תגית: משפחה

על האמת הגאונית, על אקוורל ועל נשים

(סקיצת הרהורים ליום הולדת)

הימים שלפני יום הולדת הם ימים של חשבון נפש, לא שהנפש משתוקקת לחשבון הזה, אבל תמיד פוקדים אותה צירים כאלה, אפילו בזמנים שנדמה שאין סיבה לדאגה, פתאום נפער החור ומתוכו מפעפעות מחשבות קיומיות נדושות, מי אני, למה ומה, והמלה הזו שמשתמשים בה בעידן החדש: יעוד, ואיפה הצלחתי ובעיקר איפה נכשלתי, ואיפה סטיתי ואיפה ויתרתי ואיפה מחקתי ואיפה היה לי אומץ, ולאן נעלם  האומץ, ואיפה היתה בי אופטימיות לבנות משהו חדש (תערוכה – בקטנה, ובית- בגדולה) ואן נעלמה אנרגיית העשייה, ומה נראה מבחוץ ומה מתכווץ מבפנים, והשנים שחולפות ומְזָקְנוֹת את המראה והפחד שיְזָקְנוּ את הרגש היָלְדִי החי, ולאן נעלמה החוצפה לחיות איך שבא, ולפלס דרך בתנופה ולעומתה העייפות והמבט לאחור שהולך ומתארך, כי האחור נעשה ארוך יותר, מפותל יותר, מורכב יותר, ונוסף המבט על היד הקלה בהקלדה והפה הכבד בדיבור, והעיניים המתרוצצות מדף לדף בין מחיצות הרשת האינסופיות מול העיניים המתעייפות בקלות  מול מה שאנחנו מכנים "מראות מציאות", נופים, רחובות, חנויות, כביש, פנים אמיתיות של אנשים שחולפים על פנינו.

 אבל לא על זה רציתי לכתוב.

אתמול קראתי פוסט מרתק של מרית בן ישראל. על ספר המתעד נקודות מעניינות באמנות המאה ה 19. רק שתי נשים מוזכרות בתולדות האמנות ההיא. אלו דברים ידועים. היום הדברים שונים. הניראות הנשית קפצה לאין שעור. ובכל זאת. רוב הנשים המצליחות לפלס דרך כלל עולמית, לא רק באמנות, גם בספרות, ועוד תחומים יצירתיים, אפילו בתחומים רוחניים, תחומי דת, הן נשים שלא נישאו, או שכן, אבל לא גידלו ילדים, לא היו בתוך מערכות יחסים נורמטיבייות. אם נולדת אישה והיעוד שלך הוא אמנות, אל תתאהבי או אל תתחתני עם מי שאת מאוהבת בו ואל תלדי ילדים. זהו מסר נורא ובלתי אפשר ובלתי אנושי ובלתי מוסרי. אני לא עמדתי בו. אני אישה שמתאהבת הרבה ואז אין לי אלא ללכת עד הסוף עם זה. אני לא מתחשבנת עם היעוד שלי. אני לא יודעת מהו היעוד שלי. אפילו סטודיו "נורמאלי" מקובל,  קלאסי, לציור, אני לא מסוגלת להקים. גם בשנים שחייתי לבד, או כאימא יד הורית, הציור שלי היה חלק מהאימהות שלי, חלק מהיותי אישה ששואפת לזוגיות, גם אם הצהרתי אחרת.

המחשבות המתערבלות האלו גם באות בעקבות הביקור שלי בלונדון, בעקבות המפגש עם שני ענקי הציור הבינלאומיים: דיויד הוקני ולוסיאן פרויד. שני גברים שחגגו את החופש שלהם ממערכת יחסים זוגית, בית ומשפחה, ילדים ואחריות הורית.  שניהם חגגו, כל אחד בדרכו, את האמנות שלהם עד הסוף, מצב בלתי אפשרי בחיי. כשבתי גל נולדה, באמצע לימודי המאסטר שלי באומנות, בארצות הברית, אמר לי אחד המורים (שאני לא זוכרת את שמו) שהפיכתי לאימא הרסה  את כל הסיכויים שלי להמריא. ואני, כל מה שרציתי לצייר עד סוף הלימודים זה את פניה של התינוקת שלי. זו היתה אחת השנים המאושרות בחיי. אולי המאושרת ביותר. התגלמות הטוהר יצאה ממני. היצירה הגדולה שלי. מורה אחר אמר שהוא סקרן מה היה קורה אילו היו סוגרים אותי בכוח במשך שנה בסטודיו נעול ורק זורקים לי אוכל דרך צוהר צדדי. בטח האמת הגאונית היתה יוצאת ממך סוף סוף, הוא אמר. אני לא יודעת לאיזו אמת גאונית  הוא התכוון… אולי לאמת הגאונית של ג'ורג'יה אוקיף?  של פרידה קאלו? מה שבטוח אי אפשר לעשות אומנות מבלי להתאהב ומבלי שהתשוקה תבער. ילדים, בניית בית, משפחה, ארוחות וקניות, טיפול בהורים מתבגרים, כל אלו מפחיתי תשוקה. האם הוא התכוון שאסע לאיזה מדבר במקסיקו או בלואיזיאנה? לאיזה אי באוקיינוס הפאסיפי? הוא בטח לא התכוון שאחזור לישראל, בדיוק חודש לפני מלחמת המפרץ ושאלחץ כל כך מזה שהתינוקת שלי לא מסכימה להיכנס לאוהל הפלסטיק ושמרוב לחץ וטיפשות ועודף יצירתיות מעוותת, אדביק את כל הבית בנייר הדבק הנצחי ההוא, שגזל ממני אחר כך חודשים של גירודו מהקירות והחלונות, עד זוב דם. והוא בטח לא התכוון שאגור בהרצליה ובגלל שאין מקום לסטודיו של ממש אבחר לצייר בעיקר בתוך מחברות, כי המשכנתא לא מאפשר לקנות צבעי שמן וקנווסים  ועוד יותר מזה, שאף אחד כבר לא יכיר אותי, כי לא למדתי אומנות כאן, בארץ הנידחת הזאת, עם המורים החשובים והקובעים והמטפחים את תלמידיהם הישראלים הצעירים יפי הנפש החברה והפוליטיקה .

אז הפכתי בעיקר לאישה ציירת באקוורל. מומחית לאקוורל. 25 שנים של אקוורל זה סוג של מומחיות. מומחיות נשית. לימדתי עשרות תלמידים בכל השנים הללו ובקבוצות האקוורל כמעט ולא למד אצלי תלמיד ממין זכר. אקוורל זה הפתרון הנשי. טכנית זה קל וזמין ולא דורש שום התארגנות מיוחדת, כמו מקום (סטודיו) וזה לא מלכלך. זה אקוורל.

אז אלוהי החומרים דואג לנשים ונותן להן חומר קל. והן יכולות להיות גם ציירות וגם אימהות וגם רעיות מסורות. ומה יותר טוב מזה?

ואגב, לאגון שילה, קלימט, טרנר ולעוד מאסטרים אחרים ציורי אקוורל מצוינים. אחדים. פה ושם. אבל הם התפרסמו בזכות צבעי השמן הגדולים שלהם. מי מהם היה רק ובעיקר אקוורליסט? הרי לרוב האקוורלים שלהם שמשו לסקיצות בלבד

 ואם הזכרתי "סקיצות", אז הטקסט הזה הוא רק סקיצה. הוא יכול להימחק בקלות. להשתנות. להתקצר. להתארך. הוא יכול להיות סקיצה לחיים חדשים שייפתחו בפניי אחרי יום ההולדת המפציע בעוד יומיים, וכפי שהבטיחו האסטרולוגים ונומרולוגים, השמש תזרח למרות הכל ותזכי להגשמה.

מי ייתן.

אימא איריסיה, אקוורל, 2012

גל תינוקת, אקוורל, 1988

אקוורל מתוך "שורות" עם טקסטים מאת גרא גינזבורג, 2004, הוצאת "אבן חושן"

.

.


שיחות עם האופטיקאי מומחה

מזה כמה שבועות אני פוגשת את האופטיקאי המומחה איליה, לפגישות בדיקה ארוכות ויסודיות, ובכל פעם, אחרי כמה שעות, הוא שולח אותי הביתה בידיים ריקות.

איליה, אמרתי לו, תראה כמה זוגות משקפיים יש לי, לרחוק, לקרוב, מולטי, שמש אופטי, למחשב, לסטודיו, למיטה, לתלישת גבות.. איליה צוחק ואומר לי נו באמת גברת איריס, קצת הרבה בשביל פנים קטנות כמו שלך, מה לא בסדר עם המולטי שלך, ואני עונה שבמולטי אני לא רואה מקרוב ולא מרחוק ולא מהאמצע ולא מהצד ולא מהגובה ולא מלמטה ולא מבפנים, והוא שואל אותי מה זאת אומרת מבפנים, ואני מסבירה לו שאני ציירת, אהה, ציירת, אתם הציירים משוגעים, יש לי כמה קליינטים כאלה, הוא אומר, שאני לא מצליח להתאים להם, כי מה שהם רוצים אי אפשר לראות במשקפיים, אבל איליה אני מתעקשת, אפשר לראות יותר מ 6/6, נכון? כן, בטח שאפשר, אבל גם אם תראי 20/20 את לא תהי מרוצה, אני מכיר אתכם האמנים, אתם רואים לפי מצברוח, תשתי מיץ גזר כל יום, אולי זה יעזור לך.

אחרי שהלכתי ממנו בידיים ריקות בפעם הראשונה, קניתי כוס גדולה של מיץ גזר שלא הפסיק לצאת ממני בנחשולים יומיים. לפחות הוריד ממני קילו. אז חזרתי אליו אחרי שבוע ושוב הוא מדד עלי את כל הזגוגיות העגולות שיש אצלו במכון מומחה שלו ושוב הוא אמר שאני צריכה לחזור הביתה ולמדוד במטר את כל המרחקים שאותם אני רוצה לראות, ובכן חזרתי ומדדתי: 40 ס"מ מהעיניים ועד המחשב, ארבעים וחמישה ס"מ מהעיניים ועד השולחן עליו מונח בלוק הציור של צבעי המים, 62 ס"מ מהעיניים ועד כוס המים, 69 ס"מ מהעיניים עד קופסת צבעי המים שלי, ניחא. מי יכול לעבוד ככה, כשהכל מונח באותו מקום בדיוק. אבל כמה ס"מ ביני לבין מי שאני מציירת? 39? 73? 91? 0? מינוס 24?

אה, מינוס. זה מספר מצוין. אני אחשוב על איך מודדים את המינוס.

ובינתיים מביאה כמה פורטרטים של חלק מהמשפחה שלי.

והלילה אחשוב כמה ס"מ היה ביני לבינם כשציירתי, או בכלל מאז שנקשרנו יחד בקשר דם שנקרא משפחה.

אימא- איריס קובליו, אקוורל, 2011

אבא- איריס קובליו, אקוורל, 2011

ורד - איריס קובליו, אקוורל, 2011


מערה בשלג. מערה בהרצליה. ורותקו

אני עומדת לסיים את הספר על חייה של הנזירה טנזין פלמו, אישה אנגליה שבחרה בנזירות בודהיסטית מגיל צעיר והתבודדה בפרישות מוחלטת במערה על אחת מפסגות ההימלאיה, במשך יותר מעשור. בספר מתואר מסע סיגופיה מעורר ההשתאות. גם אני חלמתי, בפרקים שונים של חיי, על נזירות וסיגופים. המושג הימלאיה  היה שווה ערך לכיסופים ופרישות והתבודדות – אורח חיים אידיאלי כדי לחשוף את מהות קיומי, את האמת, הנעלה, הטוב

כוונתי לחשוב שרק על ידי סיגופים קיצוניים, ויתור על הנאות, תשוקות, רכוש, משפחה, חברים, יחסים כלשהם עם מה שמחוץ לי- רק זה הנכון, הבלעדי, הייעודי של האדם. לצאת אל הטבע הכי קדום שיש, רצוי בגבהים, למצוא מחסה בסיסי ולהתמזג עם השקט. שקט? בשקט ההימלאיה הטבע צורח, ההישרדות מכווצת, פעימות הלב נשמעות כהפצצת מלחמת העולמות, זרימת הדם הופכת  גלי צונאמי עליהם רוכבות המחשבות המרושעות ביותר ורק ע"י התמדה וסיגופים קיצוניים אפשר לחצות את הצונאמי הזה לשכבה שאולי פחות רועשת או מאיימת אבל היא משולה לאגם כאב אינסופי של הקיום הפיזי ואז הדרך עוד מתמשכת ומייגעת למצב הנכסף של תודעה אינסופית

 אולי זו דרך מסויימת. אך האם זו הדרך האידיאלית, הנעלה, הבלעדית?

הבית המשפחתי, ההורות, הזוגיות זו מערה לא פחותה ממערה בשלג ההימלאיה. גם באורח החיים הזה ההישרדות קשה ורבת תהפוכות. האנשים שאנחנו חיים איתם, בעיקר במסגרת משפחתית, מייצגים  חלק גדול מהצדדים החלודים של הווייתנו, משקפים את מגבלותינו, תסכולנו, וכאב קיומנו. חיי משפחה הם ייסורים וסבל לא פחות מחיי פקיר שישן על מיטת מסמרים.

אבל מה עם אהבה? בניית בית? טיולים ונופשים? סיפוק מהצלחת ילדים?

כל אלו תגיות. אם נסיר אותם נראה את הקושי והסבל, את המאבק בחולף, במשתנה, בגווע, בכל הרמות, מהבולטות לעין ועד הסמויות, הרוחשות בפנים ומתגלות לפעמים במחלה, בפרידה, ועוד.

אז דרוש אומץ רב להיות אדם, אדם זוגי ומשפחתי בתוך בית. הבית הוא המערה החשופה לכל מראות ההימלאיה המגוונים.

בבית יש אהבה ומגע וארוחה משותפת, בבית יש הריון, ילדים מתוקים, הורים שבאים לעזור, בבית ישנו בעל שהולך לעבודה בבוקר וחוזר לארוחה חמה, בבית ישנה גינה עם ורדים, בבית יש טלוויזיה ועיתונים ומחשב ופינת עבודה ובבית ישנם לילות שינה עם רגלי אוהבים שלובות וגם ישנם לילות ללא שינה.

ובלילות ללא שינה את לא רוצה לחשוב על מה שלא בסדר, על הקשיים, אבל הם עולים על הקירות החשוכים ומספרים סיפור שגובר מלילה ללילה ואז הבית שלך הופך למערה. את רוצה לזרוק את כל הקשיים אבל את מבינה שהם חלק ממך. הבעל שלך שמזמן לא הביא לך פרח, הוא הפרח שלא נתת לעצמך כבר הרבה זמן, למשל, זה לא שאת לא מציירת פרחים. את מציירת אותם בשלל השמחה שהם מפיצים, אבל את הפרח הפנימי שלך את לא משקה, ואת מאשימה אותו, והוא מאשים אותך, והילדים עוזבים את הבית ואת מקבלת גלי חום שזה יותר גרוע ממסמרים זקורים על מיטה, ואת חושבת שכדורים ישככו, אבל הם ממכרים ואת צריכה אומץ כדי להלחם בהתמכרויות שכבר הפכו לחלק בלתי נפרד ממך, ואת חושבת שאם תחליפי בית ובעל הכל יחזור על מקומו בשלום, ושוב את צריכה אומץ כדי להחליט שאת כן תישארי בתוך כל הקושי הזה ותשרדי ותלמדי ותצלחי את הגלים החריפים, ואת נאבקת, כמו הנזירה שקבורה במערתה תחת ערימות שלג והחמצן שלה אוזל, ואת מוצאת, כמוה, את חפירה ולאט לאט מצליחה לחפור פתח כדי להמשיך לנשום ולא לעזוב את המערה, שהיא המקום בו נועדת להגשים את עצמך, את מהותך כאישה, כאדם שלם, והנה חודר אוויר ואת מוכנה לנקות ולהמשיך, ומרוב מאמץ ותעסוקה את לא שמה לב שנשארת לבד.

הוא כבר בחר במערה אחרת.

טוב , הנה מה שרצית, מערה בהימלאיה. והיא בהרצליה. שבי, כמו הנזירה טנזין פלמו והתבונני בנטישה הזו, בגבולות הכאב שנמתחים עד קצה הנשימה, יש לך הזדמנות למנת ייסורים גדושה, בודהיסטית ממש, אולי דרכם תוכלי להציץ לרגע אל נשמתך ולזכות בחסד הזה של התעוררות

הנה כמה מערות של האמן העילאי מארק רותקו:


%d בלוגרים אהבו את זה: