תגית: מורה

איך עושים את זה

תלמידה שואלת אותי "אבל איך מציירים את זה בים?" פעם היא מתכוונת לקצף של גל מתרומם ופעם לשכבת הגל הדקה שפרוסה על החוף כמראה, פעם על צבע קו האופק ופעם על הריצוד המופיע ונעלם עם הרוח שעל הים. היא מציירת מתמונות שצילמה. היא שואלת אותי אם אפשר לצייר מול הים ב- Live… ואם אפשרי בכלל בכלל לצייר ים.

אני לא יודעת לענות על כל השאלות האלו מלבד תשובה אחת: תחפשי את זה תוך כדי ציור. זה מה שאני עושה שוב ושוב ושוב. נכון, הצטברו אצלי קילומטרים לא מעטים של ציור, הרבה מהם בים, לפעמים מול הים (רישום, אקוורל) והרבה בסטודיו. אולי ישנם כמה יסודות שאותם אפשר ללמוד ולעבוד מעל גביהם, אבל אני מציעה לא ללכת בדרך הזו כי היא ממכרת. בעיקר עם הים. הדרך הטובה ביותר היא תמיד להיות בדרך. אף פעם לא לדעת. ואם אמרתי שהאופק הוא תמיד  קו ישר (ממבט שמעל כל גל) אז תמיד להטיל ספק באמירה הזו, ובכלל בכל אמירה שלי. אם אתפתה לעזור (כי אני בתפקיד מורה) העזרה שלי לא תגרום כל התקדמות והבנה אלא להפך, היא תהווה עצירה ונסיגה. זה נשמע מוזר או לא תקין. כולנו רוצים עזרה. כולנו רוצים פתרונות. כולנו רוצים ידע מוכן. כולנו מחפשים מורה. כולנו חושבים שהמורה הוא המפתח לאושר.

למדתי שיטות שונות של מדיטציה. היו שנים שנצמדתי לשיטה מסוימת ותקופות קצרות בהרבה שהתנסיתי במדיטציות אחרות. אלא שאף פעם לא ידעתי "באמת" איך עושים את זה, למעט כמה רגעים נדירים, פה ושם, של אולי אשליה שנגעתי במשהו.. השתתפתי בלא מעט ערבי שאלות ותשובות הקשורים ל "איך עושים מדיטציה"… תמיד היו שאלות ואף פעם לא הייתה תשובה. מורים שניסו לענות, מתוך ניסיונם, או ציטטו מתוך דברי מורים אחרים, לא הצליחו לשפר את המדיטציה שלי. נהפוך הוא, אם הייתי "תלמידה" מצטיינת ועושה בדיוק את מה שמדריכים ואומרים לי זה היה תוקע אותי כמו עפיפון על עמוד חשמל.

זה נורא מתסכל ונורא מפחיד לפלס את הדרך לבד. תמיד לימדו אותנו שצריך לחפש מורה או מורים, שכבר סללו עבורנו את הדרך. אני נוטה להסכים עם זה חלקית. ויחד עם זאת עדיף ללמוד ולשכוח את מה שנלמד (אף פעם לא באמת שוכחים) כדי לא להיתקע ולדקלם את המשך חיינו. זה אולי לא מתאים לכל אחד. יתכן וזו משימה קשה או בלתי אפשרית בגלגול חיים זה או אחר. לפעמים באנו לכאן כדי לנוח. באנו להיות מובלים. באנו לא להחליט. מי יודע.. אולי גם זה לא קיים.

ולמה כתבתי את כל זה? כי נפגשתי לאחרונה במאמר שמדבר על עבודה אל תוך הכאב והלא נודע. גם בעבר קראתי חומרי טקסטים דומים, אבל זה פוגש אותי הפעם  עם הייאוש הזה של עוד "אכזבה" או ספק גדול שהתעורר לגבי דרך מסוימת שנעזרתי בה (או במורה) בשנים האחרונות. פתאום הרגשתי מאד חזק את התלות, את ההתמכרות ובעיקר את האמונה (נניח התפלה) כי פנייה לדרך הזאת בעת מצוקה תעזור. אין כל רע באמונה. הרבה פעמים האמונה עצמה בדרך מסוימת היא העוזרת. היא המרפאה. לפעמים הדרך הזו ריפאה ולפעמים לא. היא לעיתים רחוקות הזיקה. כשהתעוררו ספקות הייתי מרגיעה אותם באמצעים שונים. האמצעים השונים לא היו כלולים בדרך. הם היו השומרים שלי. כך החשבתי אותם. אבל אולי הספקות עצמם הם השומרים שלי? סביר להניח שכן – הם אלו שמעוררים ומובילים אל מה שנראה כתהום לפעמים (מפחיד נורא), אל כלום, בשעות טובות יותר, ואל צחוק ברגעים בודדים של פליאה.

האם אני צריכה להתמלא הכרת תודה? כנראה שכן, אם כי שתי המילים האלה "הכרת תודה" גם הן לקוחות מטרמינולוגיה רוחנית כזו או אחרת. אז מה אפשר להגיד? רק תודה? רק הכרה? או שום דבר? ולמה בכלל לכתוב? ולמה ללמד ציור?

אולי כשאנחנו מלמדים אנחנו מבינים טוב יותר שהמורה האמיתי נמצא רק בתוכי.

*

%d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%9c%d7%a6%d7%99%d7%99%d7%a8-%d7%99%d7%9d

איריס איריסיה קובליו, אקריליק, 2017


מה זה להיות מורה- הרהורים חלק א'

שנים רבות אני מלמדת ציור במסגרות שונות ובכל פעם מתהפכות בי התלבטויות. מצד אחד אני יודעת מה צריך ואיך להוביל מנקודה לנקודה, אני אפילו יודעת להיות מתודית ומצד שני יש לי נטייה לקחת את התלמידים שלי למסעות האישיים שלי, לגילויים ולהרפתקאות הפרטיים שלי. אני מתלבטת אם צריך להיות מרחק, הפרדה, גבולות ברורים, נבדלות, או שכולנו חברים למסע משותף, כל תלמיד ממקומו, ללימוד אחד מגדול מכולנו, הדבר האחד שכולנו נוהרים אליו והוא נוהר אלינו ביופיו, מתגלם מדי פעם באינספור צורותיו, צבעיו, קרינתו

בעבר המערבי ובלימוד במזרח התלמיד היה יושב בבית המורה, בסטודיו של המורה כשוליה ולאט לאט במשך השנים היה לומד אותו ואולי יוצא לדרך עצמאית. התלמיד של העבר היה נדרש לוותר על האגו, על הביטוי האישי, וללכת בכניעה אחר המורה הכל יודע. המורה היה במסע משלו ותלמידיו נושאי כליו. האם המורה היה יכול להתקדם במסעו, גם מבחינה טכנית וגם מבחינה תובנתית ללא נושאי כליו? ללא תלמידים? זו שאלה. לפעמים מספיק תלמיד אחד כדי להיהפך למורה ולהתחיל במסע, כי מסע זה דיאלוג: עבודה פנימה והקרנה החוצה כדי שמישהו יקלוט.

הזמן הזה של תלמידים כשוליות הסתיים. זה לא יכול להתקיים בזמן ההווה.

בזמן ההווה רוב התלמידים באים למורה כדי ללמוד טכניקה. רוב התלמידים לא מתעניינים במסעות האישיים של המורים שלהם ולא יעלה על דעתם לשבת עם המורה בביתו  שנה שנתיים ולהיות שותים למסעו. כיום תופעת האינסטנט נפוצה ותמידי שנה א' בבית ספר ממסדי כבר מציגים תערוכה עם ארשת פנים רבת חשיבות.  ישנם בתי ספר נחשבים המאכלסים תלמידים שלא יודעים להגיד בדיוק מי המורה שלך, האם היית אי פעם בבית שלו או קראת דברים שכתב, האם אתה יודע מה הוא אוהב לאכול ואיזה ספר מונח על המיטה שלו? מוזר, דווקא ב"תרבות" החשיפה הרווחת היום, הריאליטי, הבלוגים, הפייסבוק, מעטים יודעים על הנשמה של המורה שלהם.

אז פתחתי בשאלה: מה נכון, ללמד באופן מובנה ורישמי, או להיות אני

ולקחת אתי את כל מי שרוצה לבוא לגילויים האישיים שלי. בדרך כלל אני משלבת, אבל התלמידים שלומדים אצלי בבית, במסגרת לא פורמאלית ללא תעודות, תערוכות וכו', אולי זוכים ללכת אתי למסעות אישיים, אולי לא תמיד אומנותיים, אבל מה זה אומנות אם לא החיים בעצם? ואם בא לי לחמם את ליבם במרק באמצע חורף, אני מכניסה לסיר לא רק בצל וסלרי, אלא גם את הספר המדהים שקראתי אתמול ודמעות ופרחים מצוירים וחלום שלא מרפה ומעט יין לבן ובזיליקום מהאדנייה שבחלון- כי לאכול מרק בצוותא, זה שיח אהבה בין מורה לתלמידיו שהוא לא פחות חשוב משיח גלריה של תערוכה פופולארית.

לפעמים בסוף השיעור, במיוחד בשעור כזה שהוא בביתי הפרטי, אני שואלת את עצמי מה בעצם לימדתי היום? הרבה פעמים  אני לא יודעת את התשובות. לפעמים אני חושבת שהדבר העיקרי שאולי אפשר ללמוד ממני זה שהחיים גמישים, משתנים כל הזמן, לא יציבים, מלאים בגילויים מרתקים, אכזבות, ציפיות, הפתעות וקסמים, חיים… ואולי רק דבר אחד אמרתי, או לא אמרתי, או אמרתי מזמן ונקלט היום, או ייקלט בעתיד, מה זה בעצם משנה…

המורה שלי, ניל ווליבר ז"ל, היה נכנס לסטודיו שלי, מעיף מבט, מתיישב על כורסא עם פניו לחלון ושואל אותי על המצב הפוליטי בישראל, או מספר על תוכנית טלוויזיה בנשיונאל ג'אוגרפיק שצפה בה אתמול ואז שוב מסתובב אלי, ניגש לאיזה ציור ונוגע בנקודה מסויימת ואומר: BLUE MAGANIZE  זה הצבע שיעזור לך בחיים, שולף שפופרת מהכיס שלו ונותן לי ויוצא.

והיום, עשרים שנה אחרי, אני עדיין דומעת עם חיוך כשאני נזכרת במחווה ההיא ואת השפופרת ההיא אני עדיין שומרת קרוב על ידי כשאני מציירת


%d בלוגרים אהבו את זה: