תגית: מדיטציה

איך עושים את זה

תלמידה שואלת אותי "אבל איך מציירים את זה בים?" פעם היא מתכוונת לקצף של גל מתרומם ופעם לשכבת הגל הדקה שפרוסה על החוף כמראה, פעם על צבע קו האופק ופעם על הריצוד המופיע ונעלם עם הרוח שעל הים. היא מציירת מתמונות שצילמה. היא שואלת אותי אם אפשר לצייר מול הים ב- Live… ואם אפשרי בכלל בכלל לצייר ים.

אני לא יודעת לענות על כל השאלות האלו מלבד תשובה אחת: תחפשי את זה תוך כדי ציור. זה מה שאני עושה שוב ושוב ושוב. נכון, הצטברו אצלי קילומטרים לא מעטים של ציור, הרבה מהם בים, לפעמים מול הים (רישום, אקוורל) והרבה בסטודיו. אולי ישנם כמה יסודות שאותם אפשר ללמוד ולעבוד מעל גביהם, אבל אני מציעה לא ללכת בדרך הזו כי היא ממכרת. בעיקר עם הים. הדרך הטובה ביותר היא תמיד להיות בדרך. אף פעם לא לדעת. ואם אמרתי שהאופק הוא תמיד  קו ישר (ממבט שמעל כל גל) אז תמיד להטיל ספק באמירה הזו, ובכלל בכל אמירה שלי. אם אתפתה לעזור (כי אני בתפקיד מורה) העזרה שלי לא תגרום כל התקדמות והבנה אלא להפך, היא תהווה עצירה ונסיגה. זה נשמע מוזר או לא תקין. כולנו רוצים עזרה. כולנו רוצים פתרונות. כולנו רוצים ידע מוכן. כולנו מחפשים מורה. כולנו חושבים שהמורה הוא המפתח לאושר.

למדתי שיטות שונות של מדיטציה. היו שנים שנצמדתי לשיטה מסוימת ותקופות קצרות בהרבה שהתנסיתי במדיטציות אחרות. אלא שאף פעם לא ידעתי "באמת" איך עושים את זה, למעט כמה רגעים נדירים, פה ושם, של אולי אשליה שנגעתי במשהו.. השתתפתי בלא מעט ערבי שאלות ותשובות הקשורים ל "איך עושים מדיטציה"… תמיד היו שאלות ואף פעם לא הייתה תשובה. מורים שניסו לענות, מתוך ניסיונם, או ציטטו מתוך דברי מורים אחרים, לא הצליחו לשפר את המדיטציה שלי. נהפוך הוא, אם הייתי "תלמידה" מצטיינת ועושה בדיוק את מה שמדריכים ואומרים לי זה היה תוקע אותי כמו עפיפון על עמוד חשמל.

זה נורא מתסכל ונורא מפחיד לפלס את הדרך לבד. תמיד לימדו אותנו שצריך לחפש מורה או מורים, שכבר סללו עבורנו את הדרך. אני נוטה להסכים עם זה חלקית. ויחד עם זאת עדיף ללמוד ולשכוח את מה שנלמד (אף פעם לא באמת שוכחים) כדי לא להיתקע ולדקלם את המשך חיינו. זה אולי לא מתאים לכל אחד. יתכן וזו משימה קשה או בלתי אפשרית בגלגול חיים זה או אחר. לפעמים באנו לכאן כדי לנוח. באנו להיות מובלים. באנו לא להחליט. מי יודע.. אולי גם זה לא קיים.

ולמה כתבתי את כל זה? כי נפגשתי לאחרונה במאמר שמדבר על עבודה אל תוך הכאב והלא נודע. גם בעבר קראתי חומרי טקסטים דומים, אבל זה פוגש אותי הפעם  עם הייאוש הזה של עוד "אכזבה" או ספק גדול שהתעורר לגבי דרך מסוימת שנעזרתי בה (או במורה) בשנים האחרונות. פתאום הרגשתי מאד חזק את התלות, את ההתמכרות ובעיקר את האמונה (נניח התפלה) כי פנייה לדרך הזאת בעת מצוקה תעזור. אין כל רע באמונה. הרבה פעמים האמונה עצמה בדרך מסוימת היא העוזרת. היא המרפאה. לפעמים הדרך הזו ריפאה ולפעמים לא. היא לעיתים רחוקות הזיקה. כשהתעוררו ספקות הייתי מרגיעה אותם באמצעים שונים. האמצעים השונים לא היו כלולים בדרך. הם היו השומרים שלי. כך החשבתי אותם. אבל אולי הספקות עצמם הם השומרים שלי? סביר להניח שכן – הם אלו שמעוררים ומובילים אל מה שנראה כתהום לפעמים (מפחיד נורא), אל כלום, בשעות טובות יותר, ואל צחוק ברגעים בודדים של פליאה.

האם אני צריכה להתמלא הכרת תודה? כנראה שכן, אם כי שתי המילים האלה "הכרת תודה" גם הן לקוחות מטרמינולוגיה רוחנית כזו או אחרת. אז מה אפשר להגיד? רק תודה? רק הכרה? או שום דבר? ולמה בכלל לכתוב? ולמה ללמד ציור?

אולי כשאנחנו מלמדים אנחנו מבינים טוב יותר שהמורה האמיתי נמצא רק בתוכי.

*

%d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%9c%d7%a6%d7%99%d7%99%d7%a8-%d7%99%d7%9d

איריס איריסיה קובליו, אקריליק, 2017


מארב

את אורבת מעלות השחר. את יוצאת מהמיטה כאילו התצפית הזו תבהיר את חייך. האור עולה לאט. כחלחל אפרפר מחוויר לורוד וצהוב, העלים מוריקים, הצפרים מתעוררות. גם הצופית שלי חוזרת למלאכתה ביחד עם גיצי המחשבות החורכות את הלב. את אורבת לטבע ואת גם אורבת לטבע האדם.

אורבת. הפירוש המילולי של המילה מארב הוא מלכודת. המילה בעלת גוון מלחמתי. תצפית נסתרת כדי לתקוף. אולי המילה הזו לא מתאימה. את מי אתקוף? אני צופה בציפור,  בסתר, כדי לא להבהילה, כדי ללמוד את שקדנותה, נאמנותה, תפקידה בחוקי הטבע. הציפור מצייתת לחוקי הטבע. והאדם?

האם אוכל להקיש מהתבוננות בטבע הציפור על טבע האדם?

ומהו טבע האדם? שקר, הונאה, בגידה, נקמנות, קנאה, חוסר יכולת לשכוח פגיעה, התאהבות עיוורת, יצר הרס, פחד מבדידות. האדם עוטף את עצמו בדגלים וכותרות יפות נפש: חמלה, טוהר, אמונה, נתינה, תרומה, סליחה, ויתור, צדיקות, חסד, אלוהים

האם האדם נוגע באלוהים יותר מהצופית המסורה?

מארב זו מדיטציה. ומדיטציה זו לא שלווה ונועם. מדיטציה זה מאבק. מאבק ארוך ומתיש, חמקמק ולרוב בלתי אפשרי. זו לא התבוננות בציפור שהולכת ובאה עם זרד אחד בפיה בכל פעם, זה לא עלים ירקרקים פיוטיים בזריחת יום, זו לא התפעמות.

מדיטציה זה להסתכל שוב ושוב על השדים שמנקרים במוח, על הרוע, האנוכיות, הכעס הנורא שלא מרפה גם כשנדמה שמתרחק. מדיטציה זה לא להבין את הכעס, זה לא להסביר את ההיגיון שבו וזה גם לא לכעוס בפועל. זה להסתכל. ללא שיפוט. ואיך אפשר כשכולך פצע?

 הנה הצופית המתוקה. נשלחה אליך משמים, אומרים לי. מנחמת. בסדר. אני מסכימה.


%d בלוגרים אהבו את זה: