהקומה השישית למשל, ומתמלאה דמעות והודיה.

ובכן טלוויזיה? בשנים האחרונות חייתי בבית נטול טלוויזיה. ואז קבלתי במתנה אחת, שווה כזאת, ועשיתי מנוי לכל הערוצים. וזיפזפתי המון, אבל לא היה לאן. ובעודי שוכבת כך על הספה, בזמן של תוהו וחושך, נרדמו רגליי, נרדמו ידיי, נרדמו שרירי פניי. וזו לא היתה הרפייה של יוגה, זה היה חידלון. זה היה אובדן מפחיד. בשארית כוחותיי זיפזפתי לערוץ 39 והיה שם שעור יוגה לפנסיונרים. מוסיקה נעימה ומפל זורם ליוו את קולה הנעים של המורה האמריקאית ואני התחלתי, ביחד איתה, להזיז רגל אחר רגל.

 

יוגה? פעם הייתי מורה ליוגה. לא מעט שנים, ולימדתי לא מעט תלמידים, ועשיתי לא מעט מהלכים, חלקם עמוקים ונחרצים, לתוך העולם הזה שנקרא יוגה ואורח חיים. ואז הגיע זמן שאש השתלחה בחיים ההם. ובכל מה שקרוי אלוהים. את כל ספרי היוגה צמצמתי למדף אחד, קרוב לרצפה, בספרייה הגדולה ששרדה מבית שנהרס. למחרת שוב נפגשתי עם המורה לפנסיונרים, אבל הפעם היא לימדה יוגה בעמידה. לשם כך הייתי צריכה מזרן, ומבלי לתכנן הנחתי אותו על יד המדף התחתון עם ספרי היוגה. המדף הזה היה בדיוק מול הטלוויזיה החדשה שאבא שלי קנה לי במתנה כדי שיהיה לי פחות עצוב. כבר אמרתי שלכתוב זה כמו לצייר בצבעי מים?

את מניחה כתם תכלת, אולי, ומתחתיו כחול, נניח שהתכוונת לים, והכחול חודר לתכלת, מעט, כמו אד, ואת מוסיפה על התכלת לבן, אבל הלבן בקופסת הצבעים שלך התערבב עם כסף וצהוב בהיר מהציור הקודם, והצבע הבהיר מתפשט אל תוך התכלת ומזיז את הכחול שתחתיה ונוצרים כאילו עננים ולא התכוונת לעננים אבל התלהבת ומרוב התלהבות החלטת להוסיף אי בים ולטפס עליו לנוח קצת.

 והטלויזיה? היא לא בדיוק בשימוש, אבל הנוכחות שלה החזירה לי את היוגה, את האהבה, את החיים.

איריסיה קובליו, אקוורל, יפו, 2012

.

.

וזו אני, בהימלאיה, הפוכה, כמה שנים לפני המהפך 🙂


האוסף הלא רשמי של הסוגה בשושנים

ראשיתה של שושנה בשבילי היה שם של ילדה, ג'ינג'ית רעשנית. לצירוף האותיות הזה מתלווים בעיניי צבעים של אש, אש צועקת, פולשת, מאיימת ומסוכנת. בבית היו העדפות לפרחים אחרים. ובשדה שעל יד בית ילדותי פרחו פרחי הבר הנפלאים ובשדרה – הצאלון המרהיב הצל על ילדותי. בירושלים, ברחוב שלאין, בכניסה לבית (הנהדר בחיי) בו התגוררתי, פגשתי בשושנים הראשונות שפתחו את לבי.  ובאותו זמן הכרתי גם את זלדה משערי חסד, שהיתה השושנה בתוך אי חלום. את השיר השמיימי שלה "כל שושנה היא אי" הלחנתי באותם ימים, במסגרת לימודי באקדמיה למוסיקה.                                                                 אבל בזר השושנים הראשונות שקבלתי, שנים אחרי ירושלים, התאהבתי עד שיכחה עצמית. הוצפתי. נעשיתי מכורה. הנה הזר הראשון.

 זר שושני אהבה, 2000

וזו השושנה הראשונה שרשמתי, בקנדה הרחוקה. מצאנו אותה בחנות פרחים בעיירה נידחת. היא לא היתה שושנה מקומית. היא היתה שושנה מהשמיים. ובאותו זמן, כשניתנה לי, חשבתי שהיתה בהתגלמותה אהבה לאין קץ

איריסיה קובליו, שושנה, רישום עיפרון, 2000

בתקופה שלמדתי  וודנטה ורג'ה יוגה  והקשבתי ללימוד של מורי דאז, ציירתי בעיקר פרחים. ובעיקר שושנים. בגינת המרכז ליוגה שלנו היו כמה שיחי שושנים שנשתלו עוד בימי הקמתה של הרצליה. אלוהים, ללא ספק, שכן בהם.

 

והנה כמה אקוורלי שושנים מאז

איריסיה קובליו, אקוורל, 2004

איריסיה קובליו, אקוורל, 2002

איריסיה קובליו, אקוורל 2002

איריסיה קובליו, אקוורל 2001

איריסיה קובליו, אקוורל, 2003

איריסיה קובליו, אקוורל, 2006

איריסיה קובליו, אקוורל, 2006

איריסיה קובליו, אקוורל 2007

זה השושן האחרון שציירתי

איריסיה קובליו, אקוורל על אריזת תרופה, 2008

אחריו כבר הכל השתנה. רק הציורים שרדו. בינתיים.

.

עוד בעניין השושנה "הכלום"

.

קורסי ציור באקוורל


%d בלוגרים אהבו את זה: