תגית: לצייר פרחים

לצייר כלניות (או לדבר על הדברים עד הסוף)

איריס קובליו- כלניות, אקוורל, דצמבר 2014

איריס קובליו- כלניות, אקוורל, דצמבר 2014

*

כלניות של סופרמרקט בהרצליה שמפתות אותי לקנותן הן סוג של אשליה, או יותר נכון התרפקות על זיכרון בלתי אפשרי ואם לנסות לדייק- שאינו רלוונטי.

אנחנו מטפסים במעלה הר מפותל ומסולע לעבר פסגה בלתי ידועה ואפילו לא בטוחים שקיימת כלל. בדרך אפשר שנפגש בשדה כלניות.

בכיתה א', בספר הראשון "מקראות ישראל" הייתה הבטחת כלנית גדולה. מאז הכמיהה לכלנית (או פרחים אחרים של חורף ישראלי) הפכה לאיזה דבר נשאף, נחלם אבל מתעתע.

הבוקר ניסיתי להתחיל את השבוע באקוורל ה"בוקט-סופר" הזה, 29 ש"ח לזר המכונה כלניות.

בחצר האחורית קר עד מאד למרות ימי החורף הבהירים. ובכל זאת צפרי שיר למיניהן בחרו להתיישב על העץ הגדול (זה שחורק על הגדר שממול) ועודדו אותי לצייר.

אבל לא הצלחתי לסיים.

אני לא בטוחה שתמיד צריך לסיים משהו או לסגור מעגל (או לדבר על הדברים עד הסוף)..אני חושבת שכך. כך זה נכון.

*

כָּל הַלַּיְלָה חָרַק הָעֵץ בַּגָּדֵר

גַּם הַשַּׁחַר

לֹא יָכוֹל לְהַשְׁתִּיק.

*

זהו השיר הסוגר את הספר האמן שלי  (שירים ואקוורלים) "מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה", שיצא לאחרונה בהוצאת אבן חושן.

*


ציירי אותי עם אגרטל

פרחים. מי מצייר היום פרחים. ועוד פרחים באגרטל, ועוד באקוורל. פרחים /אקוורל/ אגרטל= נשים חובבניות משועממות בגיל העמידה. נשים של פעם בסלון בורגני עם וילונות כבדים וספה מוזהבת. איך את מעיזה. איזה אומץ, מגיעות אלי תגובות, איזו תמימות, להציג בגלריה באמצע תל אביב בשנת 2011 ציורי פרחים. ועוד כל כך צבעוניים. לא, זה לא הולך להיות פוסט למדני, או מתנצל, או מצדיק, מוכיח, אקדמי, מתווכח, מחכים. זה הולך להיות הגיג מתפצל, כזה שאיני יודעת לאן אקח אותו מכאן

אולי רק רציתי להגיד שאת הציורים האלו ציירתי לפני כמה שנים בתקופה שלא ציירתי בעצם, כלומר כשלא הייתי במירוץ המתיש הזה מסביב ובתוך שדה האמנות או השיח העכשווים, אלא אשכרה הייתי בשדות ובגנים ובחצרות, קוטפת פה ושם פרחים, מרכיבה זרים, שמה באגרטלים, כן אגרטלים, מה רע באגרטל, ומעמידה על שולחן, לפעמים על מפית תחרה או ריקמה, כן, כדרכן של נשים, ונפעמת ונרטטת ומתמלאה פליאה מאיוושת הצבע, והאושר הננסך כהילה סביב ובתוך ומעל, הנמשך בקורים שקופים מצלצלים רועדים מיופי המנסה להתפס במכחולי הרוקד על הדף בצבעי המים השקופים העזים התשוקתיים , כן היתה לי תשוקה כל כך עזה להנציח כל זר, כל פרח שקטפתי או קניתי, כאילו כל החיים כולם נמצאים בתוך הפרח, כאילו כל האוויר שיכולתי לנשום נמצא ברטט הזה שזועק: ציירי אותי, ואחר כך התכהו מעט חיי, אבל עדיין הפרחים התעקשו להצטייר והכלנית נכנעה והסכימה להשחיר וכך גם הנרקיס והרקפת, רק שאציירם, אפילו הבוגנוויליה שמצאתי על מצבה רחוקה התחננה למכחוליי וכבר אז רחשו הקולות מסביב, איך היא מעזה ומי בכלל יסתכל על פרחים רק דודות שלא מבינות, כי אנחנו, המבינים, אין בליבנו פרחים, כלומר אולי יש בליבנו אבל לא במכחולנו, ובכלל מי משתמש היום במכחולים ומי מצייר, מצייר ציורים, כולנו עושים וידאו ארט, מיצבים, מיצגים, מנקבים, מחוררים, קורעים, מקיאים, מזיינים, מזבלים, מנסרים לכם את הצורה, בגלריות ענקיות דמויות תבן ומספוא ומרכזי ביוב ארציים, לא, לא ניתן לכם אהבה, לא שמחה, לא יופי. יופי. מי שמע על יופי  באמנות ישראלית עכשווית. יופי פשוט. ועוד באגרטל…

בחיי, איך שמתחשק לי להציב את כל הציורים בתערוכה אחד אחד, ממוסגרים אפילו, רגיל לגמרי, רגיל רגיל, בלי קונספט, בלי טרוף, בלי מחנק, בלי חסימות, בלי פסיכופילוסופיה, בלי הבל הבלים. אבל אני לא מעיזה. אין לי באמת אומץ. ואני משחקת את המשחק שלכם. אני חתרנית. ואני אצופף את כולם, ואדביק  אותם אחד על השני, והם יתקלקלו, והם יקרעו, והם יתקמטו, וכשאגמור להציב את הר הגעש הזה, אפול לרגליו ואתחנן להכנס לארץ המובטחת, ומי יפתח לי את השער

Iris Kovalio, watercolors, 2006

פרחים נוספים אפשר לראות כאן


%d בלוגרים אהבו את זה: