תגית: מיתולוגיה הודית

טווסי הלילה בהרצליה

טווסי הלילה של קרישנה
*
אני מתגוררת בקצה שכונה בגוון כפרי, כעשרים דקות נהיגה מתל אביב ללא פקקים קיצוניים. ובמרחק הזה של העשרים דקות אפשר לשמוע טווסים. בעיקר בלילות. אני מכורה לקולות שלהם, הארוכים, הסגולים אינדיגו, העמוקים, המתפתלים סביב הכתפיים. בשבילי הם קַיָּמוּת, כאן, והם גם תזכורות למֵעֵבֶר לכאן. לקוסמי הרחב.
לפעמים אפשר לראות אותם, רגע לפני החושך, עומדים על גגות הבתים הבודדים שמעבר לשדה החרציות וקוראים את געגועיהם הכחולים.
דימוי הטווס מופיע בתולדות האמנות כמייצג טוהר ונצח או יופי מושלם. בתרבות ההינדית הטווס מייצג את הנצחי לעומת החולף. לפעמים הוא ההתגלמות של האחד האלים, לפעמים מייצג את האהבה הטהורה שנוצרת בחיבור לאחד.
הציור הזה שסרקתי מספר שקבלתי כמתנת יומהולדת היישר מרישיקש שבהודו, מתוארת הראסה לילה  Rasa Lila- הריקוד הקוסמי של  האל קרישנה וזוגתו רדהה, המסמלים את את החיבור הטוטאלי שבין האל לאוהבו, שבין האספקט הנשי לאספקט הגברי (הגבר שבאישה ואישה שבגבר הכולל גם חיבור הומוסקסואלי) החיבור הטראנספרסונאלי, החיבור השלם נטול האגו, נטול הרכושנות והזוגיות הבלעדית, החיבור ליופי הקוסמי של הבריאה.
הלילה של הריקוד והטווסים הוא איננו לילה במובן של חושך אלא זמן של פתיחת תודעה וחיבור.
הציור מתוך ספר האמן המאסטר אינדרה שרמה  Indra Sharma, צייר מסורתי הודי בן זמננו.
 *
וזה קטע קטן מסרט מצוייר קסום על ילדותו של קרישנה. הקטע עם הטווסים. כמה מתיקות
*

הבגידה (שם זמני)

התחלתי לקרוא אתמול בלילה ספר שהתגלגל לידי, איכשהו. יש בו סיפורים מהעולם ההינדי שאני מכירה היטב. לא יודעת למה נמשכתי לקרוא את הסיפור הראשון שכמובן עקץ אותי קשות והדיר שינה מראשי המעורבל.

שם הספר: "מספר הסיפורים ועולה רגל יחף" מאת אריאל גליקליך*.

הסיפור הראשון, דף וחצי, מספר על איש שנפל לתהום ללא סיכוי להצלה. מעט תותי הבר שבתחתית התהום אזלו והוא גווע לאיטו. אבל להפתעתו קוף ענק, בעל עיניים וקול אנושיים עושה מאמצים על אנושיים, יורד לתהום ובשארית כוחותיו מצילו. כשהם מגיעים למעלה הקוף הרוס מעייפות. הוא מבקש לשכב לנוח לפני שיראה לאיש שנפל את הדרך אל מחוץ ליער האכזר. הוא מבקש מהאיש לשמור עליו בשעת מנוחתו. בשעה שהאיש שומר עליו מתעורר רעבונו. מציף אותו. הוא נעשה כל כך רעב שאינו יכול להתגבר על ערכי מוסר מתבקשים ומשליך בחוזקה אבן על ראשו של הקוף, כדי לאכול את בשרו אחרי שיוציא נשמתו. המעשה לא מצליח והאבן רק פוצעת את הקוף המזועזע, אך במקום לכעוס ולנקום, הקוף מגיב באצילות ובמחילה ומוביל את האיש את מחוץ ליער כשהוא אומר לאיש שבסופו של דבר יבוא תשלום על החטא הזה.

הקוף מתנהג כקדוש ואילו האיש מתייסר נוראות במהלך השנים הבאות. הוא לא מבין איך הוא העז לבגוד כך הקוף הקדוש הזה. לא רק שהקוף היה קדוש בזה שהצילו, אלא קדוש כפליים בזה שגם לא התנקם בו על מעשה הבגידה.

האיש, מרוב ייסורים, נעשה מצורע ורואה את ייעודו בהפצת חוקי השכר ועונש, המוסר, ומנסה ללמד ולמנוע אחרים אלימות ובגידה, כשמחלת הצרעת שלו מהווה דוגמא אישית.

הדבר הראשון שעולה לי לראש: רודפים אחרי. הנה אני פותחת ספר להירגע לפני השינה והסיפור הזה מתפוצץ לי על הכרית.

הסיפור הסתובב לי בראש כל הבקר.

כן, ישנם מצבים שאי אפשר להציל את עצמך. את זקוקה להצלה מבחוץ (מרית!…)

ישנם מצבים שאכן נשלחת אליך זרוע ארוכה של חסד.

אבל המוח שלנו בנוי על "קח ותן"- יסודות המוסר הבילט- אין שלנו. מישהו הציל אותי- אני חייב לו את חיי.

מחשבה: הצלה אמיתית היא הצלה שיש בה צמיחה, גדילה, ריפוי, כוח הבחנה אינדיווידואלי, יכולת לבחור.

האם האיש שניצל קיבל את התובנה הזו? לרגע, באופן אינסטנקטיבי, הוא מקבל כוח. זה לא הרעב שמכריע אותו, אלא החיבור לעצמי, לבחירה, לכוח לצאת ממצב באופן עצמאי. הוא מבין שהקוף גמר את תפקידו. לא בגלל שהקוף נחות ממנו, אלא בגלל שהאיש הרוויח את חייו והוא ממשיך לשלב הבא, למדרגה הבאה.

אבל מה עוצר את התובנה הזו, או מה מכשיל את תוכניתו? רגשות האשם שלו, הבילט–אין של ערכי המוסר כפי שהבנתו המוקדמת התעוררת לבלבל אותו. המושגים, הערכים של חייו לפני שנפל לתהום.

האיש מתמלא ייסורים המובילים למחלות נוראיות והוא הופך למטיף.

הוא לא ממריא.

סיפור מטריד, הקשור לפוסט הקודם ושרשרת התגובות הנלוות.

שנים רבות הסיפורים ההינדים האלה נזרעו בעורקי הדם שלי. אינני יודעת כמה זמן יידרש להמריא מהם.

איריס קובליו, אקוורל, 2005-11

* ספר מופלא ונועז מבחינת הסיפורים הלא נפוצים שמביא המחבר והמסע שהוא לוקח אותנו מתוכם לניעור תפיסת העצמי שלנו. אהבתי מאד את הספר.


%d בלוגרים אהבו את זה: