תגית: כלב רוח

שובו של הסיגלון. (וגם אוסף ציורי הכלבים שלי)

עֲנָנִים מִתְקַהֲלִים בְּמִזְרַח הָרְחוֹב שֶׁלִּי

בֵּין שׁוּרוֹת הַבָּתִּים הַמּוּגָפִים

הַשַּׁחַר עוֹלֶה בַּעֲצַלְתַּיִם

אֲבָל הַסִּגָּלוֹן  פּוֹרֵחַ שׁוּב

אֲנִי וְהַכְּלָבִים מְמַהֲרִים אֵלָיו

כָּל אֶחָד מִסִּבּוֹתָיו

סוֹף אוֹגוּסְט

*

*

אוסף ציורי הכלבים שלי:

סקאיי- לייט (כלב הרוח הקטן) הוא שלי כל השנה

קושקה הגדולה היא אורחת נוטה ללון  אצלי בעונות הקיץ

סקאיי וקושקה יוצאים לטייל, ציור אייפד, קיץ 2014

סקאיי וקושקה יוצאים לטייל, ציור אייפד, קיץ 2014

סקאיי לייט, רישום באייפד, 2014

סקאיי לייט, רישום באייפד, 20141

סקאיי בן שלושה חודשים, אקריליק על עץ, 2013

סקאיי בן שלושה חודשים, אקריליק על עץ, 2013

קושקה, ציור אייפון, 2013

קושקה, ציור אייפון, 2013

קושקה, ציור אייפון, 2013

קושקה, ציור אייפון, 2013

סקאיי, רישום, 2014

סקאיי, רישום, 2014

קושקה, קיץ 2013, ציור אייפון

קושקה, קיץ 2013, ציור אייפון

סקאי, ציור אייפד, 2014

סקאי, ציור אייפד, 2014

סקאיי, 2013, ציור אייפון

סקאיי, 2013, ציור אייפון

סקאי, ציור אייפד, 2014

סקאי, ציור אייפד, 2014

קושקה, ציור אייפד 2013

קושקה, ציור אייפד 2013

סקאי, 2012, צבע מים

סקאי, 2012, צבע מים

סקריי, ציור אייפון, 2013

סקריי, ציור אייפון, 20131

קושקה, ציור אייפון, 2013

קושקה, ציור אייפון, 2013

*

ועוד משהו קטן שמצאתי בדף הפייסבוק של חבר

10524630_10152342447051647_7812800946280452789_n

ועוד על סקאיי, כלב הרוח שלי, עם ציורים דיגיטאלים כאן: בקרים עם סקאיי


לצייר באייפד, כלבי רוח, עציץ פלפלים, סטודיו

כדי לעבוד יציב וקבוע, כלומר כדי לצייר, אני זקוקה להגדרות, הגדרות של
מקום, זמן, מדיה, והעיקר אובססיה למשהו מסויים. האייפד הוא אידאלי למִינִי-
הגדרות. הנה ישנה אובססיה לשכונת המגורים שלי, לא מאהבה גדולה אלא ממבט
שנלכד על מבנה רפיטטיבי, לא אטרקטיבי במיוחד, אבל שיתכן וגם נראית
בסביבתו צמחיה, ולו עץ בודד אחד, אולי ברוש, אולי ריבוע דשא או גבעת
עשבים עונתיים, כביש עם מערכת סימניו אדום לבן כחול לבן, תמרור אין
כניסה, זרוע בגוויליה בצבע מגנטה בוהקת
עם האייפד אני יכולה להיות בכל מקום. הבחירות דורשות גם מיומנויות טכניות
שפתוחות עבורי, ערבובי הצבעים, יצירת הטקסטורות, וזה לא מובן מאילו או
מוכן מאליו, כי התירגול של שנים רבות בציור מתוך התבוננות מקל ופותח את
הדרך הדיגיטאלית
לפעמים נדמה שלשבת בסטודיו עם קן ציור, מכחולים, שפורפרות צבע, פלטת
ערבוב, לעמוד ולהניף זרועותיי ולערבב ולערבב ולהתאמץ להוציא את הצבע
מהשפופרת ולייבש ולחכות ולהתעטש בלי סוף מריח הטרפנטין או אפילו ריחות
האקריליק בגוונים מסוימים- כל הכימיה הזאת מעייפת אותי. היא כנאה לא
רלוונטית כרגע בשבילי.
ואף על פי כן אני חולמת על סטודיו קטן בקצה גבעה קטנה עם צאלון גדול
בכניסה וברושים במרחק קצה השדות וחממה קטנה של פרחי איריסיה ובקצה החממה קן
ציור גדול מעץ מאסיבי וכיסא גבוה ומרופד ומרופט וריח שמן דמאר ופשתן
וידיים צעירות ושריריות ועיניים שרואות היטב ורגליים שלא כואבות מלעמוד
ולהתנועע ולרקוד עם הצבעים והפרחים והצפרים בחלונות הרבועים הגדולים,
האוספים אליהם את אור הבוקר התכול ואת אור הצהריים השנהבי ואת אור הזהב
לפנות ערב, ובערב לארח את הכוכבים בחצר, ביחד עם שני כלבי רוח גדולים
והאחד הזה שלי הקטן, ובמרחק מייללים התנים והטווסים בקצב איוושות הרוח,
הנה מוכן המרק על השולחן, אהובי חוזר עם עציץ גדול של פלפלים בצבעים
שונים, לציור ולבישול, והשעה היא שעה טובה,
ואנחנו נהיה אחרי המלחמה הנוראה הזאת ואחרי כל המלחמות
שבֵּינֵינוּ לבינם
שבינינו לבינינו

Friends Forever or Eternal Friends by Demetre Haralambe Chiparus

Friends Forever or Eternal Friends by Demetre Haralambe Chiparus1

Yuri Krotov

Yuri Krotov1

Lucian Freud

Lucian Freud1

Reggianini

Reggianini1

Anthony Valentino Robinson

Anthony Valentino Robinson

 

ובינתיים, כל ציורי האייפד מהשכונה שלי  נמצאים בפוסט מלפני שבוע כאן

ואחד מאתמול לפנות ערב

מה שעכשיו…

איריסיה קובליו, סקאיי וקושקה, ציור אייפד, יולי 2014

איריסיה קובליו, סקאיי וקושקה, ציור אייפד, יולי 20141

 

*

*

 


בקרים עם סקאיי (למרגלות ההר)

אוגוסט. סימנתי את כל האיקסים האפשריים על יולי. על החצר הקטנה המקורה שלנו סוגרת צמחיה. כמה כיסאות פלסטיק מפוזרים. שולחן עץ בצבע תכלת יוונית ועוד שלושה כיסאות תואמים. מלבדם שום דבר אינו תואם. אני לא מצטיינת בהתאמות. אבל עכשיו אני מתאמנת על איקסים של  אוגוסט, הפוך מכל מה שאני קוראת ומנסה להפנים מתאוריית "כוחו של הרגע הזה".

הנה אני מטפסת על הר. אני רק למרגלותיו עדיין, למרות שנשימתי כבר קצרה ותקועה, במיוחד בערב, אחרי טיול ממושך ובלתי נפסח עם סקאיי, כלב הרוח שלי. בטיול הוא רוצה מאד להשתחרר מהרצועה ולרוץ עם הכלבים האחרים שגדולים ממנו פי שש. לפעמים אני משחררת. ואז שערותיי נושרות מדאגה. הוריקן מסתחרר מול עיניי ותמיד אני בטוחה שכבר לעולם לא אתפוס אותו ואם אחר יתפוס אותו, העדינון הזה יתרסק לחתיכות או ייעלם אי שם בין חלקיקי היקום האכזר. מדי פעם מגיעים פקחים. עיניהם רעבות ורוטטות. כולם אוספים את הכלבים ונעלמים כלא היו. ברגע קטן של הקלה אני אפילו מצליחה להריח את הדשא שנקצר לפני כמה ימים, את שיכבתו הזו ששורדת מתחת לשלוליות השתן והדברים האחרים שיוצאים מהכלבים ובעליהם לא מספיקים או לא רוצים לאסוף. ופתאום כפלא, גם סקאיי, קשור ברצועה, הולך  לצידי, פחות או יותר, כי  הוא מושך ומושך כאילו הייתי מזחלת והוא שלושה סוסים כחולים. אנחנו מגיעים לחורשה ואני מנסה את אפי. לרגע אני אפילו מריחה את מחטי האורן ומניפת אושר זעירה נפתחת בלבי. אני מתיישבת על הספסל המעוצב. לעירייה היו כוונות מצויינות כשעיצבו את הפארק הקטן הזה בשכונה שלנו אבל הוא סובל מהזנחה קשה. וגשם אין כאן. ולא יהיה בשלושת החודשים הקרובים. ולא משב קרירות. והריחות מהבילים על העור. פעם הייתי יכולה להריח דרך כל נקבובית בעורי. זה לא תמיד היה נעים אבל היה עונג בלתי ניתן לתיאור כשהייתי עוברת תחת יסמין למשל. לא זוכרת ממתי הפסקתי לדעת את ריח היסמין. והיערה. והתאנה. הכל נהיה בליל אבק.

אבל בבקרים אני יוצאת לחצר עם קפה וכמה קרקרים. סקאי מתכרבל מולי. אלו השעות הרגועות ביותר שלו. הוא בודהה קטן. הוא התגלמות הרגע הזה. ואני מסתכלת עליו באהבה שאינה ניתנת לתיאור במילים אלא רק באצבע אחת, הנעה מצד לצד על מסך אייפון קטן, מציירת אותו, כל עוד הוא כאן אתי, כל עוד אנחנו כאן, נושמים, לרגלי ההר הגדול, שרק התחלנו לטפס ומי יודע מה בפסגתו. אומרים שהמראה המרהיב בעולם, המטהר בעולם, השמיימי שניתן לתפוס בתודעתנו האנושית.

וברגעים אלו אני חושבת על הנזירה הבודהיסטית טנזין פלמו ועל אימא שלה. על אימא בעיר הגדולה, בחיי העולם הזה, ועל בת שגרה אחת עשרה שנה במערה בשלג ההמלאייה, לבדה.

הבוקר ציירתי את סקאיי, אחרי שאכל שלושה קרקרים והסתכל עלי בעיני האיילה שלו. מאחוריו הבריקו העלים הירוקים. הצבעים הדיגיטאלים מגזימיים בזהרם ועליזותם. ואני קוראת לעליזות הזאת להכנס לזרימת הדם שלי ולשחררני לזמן מה

זה הציור מהבוקר:

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

וכאן יבוא אוסף של תנוחות בוקר ממלאות השראה מהכלבון שלי סקאיי -לייט, גרייהאונד איטלקי ללא כל תעודות, אך מצטיין להפליא בכל תחומי הקיום של כלב: מאהבה ללא תנאי ועד שובבות קיצונית חוצה כל גבול…

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

*

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

*

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

*

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

*

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

*

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

*

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

*

Iris Kovalio, Digital Iphone paibting, 2013

Iris Kovalio, Digital Iphone paibting, 2013

*

Iris Kovalio

Iris Kovalio

*

Iris Kovalio

*

Iris Kovalio

Iris Kovalio

*

Iris Kovalio

Iris Kovalio- Digital painting

*

*


אפרסקים בֵּין הַמְּצָרִים

לפעמים למי שמתבונן עלי, נניח ביום שישי האחרון, לא ברור איך מבקיעים האפרסים הללו לתוך התוהו ובוהו הרגשי והפיזי שמתערבל ומתערבל בשבועות האחרונים. אבל הנה מעדניה באיזור קניות יוקרתי, דרכה אנחנו עוברים מסיבה טרוויאלית כלשהי, וארגז לימונים מדהים צועק אלי מהכניסה של המעדניה, רק לימון אחד אני רוצה, אני ממהרת פנימה ואז רואה את האפרסקים האלה, אפרסקי פיתה, מסביר המוכר במעדניה, מתוקים במיוחד, 35 ש"ח לקילו, שערוריה, אבל  אני חייבת לצייר. פתאום. בין הדמעות (בדיוק מסרתי את האיטליאן שלי, מחמל נפשי, לסירוס) אולי זה יעביר את שעות ההמתנה, אנחנו קונים, וגם את התרופה בבית המרקחת הסמוך, וממהרים הביתה לפתוח חלונות אחרי ריסוס שלא היינו צריכים, בדיעבד, באותו זמן ניתוח, למרות גלי המקקים, פרעושים ושאר מרעין בישין שתוקפים ללא רחמים בלילות כיימים, בחדרי חדרים. ואז בבית, שלוליות אחרי ריסוס, אני מניחה את האפרסקים בהתחלה על שולחן המטבח וביד רועדת מניפה את כתמי האקוורל על הנייר, רק שיעברו השעות (האם הכרחי לספר את הסיפור שמאחורי האקוורלים הנעימים לעין, הנחשבים כאמנות שלוות הנפש?) עוד לא טעמתי ועוד לא עצרתי להתבונן וידיי עפות אל קוביות הצבע והמים ובלי לשים לב עברו שעתיים שמעבירות אותי לסטודיו הקטן שלי, שכולו הפוך וכבר מתמלא גוויות מקקים, אבל לי לא אכפת כי היום בפעם הראשונה אצייר אפרסקי פיתה באקריליק, מוצאת שתי חתיכות עץ מרוחות בכחולים (תוכננו לפורטרטים), בוצעת אפרסק לשניים, אוכלת חצי ומניחה את החצי עם הגלעין לציור

Iris Irisya Kovalio

אופס. גן עדן! ריחו המדהים של האפרסק מחליק מאחורי אפי אל הגרון והיישר אל הלב, מנצח את כאוס הריסוס וזיכרון הסירוס ומכחולי האקריליק מוטחים בעוז על מצע העץ הכחול. לא אכפת לי מה ייצא, אני אומרת, עדיין נפעמת מריח חצי האפרסק ונשבעת שזה הדבר הכי טעים שאי פעם נגעה בו לשוני, אבל מייד  נזכרת בסקאיי האהוב שלי על שולחן הניתוחים, אולי כבר אחרי, מתאושש, ויד אחרת שלי מחפשת בגוגל את השם הרשמי של האפרסקים הללו: Saturn Peach האופייניים לצרפת, ואילו אני בהרצליה, הלא מטופלת ולא מרוססת השנה, כי אין לנו בעצם ראש עיר ויש לנו המון יתושים והמון גורי חתולי רחוב חמודים מלאי פרעושים הנפוצים לכל עבר בשכונה ושלוליות שעומדות ושורצות, וצואה שלא נאספת ונאכפת, והשעות זזות לאט ומהר, "בֵּין הַמְּצָרִים" מירה, הרבה שלנו מיפו מסבירה, וכבר לילה, אחרי תפילת כניסת השבת

Iris Irisya Kovalio

מחמל נפשי ימשיך להיות מאושפז עד למחרת ולמחרת, ואנחנו נזיז כל דבר וחפץ בבית, שמא מקק מורעל מסתתר ויבלע, ואכן נבלע, ושוב מבהילים את מחמלינו לבית החולים הוטרינרי, טיפול נגד הקאות,אינפוזיה והבהלות, אנחנו ממשיכים לנקות, ומי שמסתכל עלי מהתקרה, בוודאי מצקצק בלשוני, איך זאתי בוכה והלומת לב, מנקה ומקרצפת ומתייפחת ומתלוננת ובו זמנית ממשיכה לצייר את האפרסקים הנפלאים המטופשים לפני שיירקבו, כי היא לא יכולה בלי לצייר, כי הם מתנפלים עליה בנוכחותם כי הם חייבים להיות

איריס איריסיה קובליו, אקוורל, 2013

איריס איריסיה קובליו, אקוורל, 2013

*

*

איריס איריסיה קובליו, אקריליק על עץ, פרט, 2013

איריס איריסיה קובליו, אקריליק על עץ, פרט, 2013

*

Iris Irisya Kovalio, Still-life with Saturn peaches, Acril on wood, 2013

Iris Irisya Kovalio, Still-life with Saturn peaches, Acril on wood, 2013

*

והנה מנוחת הלוחם והלוחמת

סקאיי ואני

סקאיי ואני


שני שירי בקר

 

 

מִזֶּה כַּמָּה בְּקָרִים

אוֹתָהּ צִפּוֹר

עַל עֲנַף הַוְּרָדִים הָרֵיק.

מַשָּׁב קָרִיר מֵנִיעַ אֶת הַפַּעֲמוֹנִים הַתְּלוּיִים בֶּחָצֵר

וּמַבָּטָהּ נָעוּץ בַּמַּרְצָפוֹת שֶׁלְּרַגְלַי

הֵבַנְתִּי, אֵלּוּ חֲתִיכוֹת הַקְּרֶקֶר דַּל נַתְרָן

שֶׁנִּשְׁמָטוֹת מֵאֲרוּחַת הַבֹּקֶר

כֶּלֶב הָרוּחַ שֶׁלִּי לֹא מִתְעַנְיֵן בָּהֶן

הוּא הָיָה מַעֲדִיף שָׁלוֹשׁ אַרְנָבוֹת אֲרֻכּוֹת אָזְנַיִם לַסְּעוּדָה הָרִאשׁוֹנָה

כְּשֶׁהוּא חוֹפֵר בּוֹר הַרְחֵק מֵשִׂיחַ הַוְּרָדִים.

אוּלַי בִּגְלַל זֶה הַצִּפּוֹר מְעִזָּה לָרֶדֶת, לְלַקֵּט כַּמָּה פֵּרוּרִים

וְאוּלַי הִיא גַּם אוֹמֶרֶת דְּבַר מַה.

אֲנִי אֲנַסֶּה לְפַעְנֵחַ בַּהֶמְשֵׁךְ

 איריס קובליו

  .

כָּל הַלַּיְלָה צִלְצְלוּ הַפַּעֲמוֹנִים

הָאֲרוּזִים מִזֶּה שָׁנִים

עַד שֶׁאֶמֶשׁ הֶחְזַרְתִּי אוֹתָם לָרוּחַ

עֵץ הַזַּיִת בֶּחָצֵר רָקַד מֵרֹב  שִׂמְחָה.

בַּבֹּקֶר  כְּבָר נָעִים בֶּחָצֵר

רְצוּעוֹת שֶׁמֶשׁ חוֹדְרוֹת מִבַּעַד לַגָּדֵר שֶׁבֵּינִי לְבֵין הָעוֹלָם

רַק אֲנִי וְהַכֶּלֶב, כָּל אֶחָד בְּכִסְּאוֹ,

אוֹכְלִים אֲרוּחַת בֹּקֶר

לִפְעָמִים גַּם הַצִּפּוֹר מִשְׁתַּתֶּפֶת

עֲבוּרָהּ הַגָּדֵר זוֹ עֶמְדַּת צְפִיָּה

לוֹ גַּם עֲבוּרֵנוּ

.

איריס קובליו


מגשים החלומות ושומר החלומות

 

למגשים החלומות היה מעיל רחב עם כובע צילינדר ומַטֵּה שאינו מקל הליכה

לשומר החלומות היתה גלימה עם כיסים, שאינה מכסה את רגליו היחפות

 

-באתי להגשים לך חלום. רק תבחר..

-הממ.. אפשר מחר?

-חלומות מגשימים היום

-אז בעוד שעה?

-אין לי הרבה זמן..

-תן רק לגמור לשתות את הקפה

-לא, מייד. אחרת מישהו אחר יחטוף את החלום שלך

-המממ

-אני זז

-לא, חכה רגע

-אני לא מחכה, אתה הוא זה שחיכית הרבה זמן לחלום שלך שיתגשם

-כן, אבל…

-אין אבל בהתגשמויות

-ומה אם זה לא יצליח?

-אין פה מה להצליח. זה או חלום או מציאות

-ולא יכולה להיות מציאות לא מוצלחת?

-זה כבר סיפור אחר וזה לא בתחום שלי

-אז אתה רק מגשים?

-כן

-בלי תעודת אחריות או משהו כזה?

-האחריות היא עליך

-אוי לי.., אני פוחד מאחריות

– אחריות זה לא בילט אין בהגשמה

-אז אולי השגחה?  לווי? אימון?

-לא חביבי, עכשיו או אף פעם

 

שומר החלומות קם, נעמד על רגליו היחפות והחל לחפש בכיסים. בכיס הקדמי מנמנם חלום גדול. כולם חושבים שיש לו כרס או שהוא בהריון, אבל זה רק חלום. חלום גדול מאד. והחלום הזה ישן עמוק ולא רוצה להתעורר. בכיס מעליו שוכן חלום קטן. צמוד לפעימות הלב. את החלום הזה אי אפשר להזיז ממקומו שמא ישבש את קצב פעימות הלב. בכיס  שליד הצוואר גר חלום צמא במיוחד. הוא כל הזמן מבקש עוד שתייה, אבל מסרב לזוז ממקומו. בכיס השרוול של היד הימנית שוכן החלום האמנותי ביותר. הוא כל הזמן זז וזז והיד קופצת ללא הרף. החלום הזה נראה כמו יד של צייר שלא נחה לרגע. עשרות ציורים נפלטים מהכיס, היישר למגירות השידה הנעולה. בכיס האחורי שוכן חלום ישן. הוא כל כך ישן ומקולף ודהוי עד שכמעט ואיבד את צורתו. בכיס הפנימי חבוי חלום נועז. ובחלום הנועז הזה לא נוגעים כי הוא חושף שיניים בכל פעם שמנסים להכניס את היד פנימה. אבל בכיס התחתון…

 

בכיס התחתון, קרא שומר החלומות למגשים החלומות שהחל להתרחק, יש לי חלום שמח שרוצה לצאת.. חכה רגע, הנה, הוא מכשכש בזנב, הוא מוציא את הראש, הוא קופץ..

מגשים החלומות חייך,  הניף את המטה וקד קידה. מתוך כובעו הגבוה קפץ כלב רוח קטן, בצבע כחול אפור, צבע ענן קטן של גשם, החולף במהירות בשמי תכלת.

שומר החלומות הושיט זרועותיו ואסף אליו את השמיים .

איריסיה קובליו, אקריליק  על עץ, 2013

איריסיה קובליו, אקריליק על עץ, 2013


מכתב בוקר עם ספר בחצר

 

שאלת אותי מה אני עושה כיום. אמרת לי שאת מחפשת אותי לפעמים ברשת, ואת מוצאת, לא מעט, אבל מה עם החיים? האם יש לך תערוכה בקרוב? מזמן לא היתה לך, או ספר אמן, עכשיו יש טרנד כזה, אנשים עושים לעצמם ספרי  אמן, אמנם הוצאת בעבר כמה ספרי אמן, אבל העבר עובר מהר, האם את מציירת בקו מסויים? סדרה? נושא? האם את מתכוננת לדבר מה? האם יש לך סדר יום? האם יש לך סטודיו? לא התראינו מזמן. פעם היינו יושבות מדי פעם בבתי קפה ומקריאות שירים, האם את עדיין כותבת? האם יש לך חברים? מתי היית לאחרונה בתל אביב? לא שתל אביב היא משהו

 ובכן יקירתי, אני חיה בפרוור, לא מספיק פרוור בעיניי, הייתי רוצה לגור בקצה ממש, בשולי שדות ויערות. ואני מציירת רק לפעמים, אין לי קו ונושא וסדרה. אני מציירת לפי המיית הלב. אין לי תערוכה בקרוב ולא ספר אמן ואיני אוספת כספים ברשת לקדם פרויקטים ואיני מגישה לתחרויות ופרסים, ולא, אין לי "סטודיו". הסטודיו שלי זה החיים. כלי עבודתי מפוזרים פה ושם. והם לא רק צבעים ומכחולים. אני מלמדת ציור בצבעי מים כמה פעמים בשבוע ושמחה להביא הביתה קצת פרנסה ואני כותבת הרבה פחות. יש לי גור לגדל, כלב רוח מיוחד, והוא ממלא שעות רבות של התבוננות ולמידה. כשיגדל אולי נעבור לשולי השדות, שיוכל לעוף מהשדה אל היער ובחזרה, לצוד את מה שחייב לצוד ואז לטפס על עץ התאנה שבחצר, להניח ראשו בין עליה הריחניים המנחמים. זה יהיה קיץ והעץ ייתן פרי גדול ומתוק במיוחד. אני אעשה ריבות לכל המשפחה והכפר. יהיה לי שיער לבן ואני אהיה זקופה וחזקה ולעולם לא יכאבו לי הרגליים. לפנות ערב אצעד שישה קילומטרים בין השדות, ותמיד כשאחזור תחכה לי ארוחה חמה בבית, שבן זוגי בישל, כי אחרי שסיים את כל הלימודים השונים והמשונים שלו, החליט להתמקד בגידול עצמי ובישול אורגני והוא ממש יצטיין בכך. אבל בינתיים אני מציירת לפעמים עציץ שהוא מביא לי, או אגס סמוק, או זר וורדים שמחזיק יותר משבוע. לפעמים כשכלב הרוח שלי רגוע אני רושמת אותו ישן. הייתי רוצה לצייר את הבת שלי לעיתים קרובות יותר, אבל היא גרה בעיר אחרת ולה חיים משלה. אולי פעם נגור כולנו באותו כפר, כמו שההורים שלי גרים באותה עיר פרוורית, על-יד כל הילדים והמשפחות שלהם.

אני שמחה שיצא סוף סוף הספר היפה שלך לאור. קראתי היום ממנו בחצר. השעה הייתה מוקדמת והעצים המעטים, הדלילים עדיין, היו מלאים בצפרים. באוויר היה ערפל האופייני למפגש בין שתי עונות והקפה היה טעים במיוחד. היה מספיק חמים כדי לשבת בחצר בלי גרביים, אבל בכל זאת נזקקתי לשל על הכתפיים, מעל בגדי השינה שלי. כלב הרוח שלי התפנק במרבצו (עדיין מעולף משנת לילו) ובן זוגי התכונן לעבודת יומו. עכשיו אני לבד. עוד מעט אכנס לחדר הרחצה ואתחיל את יומי. אני מודה לאל שעדיין כולנו בריאים, (ומתפללת שייתן בריאות לכמה אנשים קרובים שזקוקים לכך) שישנה פרנסה וקורת גג, שיש אלוהים, ושמדי פעם מגיע לידיי ספר טוב.

איריסיה קובליו, צבעי מים, הרצליה, 2013

איריסיה קובליו, צבעי מים, הרצליה, 2013


סקאיי-צות (רגעים קטנים)

 

אצלי הדברים קורים מהר!

אולי בגלל זה  "האחראים" חיברו אותי לכלב רוח! איך הייתי נראית עם פודל קטן ולבן? חמוד. אבל!.. כלב רוח… זה לחיות בלב סופה, בעין הסערה. אני שואלת את עצמי אם הייתי יכולה שוב להיות באותה נקודה שבה חייגתי למספר שהפך למציאות. האם הייתי מחייגת? אחרי שבועיים של סערות וסופות, עם לא מעט דמעות, נראה לי שהייתי עושה בדיוק אותו דבר!. ומה הבעייה, שואלים אותי, כולו קילו וחצי (עכשיו כבר שניים) שחדר לבית שלך, כה יפה וחמוד ותמים… כן! שד משחת. גור!. החיים משתנים באחת. מה משתנה? שואלים? הרי הוא ממלא אותך. כן! הוא בהחלט ממלא. ממלא חיים. החלל שנפער בתוכי () התמלא ברבבות אושר, ניצוצות ממש. עם כל הקושי. איזה גור! איזו רוח! איזו השראה.

מצד אחד הוא כל כך שברירי ומצד שני אמיץ בצורה יוצאת דופן.

ולא, לא שכחתי את טוטו!

אז אנחנו נהיה בודהיסטים. מה שעכשיו- עכשיו, ומחר תעלומה. מחר שייך ליקום שדואג. והיקום מוביל רק לטוב.

הנה כמה סקיצות לטובת מי שלא מחובר אלי בפייסבוק.

(הסקיצות הן מהירות, כדקה כל אחת, עפרון, צבעי מים, טוש, ולמרות שהוא נראה בהן שקט, עוברי, מדיטטיבי, מתוק דבש, אלו רק סצינות קטנטנות בהן הוא מתעייף לכמה רגעים, כמה רגעים של חסד)

.

סקאיי, צבע מים, 2013

סקאיי, צבע מים, 20131

סקאיי, צבע מים, פברואר, 2013

סקאיי, צבע מים, פברואר, 20131

סקאיי, צבע מים, 2013

סקאיי, צבע מים, 20131

סקאיי, צבעי מים, 2013

סקאיי, צבעי מים, 20131

סקאיי, טוש, 2013

סקאיי, טוש, 20131

סקאיי, עיפרון, 2013

סקאיי, עיפרון, 20131

ופתאום אני נזכרת באקוורל הזה, שצוייר כחודש לפני סקאיי

אני  מתה על צפרי גן עדן (הפרח, הנקבי והזכרי)

כאן הפרח הזכרי מצויר ככלב רוח…

איריסיה קובליו, ציפור גן עדן, אקוורל, דצמבר, 2012

איריסיה קובליו, ציפור גן עדן, אקוורל, דצמבר, 20121

.

.


איריסיה מאספמיה

 יש לי כמה פרות על שולחן העבודה, פלפל חתוך שהיה ירוק בהיר וכבר הצהיב ושתי עגבניות (היו ארבע, אבל שתיים היינו חייבים לאכול) ושלושה אגסים בצבע סגול חום שעוד  מעט יהפוך רק לחום, ותפוז אחד שנעשה רך, ושלושה אפרסמונים שכבר לא ראויים למאכל, וקליפה של בננה כי אכלתי אותה בשעות שלא יכולתי לאכול כלום מלבד בננה, וחצי רימון שהיה מאד אדום כשפתחנו ועכשיו יבשושי משהו. ויש לי רצון לצייר אותם, ככה חופשי, סקיצה, בלי אמירה ספרותית, בלי מכחול מתעקש, בלי לעשות לעצמי מקום ול"העמיד" ובלי מוזיקה  למרות שרעש הילדים בחוץ גובר, כי חופשת חנוכה התחילה היום ולא יורד גשם והרבה כביסה מחכה להידחס למכונות וכלים מחכים להתפנות מהמייבש הקורס שעל השיש ועוד לא התקלחתי הבקר וכמעט צהרים.

(אבל בעצם אני רוצה לצייר כלב. כלב רוח.

לו היה לי כלב רוח

לו היה לי כלב רוח

אפילו קטן קטן, בצורת חרגול

דקיק,

עם מבט של מכחול שעושה את הנקודה המדוייקת ביותר בציור, זו שבלעדיה הציור מצויין אבל תפל

הנקודה שיכולה להיות ירקרקה, כתומה או יהלום תכלת זכה

(הייתי קוראת לו סקאיי)

נקודת הלב

אז לא ציירתי כלב רוח אבל הייתי בעצמי רוח שעפה בין שלוש מכונות כביסה, שלושה סירי תבשיל צימחוני, כיור שלא מתרוקן לעולם, כמו קסם שחור חסר תקנה, וחלומות באספמיה)

 *

 אחרי שלוש שעות: צריך למהר. חושך בא מהר. חושך כבר כאן. הוא רק מתחבא.

הרימון יצא נורא. מריחה אדומה חסרת צורה ראויה להיקרא ציור. אם היה רימון מופשט- מילא. אבל בקומפוזיציה נוראה כזו? עדיף לי עם הפלפלים והעגבניות. אפילו החציל שכבר מזמן ירד אצלי מגדולתו יצא שוויצר כזה, יודע שהוא לבוש היטב לאירוע: פוסט חדש על ציירת מבולבלת בעליל.

ומה המילה הזו בעליל? – כאן ההקשר הוא חשיפה. ציירת בחשיפה. או יותר נכון אישה בחשיפה, שלא יודעת לעשות שום דבר חוץ מלצייר. בימים אלו. לא שלא היו דברים אחרים בעבר. אבל העבר הוא עבר והמחר לא ידוע ומה שנותר עכשיו זו מערכת היחסים שבין חצי הפלפל לבין העגבניות שפוחדות מהרגע שיכנסו לסלט. (הפלפל כבר לא ייכנס, אולי ייזרק לאיזה מרק, לרגע, לפני שימריר אותו באופן בלתי הפיך) אבל נכון שהוא מדהים החצי פלפל הזה?

איריסיה קובליו, אקוורל, 2012

איריסיה קובליו, אקוורל, 2012

  אולי זה לא כל כך שפוי להתמלא התפעמות מחצי פלפל.

איריסיה קובליו, אקוורל, 2012

איריסיה קובליו, אקוורל, 2012

.

 ומה שרציתי עוד להגיד, שככל שחולף הזמן אני פחות ופחות יודעת להסביר איך לצייר ומה עושים לפני ומה עושים אחרי . אני רק יודעת להגיד באיזה מכחול להשתמש. ובאיזה נייר ואילו גוונים כדאי לקנות מאיזו חברה. כל השאר- תתנסו לבד. אני לא יודעת להסביר לכם כלום. יש לי מערכי שעורים שלמים של שלב שלב בצבעי מים, אבל אני לא רואה בזה כרגע טעם. כי מה שאתם צריכים זה קילומטרז' עצום של סקיצות וחידוד כושר ההבחנה שלכם.  וזה לוקח שנים.

איריסיה קובליו, אקוורל, 2012

איריסיה קובליו, אקוורל, 2012

אולי אני צריכה להחליף מקצוע?

כבר אמרתי שזה יהיה פוסט בעליל ושלא כולם יאהבו לקרוא את התחבטויותיי  כמורה ציירת אישה וכבר לא צעירה עם חלומות באספמיה (אספמיה זה לא כל מה שאלוהים אסף? אספם-יה?)

 

אז הנה כמה סקיצות של פירות וירקות מהימים האחרונים של איריסיה מאספמיה

איריסיה קובליו, אקוורל, 2012

איריסיה קובליו, אקוורל, 2012

איריסיה קובליו, אקוורל, 2012

איריסיה קובליו, אקוורל, 2012

.

איריסיה קובליו, אקוורל, 2012

איריסיה קובליו, אקוורל, 2012


כלבי הרוח של לוסיאן פרויד ואני

Lucian Freud

כלבי רוח מרחפים בשדה זו פנטסיה שמלווה אותי שנים. הם דקיקים, עדינים, שקופים, חיצוניותם כמעט ובלתי נראית ובשבילי הם עשויים מהחומר שבו עשוי לב. הם פועמים. הם מלאכים מלווים, הם פרפרים מגודלים שמנתרים מצוף החיים אחד למשנהו.

הם החלום שלי כאן

לוסיאן פרויד היה אמן  עילי בעיני. היתה לו ראייה עמוקה חסרת פשרות. הבחירות שלו מדייקות באופן נדיר ולופת. לא תמיד יכולתי להכיל התבוננות בכמות גדולה של ציורים שלו- כך הרגשתי כשראיתי בפעם הראשונה תערוכה מקיפה של עבודותיו בוושינגטון, בזמן היותי סטודנטית לאמנות. מאז הוא מלווה אותי כמורה רוח, כמו שחלום כלבי הרוח מלווה אותי. הוא הרבה לצייר את הכלב הדקיק הזה שדרכו אפשר לראות את כל פנימיותו.

Lucian Freud

Lucian Freud

Lucian Freud

Lucian Freud

Lucian Freud

 ואפילו הנשים והגברים שצייר עולים על הבד ככלבי רוח שקופים.

Lucian Freud

Ludian Freud

הציור האחרון של לוסיאן פרויד

אחרי שציירתי את הציור הזה שלי

Iris Kovalio, 2011

שמתי לב לציור הזה שלו

Lucian Freud

ואז שמתי לב לציור הזה שלי

Iris Kovalio, 2011

הרפרנטים שלי היו אחרים לגמרי בזמן מעשה הציור. אבל הציור הספציפי שלו כנראה שכן רדום במערה תת הכרתית אצלי.

מרתק יהיה היום בו אוכל לעצור ולהגיד: רגע, אני חיה בחלום שלי ובאמת שני כלבי רוח מרחפים בשדה הנשקף מהסטודיו המואר שלי עם ריח ענברי של צבעי שמן זוהרים.


%d בלוגרים אהבו את זה: