תגית: נישואין

גלדיולות

אני זוכרת את הרגע ההוא. היינו בחצר והיה עדיין קריר אך פרחי כובע הנזיר שלחו זרועות זוהרות שהזדחלו במהירות והגיעו עד השולחן לידו ישבנו ושתינו את קפה השבת המאוחר. ישבנו משני עברי השולחן ספונים כל אחד בייסוריו, בבדידותו. אז עוד לא ידעתי שהבדידות הזו היא כאפס לעומת הבדידות שתנסוק עלי כחופה שניתקה מאוחזיה וירדה על ראשי האוהבים והמשתתפים בשמחתם, והחשיכה על תקוות איחודם, כשאהובי יצא מביתי ללא כוונות לחזור.

פרחים, אמרתי. אני צריכה ריפוי. אני לא יכולה להציג עכשיו סבל. כאב. חושך. אני חייבת צבעים, שקיפות אור, פשטות, אהבה. הייתי לפני תערוכה. עמדתי להציג גלויות ישנות "מטופלות" מחדש בדימויים שלי, אשר מרובם ניבט צער, מיגנוט לייאוש קיומי. אבל באותה שבת, זרועות כובע הנזיר ההם לחשו באוזניי סיכוי לצאת ממעגל הייסורים הזה, ולו לזמן מה. במגירותיי הרבות הגדושות אקוורלים, מצאתי מאות פרחים שציירתי בכל שנות זוגיותנו. פרסתי את כולם וראיתי גן של שפע. ראיתי חלקות אלוהיות שאין יפות מהן בעולם רב הסתירות הזה, ראיתי אור שהוא לא מכאן.

באותם ימים נפרדנו מכלבנו האהוב, החולה הזקן, וחשבתי שתערוכה הזו תהיה גם גן לזכרו, גן שירכך את כאב מותו, שיהיה מזור ולו במעט, לבאים לשעה להיות בקרבתו. גן שבו אהובי ואני נינוק מצופו, גן שיבריא את אהבתנו כדי שנוכל להמריא מעל אותה חופת קידושנו שנתערערה, אל התכלת הזכה של חלומנו הראשון זה בזרועות זו,

ולא ידעתי שהגן הזה יהיה גם גן זיכרון לזוגיות שהחליטה להפסיק להתקיים, כשהוקם והוצב על הקירות, ובאו אנשים רבים, כמו לחתונה שנייה, לברך, ולא ידעתי שפרחים גם יכולים לעורר כאב עז  שמתפרץ כלבה מהר רדום, ולא ידעתי שאחרי החגיגה הזו יבוא אלי שופט דיין, שליח ופוסק, בדמות אישה קצוצת שיער וחסרת עיניים, בשוט, במגלב, משסף חלומות.

הסרתי את הפרחים בטרם עת ובמקומם פיזרתי על הרצפה פרחים מתים

 והנה אני מביאה ומצטטת כאן קטע מפרק מטלטל, מתוך אחד הספרים* היפים והמרגשים ביותר שקראתי בשנים האחרונות, על ציור פרחים, על ציור פרח אדום:

 "… מי שאימן את ידיו בציור צבעי מים יודע שמדובר הוא בכמויות צבע זעירות ועדינות ביותר, שלא כבצבעי שמן למשל. הצבעים פועלים כסממנים בתרכובות של רוקחים. והנה לצורך חיקויו של האדום הזה צריך היה להניח עוד ועוד שכבות של ורמיליון וכרמין בצורה המסכנת את שקיפותו של הצבע. ברגע מסוים חשתי כאב בגוף ממש, בחזה וידעתי שהצבע האדום העז הזה מוביל אותי אל אהובתי החולה, הישנה בחדר הסמוך, בהשפעת סמים כבדים. מן  הרגע ההוא ואילך כל נגיעת מכחול בצבע וממנו אל הנייר קירבה והעצימה את הכאב ואת ראיית מחלתה של בתיה, ופתאום התבאר מדוע קטפתי באותו בקר מוקדם את פרח הנורית הזה דווקא מכל פרחי הבר היפים שפרחו ליד השביל ומדוע עלה הדחף לציירו ומייד. הנורית, שצבעה הוא האדום הבוער ביותר בין הפרחים, קראה לי בפועל ממש. מעולם לא ציירתי בצבעי אדום חריפים כאלה ומעולם לא העליתי בדעתי שהנוגע בצבע מסוים נוגע באמת בשבילים שבנפש… הנורית הזאת קראה לי כי היתה המוליך אל הכאב העצור. האדום הזה, שאין כמותו, האוצר חום רוחש, יצר פתאום כניסה אליו. הנגיעות בצבע הביאו בכי."

 * אריאל הירשפלד/ רישומים של התגלות, 2006


הטבעת

את הטבעת הכי יפה בעולם קנה לי ג'  ביום שהתגרשנו, בחנות עתיקות,  מרחק הליכה מהרבנות. לפני כן ישבנו לאכול עוגת מרציפן בטעם מוקה ופטל ולפני כן הוא הקיף אותי מספר פעמים שאיני זוכרת ובעל הזקן הארוך מהשלושה אמר: ומעתה אסור לכם להימצא תחת אותה קורת גג ביחידות.

ענדתי את הטבעת מאותו יום ועד לפני כמה שבועות ובאותו יום נכנסנו לאותה קורת גג, והיינו ביחידות.

אני לא מוצאת את הטבעת הזאת. היא אבדה לי. אני זוכרת את היום האחרון שענדתי אותה. אני זוכרת את הסרתה. היה לה מקום קבוע, על מנורת המלח הורודה, המאירה תמיד בכניסה לבית. נהגתי להסיר אותה כשהתחלתי לאסוף את שלוליות השתן של כלבי הזקן החולה. הייתי מסירה אותה ועונדת אותה לחלופין, בין השתנה אחת לשנייה.

הפכתי כל פינה בבית. היא נעלמה. אולי מישהו לקח אותה. היא כל כך נעלמה שחשבתי שזה הבמאי/תסריטאי של חיי שלקח כדי ללמדני משהו. אני יודעת שהיא  נמצאת. אני מבקשת שהיא תחזור. היתה לה אבן בצבע הלב שלי והיא חיכתה לי בחלון הראווה של החנות ומיד קפצה על אצבעי הדקיקה בהתאמה מושלמת. ואם ההתאמה היתה כל כך מושלמת, איך זה שהיא איננה?


%d בלוגרים אהבו את זה: