תגית: יער החיים

פוסט שמתחיל בתרזה ומסתיים בג'י.פי.אס

"ראיתי מלאך ובידו חץ עשוי מזהב ובקצהו אש. הוא כוון את החץ אל לבי וניקב את מעיי. כשהוא משך את החץ החוצה נראה שגם מעי נמשכו מתוכי ואש אהבה לאלוהים התפשטה בתוכי. הכאב היה כל כך אדיר וגרם לי להיאנח ויחד עם זאת כה מתוק ועילאי היה הכאב הקיצוני הזה עד שלא רציתי שיחדל"

(מתוך החיזיון של תרזה מאווילה)

את תרזה פגשתי ברומא ביום הולדתי האחרון. תרזה והפייטה הן שתי היצירות המרכזיות שמעסיקות אותי השנה: תרזה של ברניני והפייטה של מיכאל אנג'לו. שתיהן ברומא.

אני חושבת על המשפט הזה: "כל הדרכים מובילות לרומא". אצלי באיזשהו מקום הן הסתיימו, או הגיעו לאין מוצא ומשם נכנסתי שוב ליער הלא נודע.

וכמו שאני לא יודעת לאן יוביל הפוסט הזה, שהקצבתי לו שעתיים של כתיבה (וחודשים רבים של עבודה סביב), כך אני לא יודעת מה מחכה בסוף היער ובאילו קרחות אפגש בדרך.

התלבטתי אם לכתוב על תרזה של ברניני, שהיתה נזירה מהמאה ה- 16, ילידת הכפר אווילה, משוררת שהוכרזה כקדושה ומפיצת חזיונות, כשהחיזיון הידוע שלה, זה שאותו כתבתי בתחילת הבלוג, שימש השראה למאסטר ברניני ביצירת האמנות האלמותית שלו "האקסטזה של תרזה". לראות במו עיניי את היצירה הזו (ואת הפייטה) זה משהו שאין דרך חזרה ממנו.

האם אני דרמתית?

אולי כן. היער שסביב, החושך, הזאבים, הילדה התמימה, הפחדנית, הסקרנית, המרדנית, שוב יוצאת לדרך, שוב חוזרת למקום ההוא של אי הידיעה. רומא.

 על הפייטה כבר כתבתי כאן

גם על הפגישה עם תרזה ברומא

ולתרזה שכאן (הציור שלי) היתה גרסה מוקדמת

על הגרסה העכשווית עבדתי שוב ושוב ולא ידעתי למה. והרבה מחשבות היו לי מסביב: מאין החוצפה להכניס את עצמי לנעליו של ברניני, לשים את פניי במקומה של תרזה, להפוך את שמלת השיש האכסטטית שלה לשמלה אדומה נוטפת כדם, לרומם אותה באוויר ע"י צל תכלכל של ספק מלאך אהבה,  ספק מלאך הדין, ובסופו של דבר לפעור חור שחושף את הבטן שלה.

 

Iris Kovalio, Acrylic, 2011

 

קשה מאד לדעת בוודאות מה היה קורה אילו אירוע זה או אחר לא היה מתחולל, איך היו ממשיכים חיינו מאותה נקודה. גם קשה מאד  לדעת איזה משקל יש לאותו אירוע. האם הוא באמת שוקל, הסיט אותנו מדרך אחת לאחרת. אירועים כאלה הם צלקות, סימנים במפת הדרכים, כביש מהיר, כביש מפותל, כביש ללא מוצא, תעלה, בור עמוק ומסוק הצלה שמרים ומטיס למקום זמני של החלמה, ושוב כביש קטן, אולי בפרוור, שבע שנים של שקט ואז תאונה.

לפני 19 שנים הריתי בפעם השנייה. אחרי ארבעה חודשים דיממתי אותו מתוכי. לא האמנתי מספיק, כמו בהריון הראשון שהסתיים בהצלחה, ונחפזתי לנקותו מתוכי. מייד אחרי זה התפרקה המשפחה הראשונה שהקמתי. מחקתי.

אני מנסה לדמיין איך נראית גיאוגרפיה של 50 שנה: הרים? נחלים? אולי נהר? אגם ענק שהוא בעצם ביצה טובענית עליה "גשר סן פרנסיסקו" עצום שמכיל את כל כלי התחבורה שנשלחו לעזרתי, ומה שבטוח זה שישנם הרבה מאד יערות עם הרבה מאד כיפות אדומות, נעות הלוך ושוב ומסבירות בקול ה-ג'י. פי.אס. המתוק שלהן את הדרך: עוד שלוש מאות מטר פני ימינה, ישר עד הכיכר ושמאלה, חלפי על האין כניסה ועצרי באדום, בבקשה.                                                                                                                                                                                                                                                                                              

איריס קובליו, כיפה אדומה, צבעי מים ושיער, 2000

"אני רק אומר זאת

 אנחנו

פורחים באביב

גופנו

העלים של אלוהים

את חילופי העונות של החיים והמוות

ראייתנו יכולה לשאת

אבל נשמתנו, יקיריי, אדבר גלויות,

היא האלוהים עצמו.

לעולם לא נחדל

אלא אם הוא

יחדל"

(סנט תרזה מאווילה- בתרגום שלי מאנגלית)


%d בלוגרים אהבו את זה: