תגית: יפו

שירי אוגוסט

 חודש אוגוסט היה הזמן של הים. מול הים בבקר. מול הים בצהרים. על יד הים לפנות ערב. בלילות הייתי פונה ממנו מזרחה, לבית האחר.

בסלע אחד, שטוח אך לא לגמרי, סמוך לגלים ולסרטנים, בחרתי שיהיה לי "מקום". ובמקום הזה באו השירים ובקשו להכתב. כתבתי אותם באייפון, אחד מפלאי עולם. השמש היא אותה שמש, מסלולה מתמיד וצפוי למדי, השתנות צבעי השמיים בהתאם לתנועת השמש, התקצפות הגלים- כל אלו אינם משתנים כתופעות שיוצרות "מציאות". אינספור כבר נכתב וימשיך להכתב על נפלאות שקיעת השמש, הבלתי משתנה במהותה, לעומת האמצעים לשימוש האדם, ביצירה ותיעוד למשל, המשתנים ומתפתחים במהירות, כמו האייפון.
.
הנה 15 שירים שנכתבו על סלע בים, וצילומים מזמן שעבר והופך לאחר. 
.

1.

לֹא יֵאָמֵן

הַזָּהָב הַזֶּה עַל הַמַּיִם

הַכָּחֹל חָלַב בַּקֶּצֶף

וְהַפָּז עַל גַּבּוֹת הַסַּרְטָנִים

 

קַו הָאֹפֶק מַסְמִיק לְאִטּוֹ

כְּאִלּוּ רַק הוּא

בָּעוֹלָם

 .

2.

אֵיךְ מְצַיְּרִים עֲנָנִים סְגֻלִּים נָעִים בִּשְׁמֵי אֲפַרְסֵק

אֵיךְ מְצַיְּרִים תְּנוּעַת סִירוֹת אִטִּית עַל אֹפֶק מַחְוִיר

אֵיךְ מְצַיְּרִים תְּזָזִית פָּז מְסַנְוֶרֶת

אֵיךְ מְצַיְּרִים סְלָעִים דּוֹקְרִים בְּכַפּוֹת רַגְלַיִם

אֵיךְ מְצַיְּרִים רְסִיסֵי קֶצֶף מְלוּחִים עַל לְחָיַיִם

אֵיךְ מְצַיְּרִים רַעַם גַּלִּים בּוֹלֵעַ כָּל

אֵיךְ מְצַיְּרִים מַבָּט אַחֲרוֹן

עָנָן מַאֲפִיל  נִנְעָץ בְּכַדּוּר אֵשׁ

וּמַטְבִּיעוֹ בְּאַחַת

 

 

.

3.

אִם לֹא הָיִיתִי יוֹדַעַת

שֶׁזֶּהוּ קֶצֶף שֶׁל מַיִם מִתְנַפְּצִים עַל סֶלַע

הָיִיתִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁזּוֹ מַפֹּלֶת שְׁלָגִים זְעִירָה בְּאַנְטַארְטִיקַה

בִּקְצֵה הַשְּׁבִיל

עָלָיו מַחְלִיקָה מַזְחַלְתִי

.

4.

קַו הָאֹפֶק מַבְדִּיל

בֵּין תְּנוּעַת הַמַּיִם

לַתְּנוּעָה בַּשָּׁמַיִם

אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁהוּא לֹא קַיָּם

אֲבָל הָעֵינַיִם שֶׁלִּי לֹא

.

 

 

5.

כַּדּוּר הָאֵשׁ

נִבְלַע בַּהֶמְיָה הַכְּחֻלָּה

הַכֹּל מִשְׁתַּנֶּה בִּמְהִירוּת

מַה שֶּׁהָיָה וּכְבָר לֹא יִהְיֶה

מַכֶּה בִּי

כְּמוֹ יָם עַל סֶלַע

 .

 .

6.

אֲפִלּוּ שֶׁעֲדַיִן אֶמְצַע הַקַּיִץ

מַרְגִּישִׁים כְּבָר אֶת רוּחַ הַסְּתָו

הַסֶּלַע הוּא אוֹפַנּוֹעַ

שֶׁדּוֹהֵר אֶל הַיָּם

בַּפַּעַם הַבָּאָה אֶצְטָרֵךְ כְּבָר

לְכַסּוֹת אֶת אָזְנַי

.

 

   

7.

הִגַּעְתִּי לַמַּסְקָנָה

שֶׁלַּמְרוֹת שֶׁאֲנִי תָּמִיד יוֹשֶׁבֶת עַל כָּרִית

וּמִתְלוֹנֶנֶת עַל גַּבִּי  הַכּוֹאֵב

הַסֶּלַע שֶׁלִּי בְּיָם

מַתְאִים בְּדִיּוּק בִּשְׁבִילִי

אָמְנָם הוּא קָשֶׁה

אֲבָל הוּא חָמִים

וְדוֹקֵר בַּמְּקוֹמוֹת הַנְּכוֹנִים

וְרַק עָלָיו

אֲנִי כּוֹתֶבֶת שִׁירִים

 

 

.

8.

"שֶׁלֹּא תַּגִּיעִי כָּכָה לַהֶאָרָה"

אוֹמֵר מִישֶׁהוּ מֵאֲחוֹרֵי הַגַּב שֶׁלִּי

כְּשֶׁאֲנִי יוֹשֶׁבֶת עַל סֶלַע

בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת, פָּנַי לְיָם וְגֵוֵי זָקוּף.

מַחְשְׁבוֹתַי לְגַמְרֵי לֹא בּוּדְהִיסְטִיּוֹת

כְּשֶׁהוֹם מָאנִי פָּדְמֵה הוֹם נִשְׁנָה שׁוּב וְשׁוּב בְּרֹאשִׁי

אֵיפֹה הֵן וְאֵיפֹה הַהִימַאלַייַה

הֵן אֲפִילּוּ לֹא מִתַּחַת לִמְצוּלוֹת הַיָּם

 

 

*

בְּמַחְשָׁבָה שְׁנִיָּה הוֹדֵיתִי לוֹ

עַל שֶׁהִפְנָה אֶת תְּשׂוּמַת לִבִּי

וְהֵעִיר אוֹתִי מִמַּחְשָׁבָה אֲיֻמָּה

וּמֵהַעֲמָדַת פָּנִים שֶׁל

צַדֶּקֶת גְּמוּרָה

 .

.

9.

לוּלֵא הָיִיתִי עוֹצֶרֶת

לִקְנוֹת סוֹלֶרוֹ מַנְגּוֹ

לוּלֵא הָיְתָה רוּחַ אוֹגוּסְט מַפְתִּיעָה

שֶׁהַמִּיסָה בִּמְהִירוּת אֶת הָאַרְטִיק

לוּלֵא הָיִיתִי מִתְיַשֶּׁבֶת עַל הַסֶּלַע  הֲכִי  קָרוֹב

וּמַמְשִׁיכָה לְסֶלַע שֶׁכְּבָר הִתְרַגַּלְתִּי

לוּלֵא הָיִיתִי מַפְנָה מַבָּט

לְעֵבֶר צְלִילִים פֶּנְטָטוֹנִיִּים שֶׁגָּבְרוּ עַל הַגַּלִּים

לוּלֵא הֵן יָשְׁבוּ שָׁם

בִּפְנֵי הַלּוֹטוּס וְעֵינֵיהֶן הָעֲצוּמוֹת

לוּלֵא הִתְיַשַּׁבְתִּי לְיָדָן וְשׁוֹכַחַת שָׁעָה

לֹא הָיְתָה מַפְצִיעָה בִּי

אוֹתָהּ יְדִיעָה

דּוֹקֶרֶת כְּמַחַט בַּמֶּרִידְיָאן הַמְּדֻיָּק

שֶׁאֵין נִפְרַדוּת בֵּינִי וּבֵינָן

 בֵּינִי וּבֵין הַגַּלִּים וְהַצְּלִילִים וְהַסוֹלֶרוֹ

שֶׁאֵין יָם וַאֲנָשִׁים וְכָל הַדְּבָרִים הָאֲחֵרִים

שֶׁהַכֹּל בְּתוֹכִי

וְגַם תּוֹכִי

לֹא קַיָּם

 

 

 .

10.

כְּכָל שֶׁהַגַּלִּים גּוֹבְהִים

הַקֶּצֶף פָּחוֹת כָּחֹל

וְקַו הָאֹפֶק פָּחוֹת יָשָׁר

אֲפִלּוּ דְּקִירוֹת הַסֶּלַע תַּחְתַּי

פָּחוֹת מְדֻיָּקוֹת

 

 

.

11.

לָצֵאת מֵהַמַּיִם רַבּוֹתַי

שֵׁרוּתֵי הַהַצָּלָה הִסְתַּיְּמוּ

הַיָּם נִסְגַּר לַתְּגוּבוֹת

 .

 

 .

12.

כְּשֶׁהַיָּם קוֹצֵף

לַשֶּׁמֶשׁ הַרְבֵּה  כְּנָפַיִם

כָּחֹל כָּסוּף מִתְחַכֵּךְ בְּצָהֹב מֻזְהָב

עוֹד מְעַט וְהַכֹּל יֵעָלֵם

וְשֶׁקֶט שָׁחֹר יִתְיַשֵּׁב  עַל הַסְּלָעִים

.

 .

 

13.

הַסַּרְטָנִים אֵינָם נֶאֱחָזִים

כְּשֶׁהַיָּם מַכֶּה עַל הַסְּלָעִים

וּכְשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹקַעַת

הֵם נֶעֱלָמִים בָּאֲפֵלָה

כְּלֹא הָיוּ

 

 .

 

14.

הַיָּם מִתְנַפֵּל עַל הַסְּלָעִים

כְּמוֹ כְּלָבִים כְּחֻלִּים עַל כִּכְּרוֹת זָהָב

שׁוּם דָּבָר אֵינוֹ מַשְׂבִּיעַ

 

 .

 .

15.

לְכָל הָעֲנָנִים הַכְּחֻלִּים

שִׂמְלַת מַלְמָלָה וְרֻדָּה

כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ עוֹמֶדֶת לְהִתְנַשֵּׁק עִם הַיָּם

 

כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ מִתְנַשֶּׁקֶת עִם הַיָּם

הָעֲנָנִים מְסִירִים אֶת הַמַּלְמָלוֹת הַוְּרֻדּוֹת 

וּמְאַבְּדִים אֶת כְּחוֹל פְּלוּמָתָם

 

כְּשֶׁהַיָּם בּוֹלֵעַ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ

הָעֲנָנִים נִשְׁאָבִים לשָּׁמַיִם

רַק הַגַּלִּים מַמְשִׁיכִים לִגְנֹחַ

 .

.

.


סטודיו פתוח


להאריך את הים

ציור בתהליך  (שלושה קטעים)

אקריליק 130×80

.

.

הציור עוד לא גמור


שני שירי ים

 

.

לא יאמן

הזהב הזה על המים

הכחול חלב בקצף

והפז על גבות הסרטנים

 

קו האופק מסמיק לאיטו

כאילו רק הוא

בעולם

.

2.

.

איך מציירים עננים סגולים נעים בשמי אפרסק?

איך מציירים תנועת סירות איטית על אופק מחוויר?

איך מציירים  תזזית פז מסנוורת ?

איך מציירים סלעים דוקרים בכפות רגליים?

איך מציירים רסיסי קצף מלוחים על לחיים ?

איך מציירים  רעם גלים בולע כל?

איך מציירים מבט אחרון:

ענן סגול ננעץ בכדור אש 

ומטביעו באחת

.

יפו, סוף יולי 2012

.

.


התחלתי בתכלת

התחלתי בתכלת. שיהיה הכל תכול. משב קריר. עמוק. תכלת מכשפת. שלושה סוגים של תכלת. בעצם התחלתי בזהב כהה מטאלי מדברי. ומתוכו פאטה מורגאנה , הכמיהה

לתכלת. תכלת על יד תכלת. תכלת בוקעת. תכלת מתפרצת בין ערימות בטון של עיר. תכלת מנחמת. ולא של שמיים, אלא תכלת ים רחוק, בלתי מושג. תכלת שבמבט חטוף. תכלת שלא מכאן. תכלת געגוע.  תכלת בלתי אפשרית אלא במרחק. מרחק אהבה אחרת לגמרי. תכלת כיסופים.

ואז נזכרתי בשקיעה ההיא. כנראה שעדיין היה חורף. ועדיין הצפרים נדדו בצרחות ארוכות מסתובבות. ועדיין הלב רעד בחוזקה שם, בקומה השישית, ביחד עם הרוח השורקת ומטסי העננים הכחולים כהים, המתפוררים על רקע שמי הענבר-דבש, הנוטפים מול מרפסת תמימה שעולם כה רב פרוס לרגליה והיא צריכה להכיל כל מבט ומבט, המתעקש לחקור כל סמטא ועיקול, כל צל וכל קרן, כל תנועה וכל צירוף, גם יהיה בלתי הגיוני לחלוטין.

אבל התכלת לא יכלה לזהב. גם היא רצתה לנצוץ. היא ספגה לתוכה את הפז והזהר חסרי הבושה. והיא נפערה. ונכנעה. והכל סביבה הזהיב להפליא.

גם סומק שמי האופק.

ושוליי הדברים.

*

מאחורי כל זה עומד סיפור אהבה. כשאנחנו מתחילים אותו לא תמיד אנחנו יודעים לאן נובל בתוכו. ידיים נעלמות מציירות אותנו ללא הרף. לעיתים אנחנו נצבעים ומוורידים, לעיתים משחירים ונמחקים ולעיתים בגדינו נמלאים כוכבי זהב ופנינו נוהרות.

ניסיתי לתעד תהליך.

התחלתי בתכלת

איריסיה קובליו, אקריליק, 130/80


אדום

 כמה עובדות:

  1. אני חולה בשפעת מקומית
  1. המחשב שלי עומד לשבוק. בעוד שעה א' יבוא לקחת אותו
  1. הכנתי בד לציור. הדיו במדפסת כמעט נגמר. אבל אנסה בכל זאת להדפיס את הצילום שצילמתי השבוע, זה עם הציפרים והגגות, כדי שאוכל לציירו על בד.
  1. אני באמצע קריאת ספר מרתק ומן הראוי היה שאשכב במיטה עם תה ג'ינג'ר.
  1. בשלתי מרק בצל ואי אפשר היה לאכול אותו. הגזמתי עם הפלפל האדום החריף. מי אמר שחריף שורף את החיידקים שבגרון?
  1. אין לך דלקת ריאות ולא ברונכיט ולא סינוזיטיס, אמרה הרופאה ורשמה לי הורמונים כי בדיוק נגמר לי המרשם.
  1. בחוץ שמש מפתיעה. ראיתי כמה נשים עם גופיות. גם בשבת היתה שמש כשהתפשטתי על הר מול הכרמל, אבל עוד לפני שסיימתי את הציור התחלתי להתעטש בשרשרת. האשמתי את ריח הלולים שבא עם הרוח הצפונית.
  1. את ציור הנוף אני אצייר מעל גבי ציור מלפני שנתיים. במקרה זה אני זו המחליטה ולא אכפת לי שהציור כבר הודפס על גלויה. כיסיתי אותו בצבע נחושת.
  1. המחשב שלי נאנח בקולות קורעי לב. אני מקווה שאספיק לסיים את הפוסט הזה ואגיע למה שבאמת רציתי לכתוב:
  1. אדום
  1. אני אוהבת כל דבר אדום. אדום על כל גווניו. עגבניות כמובן. דובדבנים. אפילו סלק שהוא גם סוג של אדום. השנה התאהבתי בסלק ואני תאבה לטעמו בכל עת.
  1. היום קניתי נעליים אדומות. בחנות לנעליים אורתופדיות. אחרי הרופאה ובית מרקחת, בסימטא על יד החנייה, הן הסתכלו עלי מחלון ראווה צדדי. כשנכנסתי לחנות הן קפצו עלי. נעלי הספורט השחורות שלי, היחידות, הבלעדיות, פינו להן מקום ללא ויכוח. המוכר שהוא גם מדרסן וגם אורתופד הסביר לי משהו על קריסת העקבים אצלי שגרמה לי לכל הכאבים שלוו אותי בשנתיים האחרונות, אבל אני לא ממש הקשבתי. הרגשתי כמו דורותי הנוקשת בנעליים האדומות שלה בדרכה הביתה.
  1. הביתה. כשמתהלכים ברחובות העיר הצפופה, אי אפשר לדעת איך היא נראית מלמעלה. לא צריך לטפס גבוה מדי כדי לראות. מספיק להציץ מהקומה השישית ולראות את הגגות. הגגות מלמעלה הן כמו סודות. ישנם גגות פתוחים שעליהם מתרחשים חיים וישנם גגות הסוגרים על החיים והסיפורים שתחתם. יפו למשל, מלמעלה, נראית כמו עיר אגדתית. קשה לנחש מלמטה שהצבע הדומיננטי הוא אדום. כל כך הרבה גגות אדומים.
  1. המכונית שלי אדומה.
  1. בארון הבגדים שלי אפשר למצוא שני צבעים: שחור ואדום. לפעמים נדמה שהאדום לא יכול להתקיים בלי השחור. האדום הוא שושנת החוחים של החיים.
  1. כשהתחלתי את הפוסט הזה חשבתי שאכתוב על כל מיני דברים הקשורים לנעליים אדומות, כמו על הנעליים האדומות  של הנס כריסטיאן אנדרסן, או  על מוכרת הגפרורים הקטנה, או על המוטיבים האדומים בשלגייה. וכהרגלי, אני מפליגה.
  1. חיפשתי כל מיני דברים אדומים שציירתי. אבל בחרתי להעלות לכאן כמה גגות אדומים מיפו
  1. הבחירות שאנחנו עושים נראות מקריות. אחר כך אנחנו מגלים, לפעמים, אולי, לא תמיד, אבל.. שהן בכלל לא.

איריסיה קובליו, יפו, אקוורל, 2010

איריסיה קובליו, יפו, 2011

איריסיה קובליו, יפו, אקוורל, 2010

איריסיה קובליו, יפו, אקוורל, 2010

איריסיה קובליו, אקוורל, יפו, 2011

איריסיה קובליו, יפו, אקוורל, 2011

 

איריסיה קובליו, יפו, אקוורל, 2012

איריסיה קובליו, יפו, 2011

איריסיה קובליו, יפו, אקוורל, 2012

איריסיה קובליו, אקוורל, יפו, 2012

19. אף פעם לא נמאס לצייר את אותו דבר כשמתקיימת אינטימיות. בדיוקן, בנוף, בחפץ.

20. אין סוף לאפשרויות הבריאה. והבחירות שאנחנו עושים: כמו צבעי מים, מניחים כתם, ואף פעם אי אפשר לדעת עד  כמה באמת יתייבש ויראה את עצמו לעולם.

 


איך הטלוויזיה החזירה אותי לחיים

כתיבה בשבילי היא כמו ציור נוף בצבעי מים. אני מתחילה מכתם אחד, אולי משהו אחד שתופס את תשומת לבי, וממנו ממשיכה בהרפתקה, במסע אל הלא נודע, גם אחרי הרבה שנים של ניסיון ועבודה, התבוננות, אפילו באותו דבר עצמו. לצבעי המים חיים משלהם, אני מדברת והם מדברים אלי, בשפתם. לא תמיד מה שהתכוונתי הוא מה שנערם על הדף. וזה בסדר. זה המעוף. זו שיחת הציפורים בשמי שקיעה, כשהן עפות מפה לשם, משם לפה, ולבסוף בוחרות תמיד לנחות באותו עץ בדיוק, כמו העץ הראשון שבשדרה הסואנת. אני מביטה עליהן מלמעלה, מהקומה השישית למשל, ומתמלאה דמעות והודיה.

ובכן טלוויזיה? בשנים האחרונות חייתי בבית נטול טלוויזיה. ואז קבלתי במתנה אחת, שווה כזאת, ועשיתי מנוי לכל הערוצים. וזיפזפתי המון, אבל לא היה לאן. ובעודי שוכבת כך על הספה, בזמן של תוהו וחושך, נרדמו רגליי, נרדמו ידיי, נרדמו שרירי פניי. וזו לא היתה הרפייה של יוגה, זה היה חידלון. זה היה אובדן מפחיד. בשארית כוחותיי זיפזפתי לערוץ 39 והיה שם שעור יוגה לפנסיונרים. מוסיקה נעימה ומפל זורם ליוו את קולה הנעים של המורה האמריקאית ואני התחלתי, ביחד איתה, להזיז רגל אחר רגל.

 

יוגה? פעם הייתי מורה ליוגה. לא מעט שנים, ולימדתי לא מעט תלמידים, ועשיתי לא מעט מהלכים, חלקם עמוקים ונחרצים, לתוך העולם הזה שנקרא יוגה ואורח חיים. ואז הגיע זמן שאש השתלחה בחיים ההם. ובכל מה שקרוי אלוהים. את כל ספרי היוגה צמצמתי למדף אחד, קרוב לרצפה, בספרייה הגדולה ששרדה מבית שנהרס. למחרת שוב נפגשתי עם המורה לפנסיונרים, אבל הפעם היא לימדה יוגה בעמידה. לשם כך הייתי צריכה מזרן, ומבלי לתכנן הנחתי אותו על יד המדף התחתון עם ספרי היוגה. המדף הזה היה בדיוק מול הטלוויזיה החדשה שאבא שלי קנה לי במתנה כדי שיהיה לי פחות עצוב. כבר אמרתי שלכתוב זה כמו לצייר בצבעי מים?

את מניחה כתם תכלת, אולי, ומתחתיו כחול, נניח שהתכוונת לים, והכחול חודר לתכלת, מעט, כמו אד, ואת מוסיפה על התכלת לבן, אבל הלבן בקופסת הצבעים שלך התערבב עם כסף וצהוב בהיר מהציור הקודם, והצבע הבהיר מתפשט אל תוך התכלת ומזיז את הכחול שתחתיה ונוצרים כאילו עננים ולא התכוונת לעננים אבל התלהבת ומרוב התלהבות החלטת להוסיף אי בים ולטפס עליו לנוח קצת.

 והטלויזיה? היא לא בדיוק בשימוש, אבל הנוכחות שלה החזירה לי את היוגה, את האהבה, את החיים.

איריסיה קובליו, אקוורל, יפו, 2012

.

.

וזו אני, בהימלאיה, הפוכה, כמה שנים לפני המהפך 🙂


%d בלוגרים אהבו את זה: