תגית: מוות

פרפר על השמשה

ביום אחד בכל משתנה. את עושה איזושהי החלטה, או שהיא נעשית עבורך והחיים שלך מקבלים תפנית. את מאבדת מצד אחד ומרוויחה מהצד השני של הקיום שלך. את בוכה על האובדן אבל הרווח ממסך אותך בערפל של עונג. כשהערפל מתפוגג את מבינה שאת בדרך אחרת לגמרי למרות שמדי פעם תוקפים אותך געגועים או ספקות: האם פעלת נכון. השנים עוברות ויחד איתן מתעבים הדברים החדשים בחייך. הגעגועים נחלשים אבל מציצים מדי פעם מתוך חורים שנפתחים ונסגרים לסירוגין.

איך זוכרים אדם קרוב שמת? האם זוכרים את מראהו האחרון? את אותה פעם אחרונה שנפגשתם ולאחריה חלל שנים לא מעטות בהן לא הייתה שום אפשרות להיפגש, לראות, לשמוע?

(לפני כמה ימים תלמידה הראתה לי את תמונת אמה שצולמה כמה ימים לפני מותה. אני התפעלתי מאד ממראיה והצעתי לה שתצייר אותה כך, אבל היא אמרה שלא "כך" היא רוצה לזכור את אמה, אלא כמו שהייתה בשיא חייה, חיונית וקומוניקטיבית. אני חושבת על אמי, בימים אלו של סבל ויאוש, ואני רוצה לזכור אותה גם כך וגם אחרת, בכל קשת הקיום האנושי. הקשת שלא פוסחת על אימא שלי לרגע.)

בשבעה של חברתי משכבר הימים (היסוס: האם חברה קרובה שאבדה חוזרת להגדרה של חברה קרובה אחרי מותה?) פתחנו אלבומים מזמנים שונים. עיניי רותקו לתמונותיה האחרונות. הסבל מאד ניכר בפניה ויחד עם זאת היא נראתה הכי יפה מאי פעם. וכל כך צער על שלא ניתנה לנו האפשרות להיפגש לפני הדבר הסופי הזה.

"המטמנה". זהו שם בית הקברות בנען.
סוף אביב ישראלי. ברושים, אורנים ובוגנוויליות לבנות נעות ברוח קלה. אפילו כמה עננים קטנים שוטטו בשמי התכלת.
ופרפר על השמשה

 

 

?

?

?

?

?

?


שבעה מכתבי פרידה

לא תמיד יודע אדם מתי מתחיל מעגל בחייו ובוודאי לא מתי ואיך יסתיים וכשהוא מסתיים, לרוב תשומת הלב עסוקה במעגל הבא הנפתח מבלי לדעת שנפתח.

רק במבט לאחור אפשר אולי לראות את המפה ומסלוליה ואת דרכי סיומם של דברים, אם הסתיימו בבת אחת, במכת ברק פתאומי, בידיעה מפלחת, או נסגרו לאט לאט, כמו פרח עם רדת החשכה, כמו מחלה מזדחלת.

לא תמיד אדם יודע אם לבו השבור לרסיסים יכול להמשיך לפעום, לא תמיד הוא שם לב איך קמו ודבקו הרסיסים ונאחזו אלו באלו עד שיכלו להחזיק בתוכם את החומר הקרוי אהבה. לא תמיד אדם יודע מתי שוב נסדק ליבו ולאט לאט טיפטף ממנו והלאה החומר ההוא, חומר החיים

לא תמיד אדם יודע אם הוא חי או לא. אם אפשר למות פעם אחר פעם במהלך חיים אחד. אם אפשר שוב לאהוב

הציורים: אקוורלים על מעטפות דואר אוויר, דצמבר 2011, ביתן אהרון. 


גלדיולות

אני זוכרת את הרגע ההוא. היינו בחצר והיה עדיין קריר אך פרחי כובע הנזיר שלחו זרועות זוהרות שהזדחלו במהירות והגיעו עד השולחן לידו ישבנו ושתינו את קפה השבת המאוחר. ישבנו משני עברי השולחן ספונים כל אחד בייסוריו, בבדידותו. אז עוד לא ידעתי שהבדידות הזו היא כאפס לעומת הבדידות שתנסוק עלי כחופה שניתקה מאוחזיה וירדה על ראשי האוהבים והמשתתפים בשמחתם, והחשיכה על תקוות איחודם, כשאהובי יצא מביתי ללא כוונות לחזור.

פרחים, אמרתי. אני צריכה ריפוי. אני לא יכולה להציג עכשיו סבל. כאב. חושך. אני חייבת צבעים, שקיפות אור, פשטות, אהבה. הייתי לפני תערוכה. עמדתי להציג גלויות ישנות "מטופלות" מחדש בדימויים שלי, אשר מרובם ניבט צער, מיגנוט לייאוש קיומי. אבל באותה שבת, זרועות כובע הנזיר ההם לחשו באוזניי סיכוי לצאת ממעגל הייסורים הזה, ולו לזמן מה. במגירותיי הרבות הגדושות אקוורלים, מצאתי מאות פרחים שציירתי בכל שנות זוגיותנו. פרסתי את כולם וראיתי גן של שפע. ראיתי חלקות אלוהיות שאין יפות מהן בעולם רב הסתירות הזה, ראיתי אור שהוא לא מכאן.

באותם ימים נפרדנו מכלבנו האהוב, החולה הזקן, וחשבתי שתערוכה הזו תהיה גם גן לזכרו, גן שירכך את כאב מותו, שיהיה מזור ולו במעט, לבאים לשעה להיות בקרבתו. גן שבו אהובי ואני נינוק מצופו, גן שיבריא את אהבתנו כדי שנוכל להמריא מעל אותה חופת קידושנו שנתערערה, אל התכלת הזכה של חלומנו הראשון זה בזרועות זו,

ולא ידעתי שהגן הזה יהיה גם גן זיכרון לזוגיות שהחליטה להפסיק להתקיים, כשהוקם והוצב על הקירות, ובאו אנשים רבים, כמו לחתונה שנייה, לברך, ולא ידעתי שפרחים גם יכולים לעורר כאב עז  שמתפרץ כלבה מהר רדום, ולא ידעתי שאחרי החגיגה הזו יבוא אלי שופט דיין, שליח ופוסק, בדמות אישה קצוצת שיער וחסרת עיניים, בשוט, במגלב, משסף חלומות.

הסרתי את הפרחים בטרם עת ובמקומם פיזרתי על הרצפה פרחים מתים

 והנה אני מביאה ומצטטת כאן קטע מפרק מטלטל, מתוך אחד הספרים* היפים והמרגשים ביותר שקראתי בשנים האחרונות, על ציור פרחים, על ציור פרח אדום:

 "… מי שאימן את ידיו בציור צבעי מים יודע שמדובר הוא בכמויות צבע זעירות ועדינות ביותר, שלא כבצבעי שמן למשל. הצבעים פועלים כסממנים בתרכובות של רוקחים. והנה לצורך חיקויו של האדום הזה צריך היה להניח עוד ועוד שכבות של ורמיליון וכרמין בצורה המסכנת את שקיפותו של הצבע. ברגע מסוים חשתי כאב בגוף ממש, בחזה וידעתי שהצבע האדום העז הזה מוביל אותי אל אהובתי החולה, הישנה בחדר הסמוך, בהשפעת סמים כבדים. מן  הרגע ההוא ואילך כל נגיעת מכחול בצבע וממנו אל הנייר קירבה והעצימה את הכאב ואת ראיית מחלתה של בתיה, ופתאום התבאר מדוע קטפתי באותו בקר מוקדם את פרח הנורית הזה דווקא מכל פרחי הבר היפים שפרחו ליד השביל ומדוע עלה הדחף לציירו ומייד. הנורית, שצבעה הוא האדום הבוער ביותר בין הפרחים, קראה לי בפועל ממש. מעולם לא ציירתי בצבעי אדום חריפים כאלה ומעולם לא העליתי בדעתי שהנוגע בצבע מסוים נוגע באמת בשבילים שבנפש… הנורית הזאת קראה לי כי היתה המוליך אל הכאב העצור. האדום הזה, שאין כמותו, האוצר חום רוחש, יצר פתאום כניסה אליו. הנגיעות בצבע הביאו בכי."

 * אריאל הירשפלד/ רישומים של התגלות, 2006


מערה בשלג. מערה בהרצליה. ורותקו

אני עומדת לסיים את הספר על חייה של הנזירה טנזין פלמו, אישה אנגליה שבחרה בנזירות בודהיסטית מגיל צעיר והתבודדה בפרישות מוחלטת במערה על אחת מפסגות ההימלאיה, במשך יותר מעשור. בספר מתואר מסע סיגופיה מעורר ההשתאות. גם אני חלמתי, בפרקים שונים של חיי, על נזירות וסיגופים. המושג הימלאיה  היה שווה ערך לכיסופים ופרישות והתבודדות – אורח חיים אידיאלי כדי לחשוף את מהות קיומי, את האמת, הנעלה, הטוב

כוונתי לחשוב שרק על ידי סיגופים קיצוניים, ויתור על הנאות, תשוקות, רכוש, משפחה, חברים, יחסים כלשהם עם מה שמחוץ לי- רק זה הנכון, הבלעדי, הייעודי של האדם. לצאת אל הטבע הכי קדום שיש, רצוי בגבהים, למצוא מחסה בסיסי ולהתמזג עם השקט. שקט? בשקט ההימלאיה הטבע צורח, ההישרדות מכווצת, פעימות הלב נשמעות כהפצצת מלחמת העולמות, זרימת הדם הופכת  גלי צונאמי עליהם רוכבות המחשבות המרושעות ביותר ורק ע"י התמדה וסיגופים קיצוניים אפשר לחצות את הצונאמי הזה לשכבה שאולי פחות רועשת או מאיימת אבל היא משולה לאגם כאב אינסופי של הקיום הפיזי ואז הדרך עוד מתמשכת ומייגעת למצב הנכסף של תודעה אינסופית

 אולי זו דרך מסויימת. אך האם זו הדרך האידיאלית, הנעלה, הבלעדית?

הבית המשפחתי, ההורות, הזוגיות זו מערה לא פחותה ממערה בשלג ההימלאיה. גם באורח החיים הזה ההישרדות קשה ורבת תהפוכות. האנשים שאנחנו חיים איתם, בעיקר במסגרת משפחתית, מייצגים  חלק גדול מהצדדים החלודים של הווייתנו, משקפים את מגבלותינו, תסכולנו, וכאב קיומנו. חיי משפחה הם ייסורים וסבל לא פחות מחיי פקיר שישן על מיטת מסמרים.

אבל מה עם אהבה? בניית בית? טיולים ונופשים? סיפוק מהצלחת ילדים?

כל אלו תגיות. אם נסיר אותם נראה את הקושי והסבל, את המאבק בחולף, במשתנה, בגווע, בכל הרמות, מהבולטות לעין ועד הסמויות, הרוחשות בפנים ומתגלות לפעמים במחלה, בפרידה, ועוד.

אז דרוש אומץ רב להיות אדם, אדם זוגי ומשפחתי בתוך בית. הבית הוא המערה החשופה לכל מראות ההימלאיה המגוונים.

בבית יש אהבה ומגע וארוחה משותפת, בבית יש הריון, ילדים מתוקים, הורים שבאים לעזור, בבית ישנו בעל שהולך לעבודה בבוקר וחוזר לארוחה חמה, בבית ישנה גינה עם ורדים, בבית יש טלוויזיה ועיתונים ומחשב ופינת עבודה ובבית ישנם לילות שינה עם רגלי אוהבים שלובות וגם ישנם לילות ללא שינה.

ובלילות ללא שינה את לא רוצה לחשוב על מה שלא בסדר, על הקשיים, אבל הם עולים על הקירות החשוכים ומספרים סיפור שגובר מלילה ללילה ואז הבית שלך הופך למערה. את רוצה לזרוק את כל הקשיים אבל את מבינה שהם חלק ממך. הבעל שלך שמזמן לא הביא לך פרח, הוא הפרח שלא נתת לעצמך כבר הרבה זמן, למשל, זה לא שאת לא מציירת פרחים. את מציירת אותם בשלל השמחה שהם מפיצים, אבל את הפרח הפנימי שלך את לא משקה, ואת מאשימה אותו, והוא מאשים אותך, והילדים עוזבים את הבית ואת מקבלת גלי חום שזה יותר גרוע ממסמרים זקורים על מיטה, ואת חושבת שכדורים ישככו, אבל הם ממכרים ואת צריכה אומץ כדי להלחם בהתמכרויות שכבר הפכו לחלק בלתי נפרד ממך, ואת חושבת שאם תחליפי בית ובעל הכל יחזור על מקומו בשלום, ושוב את צריכה אומץ כדי להחליט שאת כן תישארי בתוך כל הקושי הזה ותשרדי ותלמדי ותצלחי את הגלים החריפים, ואת נאבקת, כמו הנזירה שקבורה במערתה תחת ערימות שלג והחמצן שלה אוזל, ואת מוצאת, כמוה, את חפירה ולאט לאט מצליחה לחפור פתח כדי להמשיך לנשום ולא לעזוב את המערה, שהיא המקום בו נועדת להגשים את עצמך, את מהותך כאישה, כאדם שלם, והנה חודר אוויר ואת מוכנה לנקות ולהמשיך, ומרוב מאמץ ותעסוקה את לא שמה לב שנשארת לבד.

הוא כבר בחר במערה אחרת.

טוב , הנה מה שרצית, מערה בהימלאיה. והיא בהרצליה. שבי, כמו הנזירה טנזין פלמו והתבונני בנטישה הזו, בגבולות הכאב שנמתחים עד קצה הנשימה, יש לך הזדמנות למנת ייסורים גדושה, בודהיסטית ממש, אולי דרכם תוכלי להציץ לרגע אל נשמתך ולזכות בחסד הזה של התעוררות

הנה כמה מערות של האמן העילאי מארק רותקו:


הכלום

את מגיעה ליום שאין בו כלום. אין תוכניות למחר, אפילו לא לעוד רגע. כלום. את מתעוררת לאט. אור בוקר אפרורי חודר דרך החלון הפתוח תמיד, משב רוח קלילה, את לא מביטה בשעון, רק עוקבת בעיניך אחר תנועת העלים השונים שנראים מבעד לחלון ואת כבר לא שואלת את עצמך בשביל מה לקום מהמיטה, כי עכשיו את מתעוררת לאט ושמה לב שהלילה ישנת באלכסון

וידייך פרושות לצדדים. זה לא שזו הפעם הראשונה. היו לך לילות אינספור כאלה. את לא ממש זוכרת. אולי אפילו כבר ישנת באלכסון הרבה פעמים. אבל עכשיו שמת לב לזה. שמת לב ולא מיהרת להגיד לעצמך דברים על זה

את גם לא ניסית להיזכר בחלומות. הם הבליחו ונעלמו ללא אחיזה. כך גם המחשבות שמסחררות אותך מהרגע שאת פוקחת את עינייך. כן, המחשבות, כמו להקות צפרי טרף, עטות על כל חלל וממלאות בקולותיהן הצפופים. וגם היום באו הלהקות. הסתכלת עליהן, איך הן נכנסות, ואיך הן גם יוצאות מהמרווחים האלה, שהם כלום

והכלום. האם הוא רע? האם הוא טוב? האם הוא מטרה? האם הוא גבוה? נמוך? דבר לשאוף אליו? דבר למלא אותו? דבר לשמוח בו? דבר למהר להגדיר אותו?

כלום זה כלום. ואם עיניך נעות עם העלים הירוקים בחלון ומתענגות מהמראה אז את לא בכלום. ואם את מקשיבה לצפרים את לא בכלום. פעם למדת שאפשר לראות הכל, וגם להרגיש וגם לפעול, אבל אם לא תזדהי עם זה, אם תהי בנוכחות מתמדת אז את בכלום.

להזדהות. להיות נוכחת. גם את המושגים האלו את רוצה לפרק. מה זה להזדהות? – לזהות את הרגש המתעורר כ"אני". כשייך לי. אז לתת לרגש להתעורר, להתבונן עליו, וזוהי הנוכחות, ולדעת שהוא, הרגש, חולף. ושוב בא ושוב חולף.

האם אפשר לחיות כך?

ומה זה חיים?

האם אפשר לאהוב בן זוג כך? משפחה?

ומה זו אהבה?

אומרים  שרצוי לשאוף לטוב

ומה זה טוב?- אפשר להתכוון לטוב ויוצא רע. אפשר לעשות רע ואז מסתבר שזה היה לטובה.

להתכוון? מה זה להתכוון? מה זה "העיקר הכוונה"- להתכוון לטוב לפי מה שאת מבינה שזה טוב. יש דבר כזה?

בן זוגך רוצה שתבטיחי לו שלא תעזבי אותו אף פעם. בלי הבטחה כזו הוא לא ימשיך קשר של זוגיות אתך. בחתונה אנחנו מבטיחים זה לזו כחלק מאמירות הטקסים המקובלים. האם אנחנו לגמרי בטוחים בהבטחות הללו? או שאנחנו רק רוצים להאמין שכך יהיה. האם זוהי הכוונה? האם באמת אנחנו מתכוונים לטוב הזה? והאם הטוב הזה יהיה טוב בכל מצב? כמה זוגות  נעשים עיוורים זה לזה בעודם ישנים באותה מיטה, כי הבטיחו הבטחה טקסית חד פעמית, מול עדים, או זה לזה באינטימיות, בזמן של הצפת רגשות, אהבת נצח?

נצח? מילה כל כך פיוטית, בלי לשאוף לנצח, להנצחה, לא היינו יוצרים דבר. מהי יצירה אם לא המאבק העיקש בחולף? במשתנה? מילה כתובה יכולה לשמש עדות לדורות, ציור וצילום מנציחים דימויים כפי שנתפסים ונעצרים בעיני היוצר והופכים לחומר שגם הוא עדות. המוסיקה לוכדת תדרים, מארגנת אותם כפי שהמלחין שומע בזמן יצירתו, וגם היא ניסיון להנציח ולהשמיע את התפיסה הצלילית האישית של היוצר. תיעוד והנצחה קיימים בכל, לא רק ביצירה האומנותית. אנחנו מצלמים את חיינו, כותבים במדיות השונות, עושים דקורציה לבית, רוכשים, מטפחים, מתחתנים, מביאים ילדים ובונים מצבות על קבר. ומהי המצבה אם לא הנצחה?

הוא לא רוצה מצבה. הוא רוצה להיות אפר מפוזר על ים. הוא לא מאמין בעצמות והוא לא מאמין בהנצחה, אבל הוא כותב ספרים

ומה יהיה על כל הספרים, הציורים, הצילומים הדיסקים וכלי הנגינה והפסלים והרהיטים והתכשיטים כשהעולם יגמר? האם הם נוצרים בו זמנית גם בעולם מקביל, עולם שאיננו חומר? האם יצירה היא אנרגיה שיש לה גם ביטוי בחומר אבל לא רק? האם במובן הזה היא נצחית?

**

את מתבוננת בפרח שפרח זה עתה במלואו. שושנה. את גוזמת אותה. את מריחה אותה. את שמה אותה בזהירות באגרטל זכוכית. עם מים קרירים. את מניחה את האגרטל על שולחן העבודה שלך ומכוונת עליה תאורה עדינה, תאורה המדגישה מעט את הצללים שבין עלי הכותרת. האור מרצד על קימורי השושנה. נראה שהשושנה בעצמה מרצדת. מרקדת. בוערת. את נזכרת בשיר של זלדה:

כל שושנה היא אי
של השלום המובטח
השלום הנצחי

בכל שושנה מתגוררת
ציפור ספירית
ששמה "וכיתתו

ונדמה
כה קרוב
אור השושנה
כה קרוב
ניחוחה
כה קרוב
שקט העלים כה קרוב
אותו אי
קח סירה
וחצה את ים האש

ואת רוצה שהשושנה תישאר אתך. את מציירת אותה והיא ממלאה את הכלום הזה ומאפשרת לכלום הזה להסתיים כדי להמשיך לעוד יום

בלעדיו

איריס קובליו, שושנה, צבעי מים,


הרהורים על ל"ג בעומר

אני רוצה להיקבר באדמה. להיות אחת עם שורשי העצים והפרחים. עם כל שוכני האדמה. ואז לתת לגופי להתפורר בהווייתם. להיות אדמה בעצמי. אני אוהבת את ריח האדמה. אדמה רטובה, אדמה צמאה, אדמה נובטת אדמה מתייבשת. לא, אל תניחו עלי שיש, אפילו שזה לא משנה, כי האדמה מתחת היא אדמה. הרבה אדמה

אני פוחדת מאש.  אני אפילו כבר לא מדליקה נרות. אומרים שבאש הנר הנשמה אוהבת לשכון. לא הנשמה שלי. הנשמה שלי נשרפה פעמים רבות מדי. אני לא מסכימה. ואני בטח שלא מסכימה למות בשריפה. ואני לא יכולה לשאת את המחשבה שגוף נשרף, הופך לאפר. ואני לא אוכל לשאת את הריח ומוטב לי לא לדעת על זה מקרוב. אולי נשרפתי בגלגולים קודמים, כלומר שרפו אותי. כך אמרה לי פעם מתקשרת שניסתה לטפל בבעירה שרחשה בתוכי שנים על גבי שנים. אולי הייתי מכשפה על מוקד. ואולי זה משהו יותר קרוב. מלפני שישים שנה בערך

ערב ל"ג בעומר. אני בת אחת עשרה. חדרי היה מרפסת שסגרו עבורי עם חלון גדול הפונה לגבעה שמעבר לחצר האחורית, שם התכנסו ילדי השכונה למדורה. בלעדיי. אני קדחתי. חליתי בחזרת כפולה ולעולם לא אשכח את הכאבים הבוערים משני צידי הצוואר שלי. מבעד לחלון הגדול השקפתי על הילדים ממיטת חוליי. ריח חרוך מילא את נשימתי וביחד עם מראה האש המרצדת, אני מניחה שידעתי את הגיהינום

דימוי: איריס קובליו, אקוורל, שיער ואריג על אריזת תרופות, 2009

הסיפור "הנזל וגרטל" המכונן של ילדותי, ממחיש את הפחד העמוק שלנו ממכשפות. כל אישה שמתגוררת לבדה ביער היא מכשפה אוכלת ילדים. כל אישה שהיא איננה אם משתווה למכשפה (האם החורגת של הנזל וגרטל), בכל יער אפל מחכה הפיתוי, שישמד בסופו של דבר באש.

האש מחכה למכשפה מהנזל וגרטל

ל"ג בעומר 2011


טאי צ'י לטוטו

רציתי שהוא ימות מוות טבעי. שאמצא אותו מת. בשנתו. אבל הוא לא. ביום שלקחתי את השיעור הראשון בחיי בטאי צ'י, אני היא זו שהחלטתי על סיום חייו.

למרות שכאבו לי הרגליים מעמידה בת השעה וחצי, המתכוונת ליציבות וחיבור לאדמה, למרות שאיבדתי את הקורדינציה הטבעית שלי בשנים האחרונות, נחלשתי ורפסתי, למרות שזו היתה פגישתי הראשונה עם הטאי צ'י, הרגשתי מתמלאה שלווה גדולה באברי גופי מתנועה לתנועה ושקט שלא ידעתי זה זמן רב, התפשט בגופי, שקט של קבלת גופי כחלק בלתי נפרד מסביבת קיומי.

ולמרות זאת.

חזרתי הביתה ושוב מצאתי כמה שלוליות. ריח השתן שאפיין את ביתי בחצי השנה האחרונה, הכה בעוצמה באפי וחדר מתחת לכל שכבות ההגנה השלוות שנבנו במהלך שעור תמים אחד. ובכל זאת ספגתי בהכנעה את ההפרשות כשאני מנסה לשמר בתוכי את רוח הטאי צי המופלאה. מייד כשסיימתי לנקות, לבשם ולאוורר הוא שוב איבד שליטה.

באותה נקודה גם אני איבדתי שליטה ושברתי את המגב לפיסות הכי קטנות שיכולתי. פיסה אחת קפצה ופגעה בראשי וצעקה נפלטה מגרוני: די. שתמות כבר.

אני יודעת שבנקודה הזו כמה ממכריי יסגרו את הפוסט הזה בשאט נפש וינתקו אתי קשר.

התקשרתי לווטרינר וקבעתי תור.

כל הלילה התהפכו מחשבותיי ולא הבנתי את הפער הזה בין השקט, העוצמה, החיבור ליקום, הביטחון הגופני שנבנה מחדש, האהבה ששלחה אלי יד מחדש, לבין הצעקה על יצור חסר ישע, קשיש וחולה מאד. ואיך החיבור לחיים שלי הוליד החלטה חד משמעית והחלטית לסיים חיים של אחר.

איך באותה שעה אפשר להתחבר לשקט האינסופי ולצעוק את הנורא מכל.

הגענו שנינו, ג' ואני לווטרינר. ג' הציע שאעזוב את המקום לפני התהליך וביקש להישאר עם טוטו עד נשימתו האחרונה, כדי שלא יהיה לבדו ברגעיו האחרונים. אני הייתי מבולבלת ולא ידעתי איך תהיה תגובתי. כששמנו את טוטו על שולחן המתכת של הווטרינר פרצתי בבכי וברחתי משם לפארק הסמוך.

אני כל כך מצטערת שלא הייתי מסוגלת להיות איתו עד לרגע האחרון. אני כל כך מצטערת שאני לא זו האחרונה שראה. אני כל כך מצטערת שלא עשינו את זה בבית. אני כל כך מצטערת שלא אנחנו קברנו אותו. בין רקפות.

ישבתי בפארק ואחרי 10 דקות ג' סימס לי: טוטו עזב בשלום.

ועוד סמס שקבלתי מ ג' שהייתי רוצה לשתף:

טוטו סיים את חייו בשיבה טובה וזכה לחיים ארוכים בבית אוהב.

הוא נתן דוגמה יפה לחיי אהבה ללא תנאי

ועזב בשקט, מלווה בחיבה גדולה עד לרגע האחרון וגם אחרי.

ייצור לא אנושי עם אהבה לא אנושית.

וכך יישאר.

נתפלל שיעלה גבוה, שמח, ולא סובל מדבר, חופשי,

צופה באורות, מוקף באורות, מוחשיים יותר מחומר,

אור סודי ומופלא,

ושישלח גם לנו קצת ממנו.


בין רקפות

פּיטָרוֹ

היום הבאתי ציור שלי לתערוכה קבוצתית שתתקיים בעיר פרברית שאליה הרביתי להגיע בילדותי עם הוריי ושם קבורים הוריהם. כדי להגיע למקום התערוכה הייתי צריכה לעשות פניית פרסה וכשטעיתי בפנייה חלפתי על פני קונדיטוריה ותיקה מיובל שנותיי, פּיטָרוֹ, לשם היו לוקחים אותי הוריי כדי לאכול עוגות קטנות ומופלאות שנעלמו כבר מרוב הקונדיטוריות בארץ. ויולַטָה הוא שמה של העוגה שאהבתי ביותר. עוגה בצבע של רקפת.

 

דוגמאות

דוקטור, יש לי חרדת נטישה.

מה זאת אומרת חרדת נטישה? לכולם יש חרדת נטישה כי העולם בנוי על נטישה תמידית.

דוקטור, הכלב שלי מת לפני כמה ימים.

כולם מתים בסוף. צעירים וזקנים, באופן טבעי ובאופן אכזרי.

דוקטור, אני רגישה לריחות, לרעש, למגע, למילים. אני הכי מפחדת ממילים נוטשות.

תני לי דוגמא.

אין לי דוגמאות. הדוגמאות שלי מתו ביחד עם הכלב.

אז למה באת אלי?

כי אני פוחדת שיחד עם מותו של כלבי מתו גם דברים אחרים.

הכל לטובה. הכל לטובה ובפעם הבאה אולי בכל זאת תוכלי לתת לי כמה דוגמאות

רקפות

בשבת, ביום שאחרי, יצאנו להיות בטבע כדי להתייחד עם זכרו במדיטציה. נסענו למרבדי הרקפות הפרוסים בחורשה אחת, כעשרים ק"מ צפונה מהבית. אחרי שפילסנו דרך המוני בית ישראל המעלים באש את מאכליהם, נמצא מרחב רקפות מופז בשמש אביבית. התיישבנו על שמיכת הפיקניק גב אל גב וכל אחד שקע בהגיגיו הפנימיים. בדקות הראשונות ניסיתי לצייר כמה רקפות בצבעי מים. קולות וריחות של אנשים מאחורי סבך העצים הזדחלו בין כתמי הצבע שהתרחבו על הנייר, עד שהפכו את השטח המצויר לעיסה ורודה ירוקה חומה דהויה. הפכתי את הדף והתחלתי מההתחלה. ציירתי כמה עלי כותרת של רקפת בצבע ורוד צלול ובתחתיתם הנחתי כתם מגנטה. הקולות התקרבו מאד. עתה הם נשמעו כאומרים משפט אחד שחזר על עצמו: איזה ייאוש איזה ייאוש

מרחתי את הרקפות במכחול העבה הרטוב וניגבתי את הדף בטישו לפני שהפכתי אותו. כשפגשתי את הדף הריק הבא, עצמתי את עיניי. הקולות התיישבו בין שתי עיניי. רעש לבן גירד את פנים מצחי עד שנפער חלל בראשי ואני עמדתי בקצה החלל שקרא לי להישאב לתוכו. פקחתי את עיניי. הנה רקפות, אמרתי. רקפות ורודות. כל כך הרבה גוונים ורודים. ורוד של עוגה. ורוד של תינוקת. ורוד  שושנה, ורוד ליפסטיק, ורוד צמר גפן מסוכר, ורוד ציפת כרית. עיניי נעצמו שוב. כשפקחתי אותן, ראשי היה מונח על הברכיים שלו והוא ליטף את שערי. כבר ירדה השמש, הוא אמר, נעשה קריר.

רגע, ביקשתי, צלם אותי כאן, שוכבת על אדמת הרקפות הזו. אני רוצה לראות את העולם מלמטה. נשכבתי והוא צילם. בהתחלה בכיתי כי הצטערתי שלא קברנו בעצמנו את טוטו, כאן בין הרקפות האלוהיות, אבל אחר כך צחקתי וגם כך ביקשתי להצטלם. צוחקת.

לפעמים כשמתאמצים להביא את הצחוק, כמו באהבה, אז אפשר להצליח לצחוק גם בלי להעמיד פנים.


שלוש שיחות, שתיים בטלפון ואחת בחדר שינה

-אתמול הלב שלי דפק כל כל חזק עד שחשבתי: הנה זה בא

-אף אחד לא היה איתך?

-לא. אין כאן אף אחד

-גם בערב?

-בערב יש  אבל הלילה הוא ארוך

-את נשמעת מצוננת

-אני הרבה יותר ממצוננת, אבל אני לא יכולה לצאת מפה

-מי יכול לעזור לך?

-אף אחד. הזמן של הסוף ארוך מכל הזמן של החיים כולם

-את מזכירה לי ספר נורבגי שאני קוראת עכשיו

-ספרי לי על הספר. אני צריכה לשמוע את קולך. את יודעת מה את בשבילי

-אני יודעת

2.

-די אימא, את מקטרת כל הזמן

-ככה זה אימהות

-את במיוחד

-לא שמתי לב

-אתמול בצ'אט דיברת כל הזמן על עצמך

-לא נכון

-תבדקי בצ'אט

-טוב אבדוק

-לא אמרו לך את זה?

-לא…

-איתי את מדברת כל הזמן על עצמך

-את ברת מזל…

-לא, אני לא

-גם אימא שלי דיברה כל הזמן על עצמה וגם את תדברי ככה עם הילדים שלך

-די אימא, ביי

3.

-למה את רוצה להוציא את התריס?

-כדי לראות בבקר את העצים

-אבל יהיה לך הרבה אור בבקר

-אני צריכה הרבה אור

-התרנגולים יעירו אותך

-עדיף תרנגולות על בלהות

-וכמה סנטימטרים מעל החלון לתלות את המוט לוילון?

-עשרים, אולי

-אבל הוילון יגיע לרצפה

-אני אגזור אותו

-תעשי מכפלת?

-לא אני אוהבת חוטים פרומים

-יש לך כתם בצד ימין של הוילון, אולי תשימי וילון אחר

-אני אצייר שושנה על הכתם

-רק שזה לא יראה כמו דם. אז מה עוד נשאר לי לעשות?

-שפכטל לחורים

-נכון שפכטל לחורים

הציור הנפלא הזה הוא של  Felice Casorati


%d בלוגרים אהבו את זה: