תגית: סחלב

סחלבים פרומים

 *

כשהמורה למלאכה הייתה בודקת את שעורי הבית, דבר ראשון הייתה הופכת את הריקמה ובוחנת את הצד השני. היא תמיד  דרשה שהצד השני ייראה כמו הקדמי, ללא חוטים ארוכים מתדלדלים, עם קשרים זעירים ובלתי נראים, הכל גזור לתפארת והקצוות מוסתרים היטב. ואוי למי שהייתה משאירה לולאות גסות מאחור, ופרומות. עשינו סינרים, תיקי אוכל ומפיות. בעיקר רקמנו תותים, תך ותת- תך ותת, בשילובי אדום וירוק על משבצות. אימא  שלי תמיד הייתה עושה את שעורי הבית שלי, או העוזרת קאתי, אני חושבת, אני לא בדיוק זוכרת את הסיוט הזה, רק את זה שפעם רחל אזולאי צרחה בבעתה כשראתה את הריקמה ש א', פרומה, מפורקת, חתוכה, סתורה, מלאה בחוטים שחורים וכחולים כהים, האסורים בתכלית. השיניים התותבות עפו לה מהפה ופגעו ברגליה של ל' הילדה המאומצת התמניה של השכנים מלמעלה. גב' אזולאי הייתה נורא זקנה. היה לה שיער לבן שחור דליל מאד אסוף בקוקו ותמיד לבשה שמלות ערביות ארוכות רקומות וסנדלי זהב עם לק בצבע פנינה על הבהונות. פחדתי ממנה נורא. גם סבתא שלי הייתה אז בת חמישים והיה לה שיער לבן כחול שעשו לה במספרה וגם היא הייתה נורא זקנה. ואולי הייתה זו סבתא שהצילה עבורי את שעורי הבית של רחל המורה למלאכה. אני לא זוכרת. אולי המצאתי את ההכל.

איזננקה זו המילה ברוסית ל"הפוך" של הבגד. לא מצאתי מקבילה בעברית. גם לא מילה שהיא ההפוך של הריקמה. שהיא כל מה שרוצים להסתיר. כל מה שבפנים. קבור. זה גם היפוכו של דבר. או סתירה. דבר אחד שבעצם הצד המנוגד שלו הוא הנכון.

הקיץ הזה הוא קשה במיוחד. בכל קיץ מאז גיל חמישים, הגיל של "נורא זקנה" כמו המורה רחל, אני חושבת שזה קיץ קשה במיוחד. אולי לא משנה באיזה עידן אנחנו, איך אנחנו נראות, באלו פלאי טכנולוגיה אנחנו משתמשות, קיץ וגיל חמישים פלוס לא הולכים ביחד.

אבל בקיץ הזה, וכבר כתבתי כל זה כאן,  וגם כאן. גיליתי את הציור הדיגיטאלי באייפון, את הסקיצות הזעירות, שהן רקמה הפוכה לציורים שלי, לצבעי המים.

מזגנים ומאווררים הם חוויה קשה עבור העצמות הזקנות שלי, הלחות וההבילות, קולות וריחות הקיץ ובעיקר הבגדים הנדבקים לעורי המתדלדל. אבל הבקרים, השעתיים בין 6-8 בבקר, עם האייפון בחצר הצפופה והרעועה במיוחד בקיץ הזה, הם בקרים של חסד.

בקרים של תשוקה לדבר אחד: לצייר.

לכל אות או מילה או צירופי מילים יש צבע או צירופי צבעים. אני לא יודעת אם זה אוניברסלי  לא מעט מחקרים נכתבים על זה אבל הם משעממים אותי. הסבל או העונג מריחות דומה לזה מצבעים של מילים. לפעמים מילה אחת היא לא צבע או צירופי צבעים בלבד, אלא גם צורה. עולם ומלואו. כמו למילה כלכתה. העיר הזו בהודו.

אז סחלב נפוץ אינו רק משהו בורגני מיופייף שעומד על אדן חלון הנשקף אל גן בחצר בית ברמת השרון, אלא הוא מצלצל בשבילי כמו כלכתה, פחונים צפופים אינסופיים הנראים ממטוס הנוחת על עיר שיש בה את הריכוז הגדול ביותר של מצורעים עליזים, הילדים הבלתי מעורערים של אלוהים.

ושוב עולות בי המילים הללו" ישועת השם כהרף עין"

בריאות וחמלה על לכולנו

מי ייתן ונחסה בצילו של היושב במרומים

ונזכה לחיי נועם עם בנים ובנות שישובו בשלום למעונם

אמן.

Iris Kovalio, Digital Iphone drawing, 2013

Iris Kovalio, Digital Iphone drawing, 2013

*

Iris Kovalio, Digital Iphone drawing, 2013

Iris Kovalio, Digital Iphone drawing, 2013

*

Iris Kovalio, Digital Iphone drawing, 2013

Iris Kovalio, Digital Iphone drawing, 2013

*

אני, איריס איריסיה קובליו, אימא של גל, בת ויקה ואידל מהרצליה, קיץ 2013.


כמה הרהורים על פרידות ומחיקות ועל שפם העשוי מגבעול של סחלב

 היום ירדה תערוכה שלי מהקירות. עכשיו היא ארוזה ומונחת על אחד השולחנות בחדר העבודה שלי. היא לא הייתה מתוכננת. חלקיה נוצרו כדיבור פנימי, אינטימי, לא היו לה כוונות להיות כפי שהייתה, היא הוחלטה ביום אחד ועלתה מיידית, לבקשת בעלי המקום. אחד (אחת) מחלקיה נסע מעבר לים. פרידה כואבת במיוחד. פעם מישהי אמרה לי: איריסיה, לאן שאת זזה מדמם איזה פצע, ואני אמרתי לעצמי שכל אחד בוחר לראות את מה שהוא בוחר, ומאלף הפנים שלי מתגלה בכל פעם אחת אחרת , האחת של הפרחים, הזורעת, קולטת ומפזרת האור, או האחת המכשפה, החוזה בכוכבים, או האחת הילדה המנגנת בחושך, או האחת המורדת המתייסרת המוחקת

מוחקת. בעצם על זו רציתי לכתוב. על האחת המוחקת. על זו שמחליטה שהציור גרוע, מביש, מביך, חושף קלון, וכו' (אני יכולה להמשיך, אבל האחת החיובית מצטעקת ואומרת די! עדיף לא לכתוב כל כך הרבה דברים רעים על עצמך), אז אחדים מציוריי, בעיקר אלה שעל בדים, נמחקים ומעל פניהם עולה ציור חדש ולפעמים שלושה ציורים חדשים. במקרים מסויימים אני קורעת (צבעי מים על נייר) ובמקרים נדירים אני שורפת, סוג של רצון למחיקה טוטאלית. לפעמים אני מוצאת צילום של ציור, אחרי שנים רבות, ציור שנחשב לסתמי, שטחי, חסר חוט שדרה, ואני מגלה בו השראה. אני מופתעת. אני מחפשת אותו ולא מוצאת. האם מכרתי אותו? האם מחקתי אותו? האם ציירתי מעליו? האם ארזתי אותו באיזה קרטון המונח במחסן הדברים הלא שימושיים? האם נשמט ממני באחד ממעברי הדירה הרבים שלי? האם אמצא אותו בכל זאת מחר? האם אשכח ממנו למחרת או אחשוב שזו היתה בעצם סתם התלהבות זמנית (היום) ואמשיך להערים ציורים מעל גבי ציורים עד סוף ימיי?

ציור שמן משנת 2000 בערך, שנעלם ואבד אי שם

עכשיו עולה בראשי מחשבה להעלות פוסט בשם: בית קברות לציורים מחוקים. בכל פעם שאמחק ציור אניח אותו בפוסט שיתרחב ויתרחב כמו בית הקברות החדש של הרצליה. בסוף עוד אשים אותם בקומות, כמו שם, שיוכלו להשקיף על השדות מסביב, שגם הם מצטמצמים עם התרבות הנמחקים.    או שמא אהיה אופטימית יותר: פוסט הנצחה לציורים שאבדו, נעלמו, או אלו שנמכרו ורחקו לאי שם, ומה שנשאר מהם זה רק צילום ישן, מרוט ומצהיב ,המחכה לסריקה ועיבוד מחודש בפוטושופ.

היום ירדה תערוכה שלי. היו בה פנים ופרחים. שני דברים שאני נוטה לצייר במיוחד. החיבור הזה התחיל כשמצאתי ספר צילומים (בספרייה של בית הספר לאמנות ברעננה בו לימדתי) ובו שילוב מבויים ומרנין (אני לא מוצאת מילה אחרת) של פני אפריקאים ופרחים. הצילומים ההם העלו בי דווקא רצון לצייר את עצמי עם שפם או או עם אף רחב במיוחד, אז עשיתי לי שפם מגבעול של סחלב ומזה יצא ציור (הציור שנסע אל מעבר לים). משם הדברים התגלגלו אחרת. כי תמיד הכל מתגלגל אחרת, וזה דווקא טוב, כי הצפוי מפחיד מאד.


סימני פרחים

גם כשהעולם מתהפך מבחוץ ומבפנים והקור נועץ שיניים בכל, גם כשמבול מחריב את גינת טיפוחייך ואת בטוחה שזהו, מחר כבר לא תזרח הבטחת השמש, השמש

מפציעה

נשלפת מן החושך הרטוב

ומאירה באחת את שושן הגינה

 

את גוזמת בזהירות

ושמה בצנצנת הכחולה ששמרת מימים אחרים

 

ואם ימים אחרים, את נזכרת בציפור גן העדן הזו

 

ובאיי גן העדן עטורי הבוגנוויליות וכובעי הנזיר

 

ובמחול האנטריונים

 

ובסיגליות שהביא לך

 

ובתהום הכלנית

 

ברקפות שליוו את מהמורות הדרך

 

ובסחלב של ההתחלה

והסחלב של הסוף

 

ובבקר את פותחת את הפייסבוק

ומישהי יקרה שולחת לך את התמונה הזו

 

כל צילומי הפרחים: איריסיה קובליו 


%d בלוגרים אהבו את זה: