תגית: נורית זרחי

פרח נתתי

מכירה אותה שנים רבות, פה ושם ופתאום עולה האתגר לצייר את פניה. מצילום. המרחק הזה, של להתבונן באחר דרך צילום, נחוץ לי ברוב הפעמים. לצייר מהתבוננות ישירה זה כבר סוג של אינטימיות עבורי שהלכה ונסגרה עם השנים. הפחד שאני חושפת בעצם את עצמי בזמן הציור יותר מאשר את מי שאני מציירת. זה גם פחד מכישלון, או מריצוי ומצד שני חשש מחשיפת ערוות פרצופי.
לרוב אני מצלמת, מעבדת את הצילום לצרכיי, נסגרת בסטודיו לבד. כך הכי מתאים לי.
(בעבר, עם בני זוג, זה לא קרה, כי הם היו בעיקר ישנים או שקועים בשלהם ומתוך האינטימיות הרבתי לרשום ללא כל צורך בהסתתרות או חרדת ביקורת) 
אותה אני מכירה בעיקר מפנימיותה, גם דרך הכתיבה שלה וגם דרך שיחותינו כשנפגשנו בביתה. החיבור בין תווי פניה, התווים החיצוניים המרכיבים דיוקן, לבין אופן דיבורה, תנועותיה, קולה, לבין הספיגה שלי לאורך השנים את פנימיותה, הוא לא מובן מאליו עבורי.
אז אני מאתגרת את עצמי בדיוקן הראשון לצייר ״דומה״. אני רוצה לרצות. גם אותה וגם את סוללת היוצרים המקיפים אותה. מן אמביציה כזו שדורשת מאמץ מתיש למדי. אני מציירת באקוורל אבל ״בטכניקה״ שפיתחתי והתאמנתי בה רוב שנות, אני מוחקת שוב ושוב כדי לדייק את עצמי (אפשר למחוק עין, פה.. אפשר למחוק הכל! ושוב לצייר מעל). אחרי זה אני מצלמת או סורקת, מפני שדרך המסך אפשר לראות ״טעויות״ ביתר קלות. ואז שוב מתקנת. או לא.
לרוב אני יודעת מתי זה הסוף. מכאן עוברים הלאה. אבל לפעמים אני מתקנת למחרת. או מקלקלת וזורקת…  אמש נפתח חלון חסד כזה של הרצון לחבר את מרכבת הגוף הפיזי לנשמה. נראה אם החלון הזה יפתח שוב היום.

הבוקר הוא היום שלמחרת. עוד מעט אגש לציור ואראה מה אפשר לתקן. 

תיקנתי. קצת.

נורית זרחי 1.jpg


ספרי ילדים אהובים בספריה הפרטית שלי

הייתי אספנית של ספרי ילדים. לא אספנית מקצועית, אבל אספתי. לכמה ספרים ששרדו יותר מיובל שנים, אהבות ילדות שלי, הוספתי ספרים שצברו תנופה מאז ילדותה של גל הבת, באמריקה, שם גילינו את הסופר והמאייר המופלא מוריס סנדק. רכשתי את כל ספריו, חדשים ומשומשים, ודרכו, דווקא דרכו, נזכרתי באהבותיי הראשונות. כל יצור פרא של מוריס סנדק העביר אותי עוד גשר לפגישה מחודשת עם שרודות ילדותי: כיפה אדומה הפתיה, הנזל וגרטל האבודים, היידי הטהורה ושלגיה חסרת ההכרה (גיבורי ילדותי הנפוצים הם הרבה יותר מהמילה האחת שהדבקתי להם כהגדרה, אבל זה מה שעלה בי עכשיו לפוסט הזה). נזכרתי גם ב"יוקה השחרחורת ובובתה החדשה", ספר נאיבי עם מסר צדקני, אבל כל כך אהבתי אותו. כמו שאהבתי את כל  ספרי "פז" התמימים, הצבעוניים והמרוטים מרוב שחיבקתי אותם והרחתי אותם ("מצעד השלישיות", "נמרוד והאינדיאנים", "שלושה אריונים", "דן הרופא", "האסקימוסי הקטן", "אמנון משתעשע", ועוד).

באמריקה גם גילינו את הסופר והמאייר ויליאם סטיג ("ארבי על האי" -הכי אהוב עלי , שנקרא הלוך ושוב) ואספנו את כל ספריו, כך גם את הסופר והמאייר לודוויג במלמנס (כל ספרי מדלן שגדלה בבית יתומים של מנזר) ואת הסופר והמאייר דוקטור סו"ס. וכמובן גם את ביאטריקס פוטר. כך הגענו לארץ, עם מזוודות גדושות ספרי ילדים.

ואז התחלנו לאסוף את אריך קסטנר, רואלד דאל, ואסטריד לינגרטן המתורגמים לעברית ואת נחום גוטמן ורות צרפתי שמכאן, ועוד (בהמשך)

לא ספרתי כמה ספרי ילדים יש לי. מזמן לא רכשתי חדשים. מזמן לא סידרתי אותם, או נגעתי בהם, פתחתי אותם, התרגשתי מהם. אבל הם ישנם, מלווים אותי ממקום למקום במסע הנדודים שלי בחיים האלו. ולמרות שהם כבר הרבה זמן לא מככבים בציורים שלי, הם תמיד אתי בסטודיו.

מכיוון שעכשיו שבוע הספר העברי, אעלה לכאן עוד כמה ספרים עבריים, האהובים עלי ביותר (אהוב ביותר זה תמיד מה שנתפס ברגע הזה) מהספריה שלי:

"חושחושית, סיפור חייה של אוגרת" סיפור ואיור – רות צרפתי

"ניסים וניפלאות"- לאה גולדברג, אייר נחום גוטמן.

"ביאטריצה"- נחום גוטמן

"כואבות לי הנעליים"- רות צרפתי

"מור החמור"-  לאה גולדברג ורות שלוס

"שמוליקיפוד"- סיפר ואייר  כוש

"שירים ופזמונים לילדים"- שירים של חיים נחמן ביאליק, איורים נחום גוטמן

"עיניים שמחות" פניה ברגשטיין סיפרה וצילה בינדר איירה

"כפפות" נורית זרחי והילה חבקין

"אבא עושה בושות" מאיר שלו ויוסי אבולעפיה

"אורי כדורי" לאה גולדברג ואריה נבון

"כושיה עם שמשיה"- סיפרה רינה שני ואיירה מרים ברטוב.

"המסע אל האי אולי"- מרים ילן שטקליס, איירה איזה

 

 

אני בטוחה שמתחבאים עוד ספרים אהובים בספריה שלי. אבל הפוסט הזה, כטבעו של פוסט, הוא ספונטני. ואם ספונטניות אז הנה עוד ספר:

(יודעת שאני לא "אובייקטיבית", הרי, כל הרשימה הזו לא אובייקטיבית, ספר נפלא נפלא!)

"יושקה"- סיפור גרא גינזבורג, איור לוסי אלקויטי (2010, הקיבוץ המאוחד).

אפשר לקרוא על הספר כאן.

*

איריס קובליו


%d בלוגרים אהבו את זה: