תגית: ילדות

עוגה עוגה נומי

חיפשתי על מירה לובה בגוגל. מה שהכי לפת אותי זה המחיקה שלה את הפרק הארץ ישראלי מתולדותיה. קראתי במהירות שטחית למדי את הערך עליה בויקיפדיה ושניים שלושה מאמרים. אני עייפה מדי לעיון מעמיק ביצירותיה (רובן בגרמנית) אחרי סוף שבוע אינטנסיבי עם נכדתי בת השנה וכמה חודשים. דווקא יש לי ניסיון טוב למדי בלהרדים אותה: אני שרה לה. את שיר הילדים "גינה לי גינה לי" הייתי שרה גם לבתי לפני שלושים שנה ואינטואיטיבית זה מה שיצא מתוכי כשניסיתי להרדים את נכדתי בפעמים הראשונות. וזה תופס עד היום. אז הפעם שלפתי את הספר עצמו מאוסף הספרים המרופט למדי, ששרד מילדותי שלי ומילדותם של אחרים (פעם הייתי רוכשת ספרי ילדים ישנים) ושרתי לה את כל השירים הלוך ושוב עד שנרדמה. קצת התבדחתי עם עצמי בצילומי וידאו קצרים ומשנרדמה עלו בי כמה הרהורים על השירים והאיורים הללו. השירים נכתבו בגרמנית ותורגמו לעברית לפני שפורסמו. מעניין מי תרגם ונתן את השמות רותי ויונתן.. (כתוב בספר שאווה איצקוביץ הצטרפה למירה לובה במלאכת הציור.. לא הבנתי את השותפות.. אחת רשמה ואחת צבעה?) 

img100

הציור הזה מונומנטאלי בשבילי. עד היום יש לי תשוקה לעוגה בדיוק כזו. עם ילדים רוקדים בחדר צהוב. על כל ילד וילדה הייתי חולמת שעות. הכי אהבתי את הילדה עם השמלה האדומה המנוקדת. היא כנראה הייתה הכי טעימה.

בשיר האהוב עלי "גינה לי גינה לי" מצוירים פרחי אמריליוס. היום הבנתי סוף סוף למה אני כל כך נמשכת לפרח הזה. ומציירת אותו  בכל הזדמנות

img101

אמריליוס. אקוורל

אמריליום עם לשון.jpg

ובכלל הבליחה לי עוד הבנה מדוע אני כה נמשכת לפרחים וגינה…

 השיר "מאחורי ההר" די הפחיד אותי. כבר נכתבו עליו כמה עניינים לא פשוטים ולא תמימים בכלל.  אז לא אוסיף. אבל הוא נפלא ביותר!

ואז רותי "המסכנה" שצריכה להתחתן עם כושי.. מה היה קורה אם היו מדפיסים את הספר הזה כיום? הבנתי שלסופרת מירה לובה היו כמה עניינים עם "כושים".  בילדותי היו לי כמה ספרים "כושים"  אהובים כמו "עשרה כושים קטנים", ו"כושייה עם שמשייה" (רינה שני). הייתה לי גם בובה כושית שקראתי לה פשוט כושית. אז אפשר לעשות מטעמים פסיכולוגיים קורקטיים לזה, אבל אני מעדיפה להיות סחופה במנגינות.. (בסוף הפוסט תראו למה)

img104

והספר מסתיים "ביונתן הקטן" הילד השובב שרצה למצוא אפרוחים על העץ. ומה לעשות בהם? אבוי!… ואז קיבל עונש עם חור במכנסיו. ורואים לו. ממש טראומת ילדות. ילדותי. ויונה וולך… ובכל זאת כל נהניתי לשיר את זה.

img102

יונתן הקטן 1

יונתן הקטן 2

ובסוף היא נרדמה "בפעם הייתי"

 

 


7 שבועות

 

1. 

אנחנו, הורינו, בהשתדלות מתמדת להמתיק את זמן הילדות. מצלמים. מתעדים. מלבישים. ממלאים בסמלים. ואנחנו, לפעמים זוכרים זמן זה בחיוך או פרץ סנטימנטאליות ולעיתים מעדיפים שהכל ישאר אי- שם, נקרא לו אלבום, או "הדברים" שמהם השתנינו, לבלי היכר. לפעמים. כי אין השתדלות בלי טעות

 

2.

טנא אצלי קשור לאחת משתי החברות הכי טובות שהיו לי, שתיהן שינו את עולמי הפנימי. כל שינוי הוא דבר טוב. כל שינוי הוא צמיחה. טנא היה שם משפחתה המורכבת של החברה ההיא. איפה היא עכשיו? זה לא משהו שמסקרן אותי במיוחד.

.

 3.

 אין גינה בלי פחד מנחשים. אין אביב בלי עקצוצים. פריחה היא פריחה. היא מרגשת והיא מגרדת והיא מעוררת והיא מפחידה.

.

 4.

 מתן תורה מעורר בי את הגעגועים לילדה איריסיה. היא הולכת במדבר, עדיין, עם אחיה הצעיר, ועיניה נמשכות לעגלים הנוצצים. אחיה מזרז אותה. עוד מעט זה יגיע. אל תעצרי. יופיים לא אמיתי. הם אמנות שווא. והיא אומרת שאין דבר כזה. יופי הוא יופי. אבל הוא שר לה. היא נקרעת בין ניגוני התפילה לבין מופעי הזהב. איריסיה איריסיה. כשמגיע המעמד היא מקבלת את שמה.

 

5.

אני מכירה אישה אחת שיש לה יכולות שמעבר לכל הגדרה. יש לה תלמידים ובית "רגיל". כשהיא הולכת למכולת אף אחד לא יודע שהיא זו היא. היא מצחיקה מאד וגם כשכואב לי, הגב למשל, או שק הדמעות, אני לא יכולה שלא לצחוק על יד נוכחותה. אני מקנאה בשכנים שגרים בדלת מולה. אבל הם לא יודעים שהם גרים בדלת מולה.

6.

האנונימיות משחררת! גם אני בהשתדלות מתמדת לשמור אותה בסביבתי. פעם היה שדה גדול עם פרחי בר מאחורי הבית שלי. פעם זה לפני פחות משנה.. עכשיו סוללים כאן כביש, 4 מסלולים ורכבת ביניהם. הכל משתנה. גם אני. וזה מבורך, גם אם נדמה שזה נורא

.

7.

ובכל זאת תמונת ילדות

 

חג שבועות בגן חולדה, 1962-3

חג שבועות בגן חולדה, 1962-3

ואחת אחרת  לגמרי

 שרי קרישנה שבועות

ופוסט נהדר וממלא השראה של מרית בן ישראל על עגלי הזהב באומנות כאן.

 


%d בלוגרים אהבו את זה: