תגית: סטודיו

לחבר את זה עם מוזיקה

האייפון שלי כעת הוא הסטודיו שלי. בקרוב יהיה לי סטודיו נוסף: האייפד. החלומות שלי על גודל ומיקום התגשמו. אני יכולה להיות  באינסוף, בכל גודל ובכל מקום, ים, יער, ערבת ערבות בוכיות, או שדה נרקיסים, חדר חשוך, או מטבח בדרום צרפת, ארמון קרח באיסלנד, למרגלות הפוג'יאמה ביפן, או להתערבל בתוך גל בהוואיי עם מוזיקת גיטרת הסווינג.

הציור בסטודיו האייפון משחרר אותי מכל מיני הגדרות וקביעות על מה זה ציור שהצטברו בכל השנים מאז אחזתי בצבעי פסטל תמימים, דרך מכחולים ועד הסטים המקצועיים ביותר לאקוורל.

האפשרויות שהולכות ומגלות את עצמן בעולם הדיגיטאלי נראות כצעד הדומה לאכילת התפוח מגן עדן ללא רגשות האשם. ההתנסויות היומיומיות שלי בחצי השנה האחרונה מלאות חדווה ותגלית. אני מרגישה כמו ילדה קטנה מבלי שאף  אחד יאמר לי מה לעשות ויצפה ממני ל"עתיד". הסטודיו באייפון כולל את כל הזמנים ואין בו צורך בדלתות לסגירה או התגוננות. הוא שלי והוא לא שלי. הוא הכי קרוב שאפשר לאלוהים וגן ועדן.

פעם הייתי גם מוזיקאית. ניגנתי והלחנתי. אבל לפני שנים ויתרתי על רוב הכלים לנגינה ולהלחנה. ויתרתי גם על הידע והמשיכה ל"מוזיקה קלאסית" או "רצינית". יכול להיות שעוד מעט יתגלה לי כלי דיגיטאלי כלשהו שאוכל דרכו לנגן ולהלחין ולחבר את המוזיקה לציורים מבלי שאצטרך לרכוש כלים ממשיים ולכתוב ביליוני תווים צפופים, כמו שעשיתי כשלמדתי האקדמיה למוזיקה. אני אמצא את האפליקציה הנכונה וזה יתחבר. כי הכל חייב להתחבר. כי הכל כבר מחובר, רק צריך לפתוח את במקום הנכון. הוא כאן והוא קרוב.

 בינתיים  סרטונים המשקפים מעט תהליך ציור דיגיטאלי של תפוח

 של פרחי אמנון ותמר

ושל מנדרינה

 להתראות בהוואי

איריסיה קובליו, ציור באייפון, 2013

איריסיה קובליו, ציור באייפון, 2013


על מודל, על פורטרט ועל אהבה

לצייר מודל אנושי זה לא כמו לצייר כוס תה או אפרסק. אני לא מסוגלת לצייר מודל אדם. אני צריכה להכיר את מי שנברא מחדש על הנייר שמכחוליי נוגעים בו.

אפשר לצייר את לחיה הסמוקה של האפרסק כלחי הסמוקה של אהובה, את מיצו הניגר של הרימון כדם הגועש של התשוקה, את חלקלקות הליצ'י כנשיקה, את זוהר השלג על כיפת הר מושלג כרגע של התבהרות פנימית, את רצינות הברוש כפחד מוות, אך האם אפשר לצייר את מערכת היחסים המורכבת, הסובייקטיבית בין המצייר המתבונן לקערה עם שני לימונים? ועוד יותר מזה, האם אפשר לצייר את הרטט בשפתיה של המודלית  הזרה בסטודיו? האם באמת אפשר לברוא אותה מחדש?

לפעמים כשאני מתבוננת במודל אנושי של צייר זה או אחר, למרות שהציור כביכול מעולה ודן בכל היבטי האמנות באופן משכנע ביותר, איני מרגישה את הרטט האמיתי, את פלא הבריאה.

אני לא מסכימה עם הגישה שיש לראות במודל האנושי סטיל לייף. שפני האדם שווים לכיסא. תמיד היה קשה לי עם לימוד פרופורציות ופרספקטיבה למרות שאני חושבת שאלו ערכים חשובים בציור ויש לתרגל אותם בכל שנות הלימוד, אבל כשהם באים על חשבון הרגש התוצאה נראית עקרה. העניין של דומה או לא דומה, האף גדול מדי או העיניים רחוקות מדי או היד מעוותת, לא מעניין אותי אם הצלחתי לבטא את הרגש שביני לבין מי שציירתי, או שמי שציירתי הצליח לשקף את עצמי, כמראה לנפשי.

נזכרתי בסרט על אביגדור אריכא. הציורים שאשתו וילדיו שימשו לו "כמודל" הם המרגשים ביותר. כשמפיקת הסרט ביקשה ממנו לשמש לו כמודל, הוא נאבק קשות והתוצאה חסרת חיים בעיניי. חלק ממאבק זה מתועד בסרט. הקטע הזה השפיע עלי מאד ונתן לגיטימציה לאי הנוחות האיומה שחשתי מול מודל זר בפעמים המעטות שהתנסיתי בכך. איני מסוגלת לצייר "אברים", או חמור מזה, איני מסוגלת לצייר פורטרט מוזמן, ועוד יותר חמור מזה, איני מסוגלת לצייר פורטרט פלקאטי כדי לרצות את המצויר. לפעמים עולה על דעתי שמי שמצייר פורטרט כזה הוא בעצם כמו הפלסטיקאים ומוטב שיגבה תשלום אימתני כמותם.

הכי מרגש בעיני זה לצייר בני משפחה ובעיקר בן/בת זוג אינטימי. אינטימיות היא לאו דווקא תשוקה, מיניות, עירום. אינטימיות היא "לטוב ולרע". היא גם קושי, פצע, כאב, קנאה, פחד מפרידה, פחד מוות. אפשר לצייר פורטרט של אדם קרוב בסטודיו, בחדר שינה, בבית קפה או בבית חולים                                                                                                                

ותמיד זו תהיה אהבה

איריס קובליו- דצמבר 2008, אקוורל על אריזת תרופה


%d בלוגרים אהבו את זה: