תגית: מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה

זיכרונות מארנבת הפרגולה

ציור שציירתי לפני כמה שנים, הגב כאב מאד, בדיוק כמו היום, ישבתי בפנים, גשם עז ירד בחצר  וציירתי. כי זה הדבר היחידי שיכולתי לעשות.

%d7%91%d7%97%d7%a6%d7%a8-6

ועכשיו: הכל נראה כאן אותו הדבר. התפאורה לא השתנתה. האם אנחנו משתנים בתוכה? סביר להניח שפה ושם. לרוב לא. רק עייפים יותר. בלויים יותר.
בציור: החצר שלי עם פרגולת העץ המזדקנת תלויית העציצים. קרן שמש מנסה לפלס דרך, בקיץ היא מצליחה כמו מחט פוצעת, בחורף היא מסתתרת ונעשה כאן חשוך. הסתיו בארץ הזאת כל כך מהיר. בא בבת אחת, לא מספיק ונעלם מאחורי ענן זועף הנדחף להכריז חורף. היום, החמישי לאוקטובר 2016 ,עדיין לא ירדה טיפת גשם אחת מנחמת לפזר מעט את האבק שהצטבר על העלים ועל הלב. אקלים זה דבר משונה , כמו מופע תיאטרון, לו יכולנו להבין אותו כך ולא לכעוס כשקיץ מסרב לצאת לנו מהסיסטם ומצד שני כשהוא מכה באיים הקריביים, מאיים על המקום שאני הכי אוהבת בעולם, האשרם בבהמס, משם חזרתי לא מזמן, להציף בזעף, לשבור לנתץ להטביע. מחשבותיי נודדות מכאן, הרצליית שלובת הבוקר שאחרי חג, אל חבריי באי. ואל מוכיי ההוריקן המשתולל. והשאלה הזאת על היעדרות האיזון וההרמוניה בעולם הזה ומה המטרה של כל זה

והנה עוד אחד מאותו יום:

%d7%a4%d7%a8%d7%92%d7%95%d7%9c%d7%94-12

 

ואם כבר פרגולה, אז שיר מהספר שלי מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה שיצא בדיוק לפני שנתיים:

*

הַבֹּקֶר אֲנִי מְדַמָּה אֶת הַפֶּרְגוּלָה

לְעֵץ הַבּודְהִי

וְאֶת תְּנוּעַת הֶעָלִים לַזְּמַן לְלֹא חֲלוֹף

הִנֵּה הָאַרְנֶבֶת עָפָה

אָזְנֶיהָ כְּנָפַיִם חוֹתְרוֹת

בָּאֲוִיר לְלֹא אֲוִיר

מֵעַל הַפְּסָגוֹת הַנְּעוּצוֹת בַּשָּׁמַיִם

רַגְלֶיהָ הַפְּצוּעוֹת מְצַיְּרוֹת שָׁטִיחַ

לְרַגְלָיו

*

ואם כבר ארנבת

אז עולה הזיכרון של הארנבת שמצאנו וקראנו לה ששת. אימצנו אותה לכמה חודשים והיא כמובן הוותה מקור להשראה לא קטנה:

IMG_5950.jpg

*

ומשם ששת הארנבת קופצת לשנה הזו, לספר "צעדים בשלג" ומופיעה בצורתה הזו:

צעדים בשלג.jpg

איריס איריסיה קובליו, אקריליק על עץ  1

מי ייתן והשנה תצליח הארנבת לקפוץ החוצה מהקערה

בדילוג!


אחרי הטווסים

השבוע פרסם הפסיכולוג ומבקר השירה גיא פרל רשימת ביקורת בבלוג שלו. קריאה יפה ומרגשת. הנה קישור:

גיא פרל פסיכולוגיה עברית

מתוך דבריו:

שיר מס' 3 במחזור 'ספטמבר באגם' (עמ' 20 ועל הכריכה האחורית של הספר), מלמד על מודעותה של קובליו לתהליך אותו ניסיתי לתאר: "אַדְוַת הָאֲגַם הִיא הַקָּשָׁה בְּיוֹתֵר לְצִיּוּר / גַּם שִׁיר לֹא יוּכַל לְבַכּוֹת אוֹתָהּ / הַלַּיְלָה". שיר פשוט לכאורה זה מכיל בתוכו מורכבות רבה. קובליו אינה מנסה להבין או להסביר מדוע התעורר הצורך לבכות את אדוות האגם, כי אם מדלגת ישירות לקושי שיש למעשה היצירה להתמודד עמו. זהו ביטוי נפלא להכנעה ולעדינות המאפיינים את שירי וציורי הספר – קובליו מבקשת לשרטט את החוויה הפנימית, באמצעות התמונה החיצונית, תוך השארת הסיבות וההסברים מחוץ לטווח המילים. כאשר קראתי את השיר הוצפה הכרתי בתנועת ההתפוגגות וההתכלות המתמדת האצורה באדוות האגם, ודומה שללא הצורך לרשום רשימה זו הייתה נותרת אצלי מחוץ לטווח המילים – שם היא מתקיימת במלוא עצמתה.

צילום: איריסיה קובליו. האגם בפארק הרצליה

צילום: איריסיה קובליו. האגם בפארק הרצליה

2.

*

אַחֲרֵי הַחַגִּים הֵבִיאוּ תַּרְנְגוֹל

לֶחָצֵר שֶׁמֵּאֲחוֹרֵי גֶּדֶר הַבּוּגֶנְוִילְיוֹת

בְּכָל פַּעַם שֶׁהוּא קוֹרֵא אֲנִי חוֹשֶׁבֶת אִם הוּא נִצּוֹל כַּפָּרוֹת

אוֹ תַּחְלִיף לִבְרֵכַת הַקַּיִץ שֶׁל הַיְּלָדִים

וּמָה הֵם יַגִּידוּ בַּאֲרוּחַת לֵיל שַׁבָּת הַבָּאָה

אַחֲרֵי הַבְּרָכוֹת וְהַנְּטִילוֹת

וּמָה יַגִּיד הַתַּרְנְגוֹל

צילום: איריסיה קובליו

צילום: איריסיה קובליו

3.

הַשְּׁכֵנִים מֵהַשָּׂדֶה הֶחְלִיפוּ אֶת הַטַּוָּוסִים בַּחֲמוֹר
אֲנִי לֹא יוֹדַעַת כַּמָּה זְמַן לָקַח לִי לְהַבְחִין
שֶׁקְּרִיאוֹת הַלַּיְלָה הִתְחַלְּפוּ בִּנְעִירוֹת בֹּקֶר
וְאִם הוּא אָפֹר אוֹ לָבָן
אוֹ סֶגוֹל בּוּגֶנְוִילְיָה

*

החמור

*


מוּעֶקֶת

סיגלון

 

1.

אֵין יֹפִי בְּלִי צֵל

אוֹ פְּרִיחָה לְלֹא עָלִים

שִׂמְלָה סְגֻלָּה יְרֻקָּה

מְנַקֶּדֶת אֶת הַדֶּשֶׁא תַּעֲתוּעִים

מְחַפֶּשֶׂת קָרְבָּן לְאֵל הָאָבִיב

 

 

2.

הַסִּגָּלוֹן שׁוֹפֵךְ פְּתִיתִים בְּכָל מָקוֹם

גַּם אֶצְלֵנוּ, בַּגִּנָּה הַמְּקוֹמִית הַשְּׁכוּחָה

אֲבָל אֶת הָרַעַל הָעוֹנָתִי הֵם לֹא שָׁכְחוּ

אֶתְמוֹל מֵתָה כָּאן כַּלְבָּה

*

עַל גִּבְעַת הַדֶּשֶׁא הַמֻּשְׁתֶּנֶת, בְּתֵשַׁע בַּבֹּקֶר

מַתְחִילָה לְטַפֵּס מוּעֶקֶת הַשָּׁרָב,

נוֹחַ לִתְלוֹת בּוֹ אֶת הָאָשָׁם

כְּשֶׁהַכֶּלֶב שֶׁלִּי מְדַלֵּג בֵּין עֵץ לְעֵץ

אוּלַי הַפַּעֲמוֹנִים הַסְּגֻלִּים

שֶׁנִּמְתָּחִים בְּהַתְרָסָה עַל הַשִּׂיחִים

אֲמוּרִים לְנַחֵם

*

מתוך ספר האמן שלי "מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה". יצא השנה בהוצאת "אבן חושן".

*

איריס איריסיה קובליו. שירים ואקוורלים. 2014

איריס איריסיה קובליו. שירים ואקוורלים. 2014


טווסי הלילה בהרצליה

טווסי הלילה של קרישנה
*
אני מתגוררת בקצה שכונה בגוון כפרי, כעשרים דקות נהיגה מתל אביב ללא פקקים קיצוניים. ובמרחק הזה של העשרים דקות אפשר לשמוע טווסים. בעיקר בלילות. אני מכורה לקולות שלהם, הארוכים, הסגולים אינדיגו, העמוקים, המתפתלים סביב הכתפיים. בשבילי הם קַיָּמוּת, כאן, והם גם תזכורות למֵעֵבֶר לכאן. לקוסמי הרחב.
לפעמים אפשר לראות אותם, רגע לפני החושך, עומדים על גגות הבתים הבודדים שמעבר לשדה החרציות וקוראים את געגועיהם הכחולים.
דימוי הטווס מופיע בתולדות האמנות כמייצג טוהר ונצח או יופי מושלם. בתרבות ההינדית הטווס מייצג את הנצחי לעומת החולף. לפעמים הוא ההתגלמות של האחד האלים, לפעמים מייצג את האהבה הטהורה שנוצרת בחיבור לאחד.
הציור הזה שסרקתי מספר שקבלתי כמתנת יומהולדת היישר מרישיקש שבהודו, מתוארת הראסה לילה  Rasa Lila- הריקוד הקוסמי של  האל קרישנה וזוגתו רדהה, המסמלים את את החיבור הטוטאלי שבין האל לאוהבו, שבין האספקט הנשי לאספקט הגברי (הגבר שבאישה ואישה שבגבר הכולל גם חיבור הומוסקסואלי) החיבור הטראנספרסונאלי, החיבור השלם נטול האגו, נטול הרכושנות והזוגיות הבלעדית, החיבור ליופי הקוסמי של הבריאה.
הלילה של הריקוד והטווסים הוא איננו לילה במובן של חושך אלא זמן של פתיחת תודעה וחיבור.
הציור מתוך ספר האמן המאסטר אינדרה שרמה  Indra Sharma, צייר מסורתי הודי בן זמננו.
 *
וזה קטע קטן מסרט מצוייר קסום על ילדותו של קרישנה. הקטע עם הטווסים. כמה מתיקות
*

הגיע זמן טווסי הלילה

מסיבה ספרותית לכבוד ספר האמן שלי "מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה", שיצא השנה בהוצאת אבן חושן,

תתקיים ב"סיפור פשוט", ב 24 למרץ, בשעה 19:00, רח' שבזי 36 נווה צדק, תל אביב.

כולם מוזמנים!!!

מתוך הפרסום של "סיפור פשוט":

שיר מתוך ספרה היפה של איריס איריסיה קובליו, "מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה". ביום שלישי ה24.3 ב19:00 יתקיים אצלנו ערב מיוחד לכבודו, בהשתתפות: טל ניצן, שועי רז, אגי משעול ועוזי אגסי. הכניסה חופשית ואתם מוזמנים בחום.
אבן חושן Even Hoshen
http://on.fb.me/1CJBlnT
http://bit.ly/1bmfo3E

'‎שיר מתוך ספרה היפה של איריס איריסיה קובליו, "מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה". ביום שלישי ה24.3 ב19:00 יתקיים אצלנו ערב מיוחד לכבודו, בהשתתפות: טל ניצן, שועי רז, אגי משעול ועוזי אגסי. הכניסה חופשית ואתם מוזמנים בחום.  @[211281578912439:274:אבן חושן Even Hoshen]  http://on.fb.me/1CJBlnT http://bit.ly/1bmfo3E‎'
*
לקט דברים שנכתבו:
 *
המשוררת והעורכת טל ניצן:
איריס, היה עונג גדול לערוך את הספר השקוף העדין והיפהפה הזה, טווס לילה אמיתי. תודה לך.
איש הרוח שועי רז:
ספרהּ של איריסיה, עם דקותו ומופנמוּתוֹ, הוא ספר השירה המקוֹרִי-עִברי שהכי שמחתי בו במהלך החודשים האחרונים, ולראיה: העובדה שאני עדיין שב ומעיין בו לעתים קרובות, ומגלה בו בכל קריאה וקריאה קוי מחשבה ואופקים חדשים. אשמח מאוד לדבר עליו, ובכלל אשמח בכל לב אם תבואו לערב.
האמן והסופר יוסי וקסמן:
ספר קטן-גדול, מרגש בצניעותו ובתמציותו, ביופיו החיצוני והפנימי, במילים שנמצאות בין המילים ובשכבות הצבע שבין השכבות.
שירי בוקר ולילה. ללא שעת הצהריים השורפת כל תו ותג, שעת הצהריים שאינה עושה חסד עם האקווארלים המהירים לדהות. אבל השירים, אוה השירים, הם נחרטים בלב. כמו שריטות.
האם נזהה את טווסי הלילה עם שחר? האם הטווסים יזהו אותנו?
ספר שירים וציורים של אמנית שאני מאוד אוהב. מאוד!
מומלץ, אבל ממש!!!
האמן והמשורר דודו פלמה:
היום הגיע לידי ספר שאפשר לדמות לתכשיט שנהב מגולף בעדינות. 
היה זה ספרה של האמנית איריסיה קובליו.
"מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה".
זהו ספר שצריך להחזיק ביד ולא לדבר עליו.
ספר יפה וענוג עד כאב.
כל שהות בתוך הספר הזכירה לי כמה יופי וכאב לפותים בקיום האנושי.
הספר מחזיק שירים וציורי אקוורל של איריסיה שאינם מאיירים את הספר אלא משמשים מקבילים ויזואליים לשירים או שלהפך.
השירים והציורים מרפרפים ונמוגים אחד אל תוך השני כמו העולם והיסורים.
כמה יפה הספר הזה
דרור גרין, איש רוח ועורך "פיוט"

ציורי המים של איריס פיוטיים, והשירים שלה ציוריים. בשעה שהאקוורלים הם תיאורי-נוף מופשטים, השירים הם תיאורים של נוף פנימי, של הרהורים ותחושות.

גם בשירים איריס מציירת נוף. היא, כמובן, אינה המשוררת הראשונה שכותבת שירי טבע. אבל זו אינה משימה קלה. כשם שציור טבע אינו מיועד להחליף את המצלמה ולתעד את הטבע, גם שיר הטבע אינו מתאר את מה שיש בטבע, אלא את נקודת ההתבוננות המיוחדת של המשורר.

כמו אורי ניסן גנסין, שידע לתאר באמצעות שיר הטבע שלו את חרדת-המוות הקיומית, או מ.ז. ולפובסקי, שתיאר בשיר 'מנגינות-ים' את האפשרות להקשיב ל"פִּטְפּוּט הַיָּם", ולא להתפתות לרומנטיקה המוגזמת של משוררי הטבע: "לֹא לַחַשׁ אַהֲבָה, לֹא נִיד לֵב דּוֹפֵק", גם איריס הופכת את הטבע לכלי אנושי לביטוי רגשית, או להתבוננות עצמית.

כשם שכתמי צבעי המים מקבלים על הדף ממשות של נוף קסום, גם המלים של איריס הופכות את המלים לממשות הנוצרת בדמיוננו. כותרת הספר 'מִזְּמַן לֹא שָׁמַעְתִּי אֶת טַוָּסֵי הַלַּיְלָה', הלקוחה מאחד משירי ה'לילה' בספר, היא מניפולציה לשונית שבלעדיה היתה השירה מאבדת את משמעותה.

הכותרת הזו מבוססת על העובדה שהמוח שלנו אינו מזהה את המציאות, אלה מפרש אותה באמצעות סיפורים. הכותרת 'מִזְּמַן לֹא שָׁמַעְתִּי אֶת טַוָּסֵי הַלַּיְלָה' היא סיפור, ואין לנו ברירה אלא להקשיב לעלילה ולעבד אותה במוחנו. ברגע שאנחנו עושים זאת, ומדמים בעיני רוחנו את המשוררת המחפשת בלילות את טווסי הלילה, המשפט הזה הופך עבורנו למציאות, והמושג 'טַוָּסֵי לַּיְלָה', שאין לו כל קיום במציאות, הופך בעינינו לעובדה קיימת.

*
חייבת עוד המון תודות לכל האנשים המלווים אותי  באופן זה או אחר. על זה אכתוב בפוסט הבא.
*
כך חיכיתי להולדת הספר:
(צילום גרא גינזבורג)
איריסיה קובליו- מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה 2

איריסיה קובליו- מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה 2

וכאן רואה לראשונה את פני הספר, עוד לפני הניתוק מהטבור

(צילום עוזי אגסי)

איריסיה קובליו- מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה 2

איריסיה קובליו- מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה 2

קישור לספר באתר ההוצאה "אבן חושן"
בואו לחגוג עמי
*
*
*

פנקס הדברים הטובים

יום ההולדת שלי המתקרב ועוד כמה דברים אחרים הקרבים והולכים, מזכיר לי שבדיוק לפני שנה קניתי מחברת, פנקס בעצם, כדי להכריח את עצמי לכתוב בו מדי לילה לפחות שלושה דברים טובים שהיו באותו יום. עמדתי במשימה. שנה שהייתה לי קשה במיוחד, בקריאה לאחור נראית ממש נהדרת, מלאה בפלאים יומיומיים. היו לילות רבים שממש בהיתי בפנקס ולא ידעתי מה לכתוב. ואז נאחזתי בפרח צהוב שראיתי על גדר בשביל הכניסה לרופא השיניים שגזר על עקירת שיניים  הכרחית (ברחתי לו בשארית כוחותיי ועד היום שיניי בפי), או בברכת לוטוסים קטנה בין בנייני מתכת אפורים ברמת החייל מול המרפאה של המנתח שחתך את אפי, בצילום הפרחים הסגולים על השמלה שלי הפרושה על כביש איילון דרום, כשמעלי בדיוק כיפת הברזל לוכדת את אחד ממטח הטילים ההזוי על תל אביב, ציפור דררה ירקרקה על ענף עץ בחצר שלי הנראה מחלון הסטודיו שלא הרביתי לצאת מתוכו השנה, פרפר על הכרית בשעות נטולות השינה  על המיטה האהובה שלי והמשתדלת לנחם ללא הצלחה יתרה.
לכתוב שלושה דברים טובים במשפטים קצרים, תמציתיים. כעובדות. לפעמים היו ארבעה. או חמישה. לפעמים הייתי הולכת לטייל עם הכלב ונאחזת בענן או חצי ירח ואומרת לעצמי: תזכרי את היופי הזה שיהיה לך נקודות לכתיבה.
(לא כתבתי שיצא לי ספר השנה. כי רק עכשיו התחלתי לעכל את קיומו הניסי )
ועתה, במבט של שנה לאחור, אני קוראת את כל ה 365×3 נקודות האור ורואה שהייתה זו שנה רבת אור.
פטנט מומלץ לכל אחד. לאסוף בסבלנות ולקרוא בתום שנה ממועד ההתחלה.
הייתה זו שנת פלא.
 
ובנוסף כתבתי מדי כמה ימים מעין נספח: משאלות ובקשות. חלקן נראו בלתי אפשריות ולא הגיוניות.
אז במבט לאחור אני מגלה שכמעט כולן התגשמו. לא ייאמן.
ב 20 למרץ יום הולדת לי. שיהיה במזל טוב.
*
פנקס הדברים הטובים
ספרי האמן שלי כאן:

פוסט שמתחיל במחיקה, ממשיך במוניטור ומסתיים בגן

מנסה לעשות תרגיל. להסביר לעצמי שכאן בלוג. סקיצות. לא מחייב. תמיד אפשר למחוק. וזו הבעיה. הנטיה למחקנות. אני לא ממש מוחקת, אלא מסירה מהרשת. מסירה מהמסך. טומנת בתיקיות. מסירה את התיקיות מהלוחות הגלויים. לפעמים מהמחשב כולו. שומרת בדיסק און קי. שמה בקופסא. ואת הקופסא בתוך קופסא אחרת. ואת האחרת במגירה. שבמחסן. לפעמים מכפילה. אחת מטילה בים. ים. ים.

אקריליק על בד

אקריליק על בד

כשהים מפסיק להיות ים והופך להיות מוניטור.

אקריליק על בד

אקריליק על בד

פעם השתתפתי בסדנת איי אם "מתקדמים". כל אחד קיבל סטיקר. שלי היה "מחבלת בהצלחה". הייתי צעירה מאד. היה לי לא נוח עם האמיתה הזו. עם השנים ראיתי איך המנגנון הזה מפעיל אותי. חיית חוף. הולכת לצדדים. הולכת קדימה. הולכת לאחור. מזנקת. נופלת. צועקת מהתחתיות בחצי קול. נוסקת

אקריליק על עץ

אקריליק על עץ

חוזרת לרגע לאי גן העדן. לפעמים געגועים כה חריפים עם כאב אחוז במעטפת הלב. מה שהיה לא יהיה. אבל הצלילות. והצלילים. זיכרון מאהבה גדולה. נפגשתי בה, בחלקיק מצאצאיה לפני שבוע.

אקריליק על עץ

אקריליק על עץ

וחזרת לכאן. העכירות מצטיירת יותר טוב מהצלילות. האפרוריות מחסלת כל פרספקטיבה. את האופק האינסופי אי אפשר לתאר ממש. הכל הופך לסיסמסוגרף הנפש

אקריליק על בד

אקריליק על בד

מה רציתי להגיד? שאם לא הייתי חיה בעכירות מאובקת, מייבשת, עם הבזקים צלולים עזים הבוקעים כקרניים מבין ענני החיים הכבדים והמעיקים בארץ הזו, אולי לא הייתי מסוגלת באמת לצייר. או לא היה בי הצורך לצייר. כי צלילות מתמשכת היא פלא שמעבר לכל תיאור. ואיך אפשר להפוך את הירח שחותך במדויק בים השחור (אכן בים השחור) לחותך גם בשמיים של הנפש. אולי להחסיר אותו. להחסיר אותו כך שלא ישאב אותי שוב מכאן 10259836_10205944240469936_4594306236212445634_n למקום הלא נכון * אתמול מישהו אמר בטלוויזיה שאין בחירה שגוייה. כן. מסכימה. לא. לא מסכימה. גם אם למדנו מהסבל-  הצלקות חרוצות על פני הגוף הפיזי. הגוף הנפשי. אולי רק ברוח הן מתפוררות והופכות ל כלום. שיר מהספר שלי" מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה" *

לַצַּלָּקוֹת יֵשׁ נְטִיָּה לְהִתְעוֹרֵר

בְּפִתְחוֹ שֶׁל גַּן

אַתְּ מְנַסָּה לוֹמַר דָּבָר

וְהַמִּלִּים מִתְהַפְּכוֹת לַצַּד הַשֵּׁנִי

קוֹלֵךְ נִשְׁמָע כְּלַעַג הָעוֹרְבִים

*

ובמוניטור, או הסיסמוגרף, גן וים הם אותו הדבר בעצם

* אפשר לראות בקישור הזה לפייסבוק שלי את ציורי הים בפריסה


השושנה הקטופה

איריסיה קובליו, שיר מתוך "מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה" ספר האמן בלווי אקוורלים.

איריסיה קובליו, שיר מתוך "מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה" ספר האמן בלווי אקוורלים.

*

בערב ההשקה הראשונה של ספר האמן שלי "מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה" .(הוצאת אבן חושן) נאמרו דברים מרגשים ומיוחדים עד מאד מפי תלמידים, חברים, אנשי שירה וספרות ומשפחה.

מביאה את דבריה יוצאי הדופן בראייתה הרגישה של תלמידתי מאירה תדמור, הקשורים לשיר המופיע כאן באופן ספציפי ולספר עצמו:

 

השושנה הקטופה

השושנה ה"קטופה" , מופיעה בשיר כאילו היתה  נתונה במצב הזה  מאז ומעולם, כאילו נולדה ככה . הדוברת ממהרת להסביר לנו כבר בשורה השניה של השיר את נסיבות קטיפתה : הצלתה מאימת הבוגנויליה  , בעלת הזרועות , המפלצתית , שאיימה  להשמידה.

השושנה הניצולה והמוצלת מצליחה לשרוד בחדר האמבטיה  החשוך רב הזמן ,כשהיא מכונסת בעצמה  וממוקמת במקום די זניח ויומיומי : בין הברז למכל הסבון . רק לאחר ארבעה ימים וכנגד כל הסיכויים , מצליחה השושנה להכפיל את עצמה באופן מפתיע ולהפער באדום חזק , עז ואפילו נועז . זו גם הפעם היחידה בספר שבו מופיע כתם הצבע החריג הזה.

דווקא במפגש עם האפלה והבדידות היא מצליחה לפרוח באומץ ולהגיע למעין "הארה" כמו זו שהתרחשה תחת " עץ הבודהי"  המוזכרת  אף היא בשיר אחר בספר. השושנה הקטופה  כמו משתהה בתוך אבסורד , ב"זמן ללא חלוף" ונושמת "אויר ללא אויר " .וכבר הזמינה אותנו המשוררת בשיר אחר להתייחד עם הנשימה הפשוטה , להתיידד עם הצללים ולהשתהות אתם לרגע . עצם המהלך לנסות להגיע מן הנשייה  אל הנשימה  איננו פשוט ומחייב  הקשבה עמוקה ולב פתוח.

פעמיים בספרה מזמינה אותנו  הדוברת להתבונן בשושנה שכמעט חוסלה ,

כפי שחוסלו גם טווסי הלילה.

פריחתה האדומה והחיה של השושנה בולטת עוד יותר על רקע קולם הכחול הנכחד של הטווסים, אך גם היא בסופה , נושקת לרקב .

ואם כבר  על השושנה לסיים את החיים , כדרכו של עולם, הרי שעדיף  שזה יעשה עם חמלה ולא סתם כך בזרועותיה של הבוגנויליה או של כל מפלצת אחרת.

 מאירה תדמור

*

וזו עבודת אקוורל שלי מספרי הקודם שלא מופיעה בספר הזה, אלא בקודם לו "זמן טרופות":

איריסיה קובליו, אקוורל על אריזת תרופה, 2010

איריסיה קובליו, אקוורל על אריזת תרופה, 2010

איריסיה קובליו, אקוורל 2007

איריסיה קובליו, אקוורל 2007

איריסיה קובליו, אקוורל 2006

איריסיה קובליו, אקוורל 2006

איריסיה קובליו, שושנה גלויה, אקוורל, אוקטובר 2014

איריסיה קובליו, שושנה גלויה, אקוורל, אוקטובר 20141

ועוד על השושנה בפוסט שלי הכלום

*


מותרת לצפייה

הפחד להיות מושלמת

 
בערב ראש השנה יצא לאור העולם ספרי החדש. הפעם כולו שלי. גם הכתיבה, השירים וגם האקוורלים הנלווים. הספר קטן למדי, בכריכה קשה אך רכה עד מאד, ספר שהוא גם שלם וגם סקיצה, גם צבעוני וגם מעודן, ספר שבדימדומים, באור שבין לבין , בשקט שבין קריאת ציפור לציפור.
כשהייתי ילדה אמרתי שוב ושוב שלא אתחתן. כי חתונה זה דבר מושלם. פחדתי להיות במעמד מושלם. בבגד צחור, בסדר מופתי, בטקס דתי, בתסרוקת, בנעלי שפיץ, על במה לנגד עיניים נעוצות בציפייה. פחדתי להיות יפה. הייתי יפה אבל עשיתי פרצופים לא יפים. פחדתי להיות זקופה אבל הייתי מאד כשרונית. פחדתי להישאר שעות רבות ערה בלילות אבל ברוב ילדותי הייתי בלילות לבנים מלאי טווסים.
הספר יצא בהוצאת אבן חושן.
שם הספר: מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה.
זו שורה מאחד השירים.
איריסיה קובליו
אפשר להגיד עלי הרבה מהכותרת הזו. גם מבלי לקרוא את השירים.
לעומת זאת מצפייה בציוריי האקוורל אי אפשר להגיד הרבה, בממד הזה, המסביר הפסיכולוגי, האומר על איריסיה דברים שבנפש. כי הציורים, אקוורלים קטנים של נופים, צויירו במקומות שאלוהים היה איתי.
ואני ישבתי על ברכיו והייתי אני. מושלמת.
 
אמש עשיתי חניכה לספר, מן השקה פרטית. נסעתי לירושלים לבית האבות של ידידתי חברתי האהובה מזה שנים רבות, ציפורה בת ה -97, למסור לידיה את הספר ולקרוא ממנו כמה שירים עבורה. היא הייתה שכנתי בדלת ממול בזמן שחייתי בירושלים כסטודנטית. מאז היא הכי קרובה לתיאור הזה של לשבת על ברכי האלוהים. אבל לא בשלמות. אלא בשכנות לשלמות. כי היא הכי קרובה למקום שבו אני יכולה להיות כמעט לגמרי אני, בלי פחד.
בזמן שדברנו על הספסל בחצר הירושלמית, בן זוגי צילם אותנו פה ושם. לא ידעתי שקלט סרטון בו אני מספרת לה על השנה שחלפה, באופן כה לא מושלם ולא רהוט, עם שגיאות בדיבור, לא ספרותי אבל כה אמיתי. העליתי את הסרטון ליוטיוב. ואני משחררת אותו לכאן בהיסוס רב. זו עלייה על הבמה. ללא עריכה וללא איפור וללא בימוי ולא צפוי. בינתיים הסרטון כאן מותר לצפייה.

%d בלוגרים אהבו את זה: