תגית: נוף

שלושה מהכפר

כפר קיש 2.jpg

אני רוצה לגור במקום שהוא גבוה (לא יותר מדי, גבעתי כזה) שמשקיף על שדות, גבעות והרים רחוקים או ים, שתהיה לי מרפסת פורץ' כזו  פתוחה למחצה, עם גגון, שאוכל לצייר ממנה שוב ושוב ושוב עד תום. שאוכל לצייר באוויר הפתוח כל עוד אני רואה ויכולה להניע את ידיי.

האור משתנה כל הזמן. האדמה נושמת. הצמחייה פורחת ומתייבשת ושוב עולה ופורחת, בכל פעם אחרת, צל העצים נע כל הזמן, ווריאציות השמיים, מזג האוויר, הצלילות, העכירות ואני מול כל זה.

אני לא צריכה ללכת רחוק. אין בי תשוקה להיות יחפה, להישרט מקוצים ללטף עלים, להריח פריחות. הכל כבר בתוכי. רק שקט אני מבקשת. שלוש ארבע ביום מול מרחב פתוח.

בחווה שבניו הופ, בשנות לימודיי בארצות הברית, המורה שלי ניל ווליבר ז"ל לימד אותי לראשונה את הנוכחות הזו מול הטבע. את העבודות הגדולות שלו צייר בסטודיו העצום שהיה לו במיין, אבל לחיבור הנפשי רוחני נזקק לטבע עצמו. הוא גר בטבע. היה לו רכב  שטח והיה נוסע לעומק שטחיו עד המקום בו נוצרה ההתחברות. ואז הסקיצה.

אני לא רוצה לנסוע. אני רוצה מרפסת קטנה. יציבה. עד תום.

את האקוורלים האלו ציירתי בהרצליה מצילומים שצילמתי בכפר קיש, מקום המגורים של הבת. הציור מצילום מאפשר התכנסות פנימה, חיבור לידע המבוסס על צבירה של ניסיון רב שנים באקוורל בתוספת הקשר הרגשי למקום המצויר. (לכן אני ממליצה להשתמש רק בצילומים אישיים).

מי ייתן ותתגשם משאלתי

img226.jpg

 

כפר קיש 6.jpg

האקוורל עם הבית הקטן "ביער" הוא חורבה קטנה ומתוקה הנמצאת בדרך לגן של הנכדה, מוקפת עצי אורן וברוש בכפר קיש.

 


רחמי ירח

בדרך חזרה מהוריי אני מבחינה בפני הירח העגול המושלם עוקבים אחרי בין הבתים. רחוב אחר רחוב. מחכה לי בכל רמזור. פעם מימין ופעם משמאל. לו יכולתי לעצור רגע. מחוץ למכונית. לו יכולתי לצאת. לו יכולתי להגיע לחוף. לו יכולתי להיות על הר. לו יכולתי להיות על ענן, לידו, לו יכולתי להניח את ראשי על פניו, להתכסות בהילתו הרחומה. אני מגיעה לרחוב שלי. עוצרת לרגע. מצלמת. הירח עולה ממזרח. ואני באיזשהו מערב לא ידוע.
זריחת הירח .jpg
צבעי מים, יום שישי ה -13 בספטמבר 2019

חמש סקיצות מנובמבר 2016

%d7%a1%d7%a7%d7%99%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%a0%d7%95%d7%91%d7%9e%d7%91%d7%a8-1
החושך שנדחף בכוח בשבועיים הראשונים של נובמבר, השעון הזה שמזיזים ובבת אחת הכל מתכווץ, אילץ אותי לגייס שארית כוחות,  לאסוף את עצמי לכמה סקיצות, סצנות מהפארק השכונתי, טיול עם הכלב בדקות האחרונות של האור, ואז חושך מוחלט בשעה חמש בבית, תנאים נוקשים בהחלט לציור, ובכל זאת.
אחרי זה באו השבועיים האחרונים של נובמבר. היו שרפות והיה יובש בוער בעור שהסתיימו לאחר זמן רב מדי בברד והצפות. הציורים האלה הם מהשבועיים הראשונים. לפני. 
צבעי מים ואקריליק. מיניאטוריות.
*
img471

איריס איריסיה קובליו, אקוורל, נובמבר 2016

*
%d7%a1%d7%a7%d7%99%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%a0%d7%95%d7%91%d7%9e%d7%91%d7%a8-4*
%d7%a1%d7%a7%d7%99%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%a0%d7%95%d7%91%d7%9e%d7%91%d7%a8-3*
%d7%a1%d7%a7%d7%99%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%a0%d7%95%d7%91%d7%9e%d7%91%d7%a8-2

איריס איריסיה קובליו, אקריליק על קנווס, 15×15 cm , נובמבר 2016

*


יומן מרחב הגנה

בדיוק לפני שבוע התחלתי את הפוסט הזה. כתבתי: לשבוע. פוסט מתמשך. אחרי יומיים הסרתי את הטקסטים. השארתי את הציורים.

הדהוד המילים הבוטות משני קצוות הדעות הנחרצות, הפנאתיות, בעצם בכל תחום, גם באמנות, הקשה על כל כתיבה.

כל הציורים באפליקציית אייפד

מראות משכונת המגורים שלי

 

איריסיה קובליו, מרחב הגנה 2, ציור אייפד 2014

איריסיה קובליו, מרחב הגנה, ציור אייפד, יולי 2014

איריסיה קובליו, ציור אייפד, 2014

איריסיה קובליו, ציור אייפד, 20141

 

כאן אנחנו גרים

איריסיה קובליו, מרחב הגנה 3, ציור אייפד 2014

איריסיה קובליו, מרחב הגנה 3, ציור אייפד 20141

 

 

איריסיה קובליו, מרחב הגנה 4, ציור אייפד, 2014

איריסיה קובליו, מרחב הגנה 4, ציור אייפד, 20141

וזה בית שנראה מהגינה הציבורית הקטנה שבין הבתים. מה שתפס אותי זה האור על שיח הוורדים המגביה והאור על עלי הדקל..

מרחב הגנה 8, ציור אייפד, יולי 2014

מרחב הגנה 8, ציור אייפד, יולי 20141

כל הציורים הם מראות מתוך השכונה שלי, שני רחובות עם שיכוני רכבת (אלו עם המשולש והחור- עיצוב תמוה) הנמצאים בשולי בתים כפריים, ותיקים ומחודשים. לכל שיכוני הרכבת יש ממ"ד דווקא, ואילו לבתים "הכפריים" לרוב אין.

איריסיה קובליו, מרחב הגנה 7, ציור אייפד, יולי 2014

איריסיה קובליו, מרחב הגנה 7, ציור אייפד, יולי 2014

וכאן לא הספקתי לצייר את המכוניות, החלונות, המזגנים והכביסות, כי בדיוק נשמעה אזעקת אחר הצהרים. החלטתי להשאיר את הציור ככה, נראה פסטוראלי כל כך. בטח בגלל מפלי הבוגנוויליות…

*

איריסיה קובליו, מרחב הגנה 8, ציור אייפד, יולי 2014

איריסיה קובליו, מרחב הגנה 8, ציור אייפד, יולי 2014

*

איריסיה קובליו, מרחב הגנה 9, ציור אייפד, יולי 2014

איריסיה קובליו, מרחב הגנה 9, ציור אייפד, יולי 20141

 

*

הזכות לבחור. הזכות לדבר. הזכות להיות שונה. הזכות לשתוק. הזכות לפחד

איריסיה קובליו, מרחב הגנה 16, ציור אייפד, יולי 2014

איריסיה קובליו, מרחב הגנה 16, ציור אייפד, יולי 2014

*

*

*


פרפר על השמשה

ביום אחד בכל משתנה. את עושה איזושהי החלטה, או שהיא נעשית עבורך והחיים שלך מקבלים תפנית. את מאבדת מצד אחד ומרוויחה מהצד השני של הקיום שלך. את בוכה על האובדן אבל הרווח ממסך אותך בערפל של עונג. כשהערפל מתפוגג את מבינה שאת בדרך אחרת לגמרי למרות שמדי פעם תוקפים אותך געגועים או ספקות: האם פעלת נכון. השנים עוברות ויחד איתן מתעבים הדברים החדשים בחייך. הגעגועים נחלשים אבל מציצים מדי פעם מתוך חורים שנפתחים ונסגרים לסירוגין.

איך זוכרים אדם קרוב שמת? האם זוכרים את מראהו האחרון? את אותה פעם אחרונה שנפגשתם ולאחריה חלל שנים לא מעטות בהן לא הייתה שום אפשרות להיפגש, לראות, לשמוע?

(לפני כמה ימים תלמידה הראתה לי את תמונת אמה שצולמה כמה ימים לפני מותה. אני התפעלתי מאד ממראיה והצעתי לה שתצייר אותה כך, אבל היא אמרה שלא "כך" היא רוצה לזכור את אמה, אלא כמו שהייתה בשיא חייה, חיונית וקומוניקטיבית. אני חושבת על אמי, בימים אלו של סבל ויאוש, ואני רוצה לזכור אותה גם כך וגם אחרת, בכל קשת הקיום האנושי. הקשת שלא פוסחת על אימא שלי לרגע.)

בשבעה של חברתי משכבר הימים (היסוס: האם חברה קרובה שאבדה חוזרת להגדרה של חברה קרובה אחרי מותה?) פתחנו אלבומים מזמנים שונים. עיניי רותקו לתמונותיה האחרונות. הסבל מאד ניכר בפניה ויחד עם זאת היא נראתה הכי יפה מאי פעם. וכל כך צער על שלא ניתנה לנו האפשרות להיפגש לפני הדבר הסופי הזה.

"המטמנה". זהו שם בית הקברות בנען.
סוף אביב ישראלי. ברושים, אורנים ובוגנוויליות לבנות נעות ברוח קלה. אפילו כמה עננים קטנים שוטטו בשמי התכלת.
ופרפר על השמשה

 

 

?

?

?

?

?

?


כאן זה היה

איריסיה קובליו, אקריליק על קנווס,  ינואר, 2013

איריסיה קובליו, אקריליק על קנווס, ינואר, 2013

כאן זה היה
שנפתח לי שער
ריח האדמה ותנועת השבילים
הסתכלו עלי בעין יפה
ולאן שפניתי במבט
היתה נקודה עמוקה שקראה לי לבוא
אתה בחרת לנו סלע לשניים
משם יכולנו להשקיף כל אחד אל שלו
ועדיין להתחמם זה מזרועו של זו
לך היו בגדים לבנים
ולי שמלת כיסים עם מכחולים
באותם ימים  היה גם הכלב
עדיין צעיר, אהב להשקיף איתנו מגבוה
הרוח נשבה בשדות המתחלפים מירוק לאוקר לשחור
ואם יכולנו לתפוס רגע של סגול
היינו מתנשקים לכבודו בפליאה
לפעמים, אחרי כמה שנים, הייתי שם לבדי
הכלב כבר היה רגיש מדי ולא רצה לדרוך על הקוצים
בדרך אל הסלע
נראה לי שגם פיתח פחד גבהים
הוא היה רץ אליך לחדר
ומתיישב בדיוק כמוך
במדיטציה
אני הייתי חוזרת עם שלושה ציורים ונכנסת מתחת לשמיכה
זה לא היה הבית שלנו
אבל היינו חוזרים לשם שוב ושוב
כל אחד מסיבותיו
יודעים שכך רצה האלוהים
גם כשבאו ימים אחרים
.

(ינואר 2013)   

.
ציורים מקיבוץ הראל: 2000-2013
.

הוקני משתולל כל הדרך אל האושר

דיויד הוקני, האמן החי הכי פופולרי באנגליה. כך מגדירים אותו בעיתונות. וכן, תורים של שעות משתרכים בכניסה לרויאל אקדמי. גם בימים שהתערוכה פתוחה עד חצות. מה עושה אמן לכל כך פופלארי?

אני כותבת את הפוסט הזה ישירות בתוכו. זו הטיוטא שלי. ההתלהבות שלי. ההתרגשות שלי. הטקסט שלי לא יכול להכנס לשום נישה אקדמית, עיתונאית, מחקרית. הטקסט שלי הוא אישי. ההתרגשות שלי היא אישית. מהציור ציור. מזה שמותר לצייר, ובכל אמצעי שהוא. שהכל לגיטימי. ובגדול. וזה גם פופולארי. זה עושה להם טוב, לאנגלים, וזה עושה לי טוב, ההשתוללות הזו שלו, מהשנים האחרונות, שהן תוצאה של הביקור  בנופי ילדותו של הוקני: יורקשיר.

הוקני הוא צייר במהותו. הוא רשם מעולה, תמיד היה,  ובגלל זה הוא יכול להשתולל ככל העולה על רוחו. יש לו עוצמות הנובעות מתפיסת העולם כצייר. הוא בעל אמצעים והוא יכול לרכוש לעצמו את כל העזרה הטכנית שבעולם.  והוא מגיע ליורקשיר, אחרי כל קילומטראז' הציור שנצבר במהלך שנותיו הלא קצר, ונסחף לטריפ חסר תקדים של ציורי נוף ענקיים במשיכות מכחול כמו אבסטרקטיות, מינימליסטיות. הוא משתמש בכל מה שיכול לעזור לו טכנית, מצלמות, עוזרים אנושיים- נושאי כילים, חומרים בשפע, ואמצעים גראפים ודיגיטאלים. בכל דבר העומד ברשותו. הוא משתולל. בצבעי שמן, בצבעי מים, באלקטרוניקה.

ציורי הנוף הטובים ביותר שלו הם אותם ציורים שמצויירים מאותה זווית בדיוק. הוא מוצא שביל ביער ומצייר אותו שוב ושוב ושוב. נקודת העומק היא הנקודה שמעבר להכל. היא ההליכה אל האין.  היא המקום אליו הוא עומד להגיע. היא ה"הכל" שלו. ו"הכלום". הכלום המטאפיזי. רואים את אותה נקודה היטב מרחוק, זוהרת, מוארת, מפעימה, וכשמתקרבים היא כתם שטוח, בכמעט אין צבע, חמקמקה, שאין בה "כלום" והכלום הזה הוא החגיגה של דיויד הוקני. הוא האושר.

הנה :

התכלת הזאת, בנקודת העומק, באינסוף, במעבר, אחרי הכל.

והנה עוד אחד:

ושוב נקודת העומק המטאפיזית. קשה לראות בגודל הזה. אבל בנוכחות הפיזית של הציור גדול המימדים הזה אי אפשר לשלא לנסות לפסוע פנימה ולהיעלם שם.

את הנופים הכי טובים בעיניי לא הצלחתי לצלם. אסור. לאינטרנט הועלו רק הנופים הפופלאריים ביותר והם אלו הצבעוניים הברורים יותר,  האסתטיים יותר. הנה אחד כזה:

ועוד אחד:

כאן, השער הירוק בנקודת העומק הזו כבש אותי. רציתי לשהות שם בלי סוף.  קודם המעבר התכלת הקריר עם פסי הצללים הסגולים ואז האפלה הירוקה סגולה, ופתאום נפתח השער אל הירוק ירקרק- משב אוויר שאין בו אוויר, אלא אור, שלא מן העולם הזה.

והנה כאן הוקני מחבר את חלקי הנוף קצת ב- delay. נדמה  רשלני משהו. אבל מלא חן. כאילו אין לו זמן לדייק. ואפרופו אין לו זמן, ישנו קיר ענק מימדים ובו 30 ציורי שמן גדולים, של אותו נוף עצמו, מינימליסטים ברובם, כל ציור עם היום שלו, לפי לוח השנה. קיר יומני מפעים. העיניים מתרוצצות מציור לציור ולא מוצאות מנוחה. ויחד עם זאת האסתטטיקה מרחיבה את הלב ולא מציקה.

הנה:

והנה עוד כמה שבילים הזויים:

והנה שביל בצבעי מים מינימליסטים:

וכאן קיר צבעי המים:

והנה התור בכניסה לתערוכה ב Royal Academy לא להתייאש. שווה לחכות.

וכאן הוקני עצמו חוגג את יורקשיר:

ועוד לא הבאתי דוגמאות של הציורים הדיגיטאלים. אולי בהמשך.

וכנראה ובהמשך אכתוב יותר על צבעי המים שלו, הנראים אולי פשטניים למדי במבט ראשון, אך יש בהם תובנה עמוקה של תפיסת העולם כצייר טוטאלי

הנה סרטון מצגת מצבעי המים שלו

.

מאמר מצויין  על הוקני ותולדותיו ב"הארץ"


החג השלישי

בבקר החג השלישי התעוררתי בבית על ראש גבעה, למרגלותיה שדה עם פסי ערוגות, בקצהו שורת ברושים ושני כלבי רוח בהירים מרחפים מעליו

זה מה שראיתי מהחלון הצפוני הגדול שמול המיטה מצופת סדיני השושנים. על שולחן העץ שעמד במרכז החדר הגדול  עמד האגרטל של חני שנשבר לפני חמש שנים ובתוכו זר בוגנוויליות והיביסקוסים בשלל צבעים. קרן אור צפוני סובבה את הזר וציירה צלליות תכולות מסביב

פיזרתי את שערי הארוך שהיה קלוע לצמה שהגיעה עד מותניי ופשטתי את כותונת התחרה הדקיקה. הבטתי במראה המעוטרת ערבסקות זהב וראיתי את כולן:

 ילדה עם עיני חרוזים ירוקים שחורת תלתלים, אישה חרושת קמטים ושחורת עיניים, אישה עיוורת לבנת שיער, איש עם זקן שחור ואף סולד, נער רזה עם עור חלק בצבע זית, נערה חיוורת עם שיער בהיר אסוף ועיניים עצומות, אישה חסרת שיניים, תינוקת אדומת שיער עם תפרחת בלחייה, ילדה שחורה עם נזם בשפתה התחתונה, אישה יפיפייה עם עגיל נוצה אדומה באזנה השמאלית ומבט של מנהיגה

 נגשתי לחלון ושרקתי לכלבים המרחפים, הדקיקים הבהירים ופניתי למטבח המשותף. איש זקוף עם זקן בהיר ובת שחוק רכה על שפתיו ישב על יד השולחן ומזג לי משקה ריחני מהביל. התיישבתי מולו ושני כלבי הרוח התיישבו משני צידי השולחן וכולנו עצמנו עיניים

אני חושבת שהתפללנו "מודה אני"

אבל אני לא בטוחה

בדיוק החל לרדת גשם והשמיים החשיכו. אבל בפנים היה האושר 

.

Iris Kovalio, watercolors, 2007

.


%d בלוגרים אהבו את זה: