תגית: לאה גולדברג

הרהורים אישיים בעקבות "דודה לאה"

היצירה תישאר הרבה אחרינו. היצירות, הדברים שכתבנו. ציירנו. הדברים שאמרנו- לא בטוח אם יישארו. למי יישארו אם יישארו. איך שנראינו יתקיים רק סלקטיבית, דמיונית וחסר ממשות כלשהי בעיני מי שאי פעם ירצה להיזכר, אם יישאר אחד כזה, תלוי איזה קהל עשינו לנו. קהל. כמובן שקהל הוא לא המדד לאושר. לקיום מכובד. אנחנו נמות עניים מרודים, עלובים, מושפלים, כך בדרך כלל, גם אם נהיה מפורסמים כיוצרים אמנים, או נהיה אמני שוליים (לזמן מה היה נדמה שהתקשורת מצילה, האינטרנט, ואז הבלוגים, ואז הפייסבוק הנורא שגזל וגזל את החיים הממשיים), אבל זה לא הפייסבוק. כשלאה גולדברג הייתה בין החיים, הפייסבוק כנראה עוד לא נחלם. גם כשהייתה בת 59 במותה, נגועת מחלות פיזיות ונפשיות בתוספת זקנה מוקדמת ונטייה להזנחה גופנית מפני הייאוש. מהספר הגאוני הזה ששהם סמיט כתבה (בשם שומיש) אפשר לחשוב שהייאוש הציף אותה בכל שנות הווייתה בגלל אהבותיה הנכזבות. ואני חושבת שזה דווקא היה מקור החיות שלה. ואלמלא אותו ייאוש, כמובן שלא הייתה יוצרת בכמויות ועוצמות כאלה, אבל זה דבר ידוע, שהכוח המניע את גלגלי היצירה של אמנים זה הייסורים והכאב והיכולת לדמיין אהבה במקום שיש חושך וכיעור, אבל העניין הזה של היכולת להתאהב בכל פעם מחדש, ודווקא בבלתי אפשרי, מראה על חסד גדול שיוצר עולם עושה עמה, שותל בחייה דמויות השראה, שאותם היא מנפחת ומלטשת ומנכסת ליצירתה. נפלא. ניסים ונפלאות. היא אפילו יצרה את שומיש. גם בחייה וגם הרבה אחרי חייה. אולי שהם סמיט בעצמה היא יציר רוחה של לאה גולדברג ההיא המפורסמת, החותרת וחותרת בבאר הדיכאון, חותרת כל כך חזק שיוצאים ניצוצות רבים, קופצים מעלה ונאספים על ידי אחרים שצמאים, אבל היא, שם, למטה, בדד, בחשכה, בלי שיניים קדמיות ומכשיר שמיעה, לא מפסיקה להתעטש (אולי ההתעטשויות האלו הצליחו להרים ולהקפיץ את הניצוצות אל מחוץ לבאר?) צוללת וצוללת עד חיק השקט הרך: "ישוב טלה אל חיק האם/ ישכב בדיר ויירדם/ והכבשה תישק אותו/ והיא תקרא אותו בשם". כך בחרה שהם סמיט לסיים את הספר המרגש הזה. רכשתי אותו אתמול והם כולם היו אתי הלילה. עם הוורדים באגרטל על שולחנה, שכה אהבה. כמוני.

img447

ועם זה כל כך הזדהיתי

וכאן איור אחד מצמרר

%d7%a9%d7%95%d7%9e%d7%99%d7%a91

ועל האיור המופלא הזה כבר כתבה מרית בן ישראל

nataly.jpg 

וכמה מילים על האיורים של נטלי וקסמן שנקר: במבט ראשון, בדפדוף בחנות, לא נמשכתי לציורים (על אף שבכריכה בולטים צבעי המים האהובים) אבל במבט מעמיק יותר, ביחד עם קריאת הטקסט, האיורים חדרו אלי, התייצבו ונכחו בכל משפט, ומצד שני לא הפריעו ולא סגרו על הדמיון והמרחב הדרוש לטקסט עצמאי וגאוני שכזה. שאלתי את עצמי למה. מרית בן ישראל היא  הענקית בניתוח של ציורים ואיורים, וכדאי לקרוא את מה שהוספתי כאן בקישור, ומה משך אותי?-  אולי זה שהם מאד "לאה גולדברגים" כפי שאני תופסת את דמותה ואת האימג'ים של סביבתה, הצבעים, הגולמיות מה, הגרוטסקיות התיאטרונית התקועה בבטן כמו של חנוך לוין, דווקא חוסר הנימוס בציור "הפרצופים" בחזית ובפרופיל, המגושמות האורבנית והנוף הקשוח השלגי, חסר הפרופורציות והפיוטיות כביכול.. וההרגשה שכאילו הכל גזור במספריים מדוייקים להכאיב.

 


ספרי ילדים אהובים בספריה הפרטית שלי

הייתי אספנית של ספרי ילדים. לא אספנית מקצועית, אבל אספתי. לכמה ספרים ששרדו יותר מיובל שנים, אהבות ילדות שלי, הוספתי ספרים שצברו תנופה מאז ילדותה של גל הבת, באמריקה, שם גילינו את הסופר והמאייר המופלא מוריס סנדק. רכשתי את כל ספריו, חדשים ומשומשים, ודרכו, דווקא דרכו, נזכרתי באהבותיי הראשונות. כל יצור פרא של מוריס סנדק העביר אותי עוד גשר לפגישה מחודשת עם שרודות ילדותי: כיפה אדומה הפתיה, הנזל וגרטל האבודים, היידי הטהורה ושלגיה חסרת ההכרה (גיבורי ילדותי הנפוצים הם הרבה יותר מהמילה האחת שהדבקתי להם כהגדרה, אבל זה מה שעלה בי עכשיו לפוסט הזה). נזכרתי גם ב"יוקה השחרחורת ובובתה החדשה", ספר נאיבי עם מסר צדקני, אבל כל כך אהבתי אותו. כמו שאהבתי את כל  ספרי "פז" התמימים, הצבעוניים והמרוטים מרוב שחיבקתי אותם והרחתי אותם ("מצעד השלישיות", "נמרוד והאינדיאנים", "שלושה אריונים", "דן הרופא", "האסקימוסי הקטן", "אמנון משתעשע", ועוד).

באמריקה גם גילינו את הסופר והמאייר ויליאם סטיג ("ארבי על האי" -הכי אהוב עלי , שנקרא הלוך ושוב) ואספנו את כל ספריו, כך גם את הסופר והמאייר לודוויג במלמנס (כל ספרי מדלן שגדלה בבית יתומים של מנזר) ואת הסופר והמאייר דוקטור סו"ס. וכמובן גם את ביאטריקס פוטר. כך הגענו לארץ, עם מזוודות גדושות ספרי ילדים.

ואז התחלנו לאסוף את אריך קסטנר, רואלד דאל, ואסטריד לינגרטן המתורגמים לעברית ואת נחום גוטמן ורות צרפתי שמכאן, ועוד (בהמשך)

לא ספרתי כמה ספרי ילדים יש לי. מזמן לא רכשתי חדשים. מזמן לא סידרתי אותם, או נגעתי בהם, פתחתי אותם, התרגשתי מהם. אבל הם ישנם, מלווים אותי ממקום למקום במסע הנדודים שלי בחיים האלו. ולמרות שהם כבר הרבה זמן לא מככבים בציורים שלי, הם תמיד אתי בסטודיו.

מכיוון שעכשיו שבוע הספר העברי, אעלה לכאן עוד כמה ספרים עבריים, האהובים עלי ביותר (אהוב ביותר זה תמיד מה שנתפס ברגע הזה) מהספריה שלי:

"חושחושית, סיפור חייה של אוגרת" סיפור ואיור – רות צרפתי

"ניסים וניפלאות"- לאה גולדברג, אייר נחום גוטמן.

"ביאטריצה"- נחום גוטמן

"כואבות לי הנעליים"- רות צרפתי

"מור החמור"-  לאה גולדברג ורות שלוס

"שמוליקיפוד"- סיפר ואייר  כוש

"שירים ופזמונים לילדים"- שירים של חיים נחמן ביאליק, איורים נחום גוטמן

"עיניים שמחות" פניה ברגשטיין סיפרה וצילה בינדר איירה

"כפפות" נורית זרחי והילה חבקין

"אבא עושה בושות" מאיר שלו ויוסי אבולעפיה

"אורי כדורי" לאה גולדברג ואריה נבון

"כושיה עם שמשיה"- סיפרה רינה שני ואיירה מרים ברטוב.

"המסע אל האי אולי"- מרים ילן שטקליס, איירה איזה

 

 

אני בטוחה שמתחבאים עוד ספרים אהובים בספריה שלי. אבל הפוסט הזה, כטבעו של פוסט, הוא ספונטני. ואם ספונטניות אז הנה עוד ספר:

(יודעת שאני לא "אובייקטיבית", הרי, כל הרשימה הזו לא אובייקטיבית, ספר נפלא נפלא!)

"יושקה"- סיפור גרא גינזבורג, איור לוסי אלקויטי (2010, הקיבוץ המאוחד).

אפשר לקרוא על הספר כאן.

*

איריס קובליו


כמה הרהורים על אינטימיות, סוס כחול דקיק, ואהבה

אני מסתכלת במראה. על המיטה מוטלות עשר חולצות (זה בערך כל מה שיש לי), ארבעה טייצים, שלוש חזיות חגיגיות שאינן שימושיות ומגירת גרביים פעורה ולועגת. קר בחוץ. אני מוזמנת לאירוע חגיגי. ואני גם אמורה להופיע בו. והמראה הזו. היא אכזרית בכל מקום. בחדר השינה, באמבטיה. במסדרון. עוברות שעתיים של מדידות וייאוש. והכתמים האלה מתחת לעיניים. מתי הם התחילו?  השנים חושפות את שיניהן במראה ובולעות במהירות את כל מראה רענן, כל פריחה, כל תום, ואין ברירה אלא להתיידד עם השפתון והמייקאפ המתעתעים, וכבר אי אפשר להתקשט בג'ינס, נוצה ושרוך על הצוואר, כי כבר אינני ילדה, מדיפה ריחות שושני נעורים.

אני אוהבת להקריא בפני קהל. בעיקר שירה, או טקסט שיש מן הפיוטיות. גיליתי את זה לפני כמה שנים  בקבוצה ספרותית שהיתה מתקיימת בבית שלנו. כשהייתי קוראת בקול, הייתי נהפכת  לדמוית אלה, רוכבת על סוס כחול דקיק מעל עצים מכונפים. הייתי נפעמת מקולי החדש, מגופי חסר המשקל, מהצוף שהתערבל בין שפתיי לצווארי. מאז ניתנו לי כמה הזדמנויות להמריא אל המחוזות האלה, חסרות הגיל והבלאי. הערב נזכרתי בקולה המרגש של לאה גולדברג, קוראת משיריה זמן קצר לפני עזיבתה את העולם. אי אפשר שלא להזיל דמעה, דווקא מעוצמת בשלותה, מהמרחק הגדול שעשתה, כברת דרך של ממש, מצעדיה הראשונים כאישה משוררת, ועד אותה קריאה אחרונה, בקולה הסדוק שהזקין. חשבתי על ערירותה. על השעות שלפני ואחרי… על בדידותה בעת משכבי לילותיה, על מחשבותיה מול המראה. על זוגיות. על "לטוב ולרע", על הזדקנות משותפת מול הזדקנות לבד. על אינטימיות. כששני אנשים מזדקנים ביחד, הם יכולים לסבול אחד את השני אפילו בלי שיניים. ועוד חשבתי על זה  שזוגיות הנמשכת לאורך שנים אל תוך הזקנה, שווה את החיים, נס שהוא לא פחות מהשירה עצמה.

בדרך חזרה מהאירוע עצרתי לקנות סחלב מתוק. בעודי מתענגת על המשקה המהביל, ועדיין הייתי תחת הרושם הזה של רוכבת על סוס כחול דקיק מעל עצים מכונפים, נזכרתי בניתוח של אימא שלי, לפני כשנתיים וחצי. נכנסתי לחדר ההתאוששות. עיניה היו עצומות ועל פניה היתה הבעה שלא הכרתי. רפויה כנועה ונפולה. על ידה ישב אבא והחזיק בידה. על פניו היתה ארשת אהבה טהורה.

וזה היה אחד מהרגעים הנדירים בעולם שמכה בך הידיעה שישנה אהבה שהיא מעבר לגוף, למציאות, לזמן.

איריסיה קובליו- אימא ואבא בחדר המתנה, צבעי מים, 2009


%d בלוגרים אהבו את זה: