תגית: סיפור

סעיף רגישות יתר

.

היה הייתי ילדה. עכשיו אני כבר לא. נולדתי בעיר שאולי לא קיימת. על יד יער שאני אולי לא זוכרת . סבתא שלי גידלה אותי . אימא שלי היתה משהו שהיה אסור לדבר עליו. עכשיו היא גרה במערה ואולי היא נזירה. אבא שלי היה לוחם. כשהייתי בת שנה הוא יצא עם רובה ולא חזר. גרתי עם סבתא עד שהתגייסתי לצבא. היא מתה כשהייתי בטירונות. אני פציפיסטית ופטורה מרובה, אבל קניתי אחד, אחרי שהשתחררתי על סעיף רגישות יתר. 

כשהייתי ילדה סבתא סיפרה: היינו עולים חדשים בתנאים מחפירים וסבא לא החזיק מעמד ומת מדלקת ריאות יום לפני החתונה של אימא, שהיתה כבר בהריון מתקדם. אימא שלך תמיד הלבישה אותך יפה, במיוחד בחליפה מתוקה אדומה, אבל אחרי שאבא  נעלם, היא חדלה והתמכרה לתרופות בלי שאף אחד ירגיש. גם היא לא הרגישה. כשהיית בת שלוש בא לבית שלנו זאב. וכמו בסיפור המפורסם, הוא הבטיח לאימא שהוא יפסיק להיות זאב. אימא האמינה לו כי הוא התלבש כמו פרופסור באוניברסיטה והיה מקריא לה שירים וסיפורים מדי ערב. אחר כך הוא הפסיק להתלבש, ואחר כך הוא הפסיק לבוא. אימא חיפשה אחריו ביער עד שמצאה אותו במערה שלו. כשהם נפגשו הוא לא הכיר אותה  ונתן לה ביס ושבר לה את הפרצוף. אימא חזרה הביתה, אבל היא לא החזיקה מעמד וברחה שוב ליער.

עכשיו גם לי ואולי גם לאבא יש רובה ואנחנו הולכים לצוד את הזאב. אולי בדרך נמצא את אימא. אולי נפגש ואולי לא.
 
 
כל הציורים בפוסט הזה צויירו בין השנים 1997-1999  והוצגו בתערוכת יחיד במוזיאון הרצליה , 2000 .
 
הטקסט נכתב לפני הרבה שנים והתעורר מחדש אתמול
עם הידיעה המשמחת על היציאה לאור של הספר "סיפורים יכולים להציל"
מאת מרית בן ישראל הוצאת עם עובד.
ולה מוקדש הפוסט הזה
.

איריס קובליו, 1999, אקוורל ושיער, 50×70

.

איריס קובליו, 1999, אקוורל ושיער, 50×70

.

איריס קובליו, 1999, שיער ואקוורל, 50×70

'

איריס קובליו, 1999, אקוורל ושיער, 50×70

.

איריס קובליו, 1997, אקוורל ושיער על אריזת תרופה

.

איריס קובליו, 1997, אקוורל על אריזת תרופה

.

איריס קובליו, 1997, אקוורל על אריזת תרופה

.

איריס קובליו, 1997, אקוורל על אריזת תרופה

.

איריס קובליו, 1999, אקוורל ושיער 50×70

.

איריס קובליו, 1998, אקוורל ושיער בקופסת תכשיטים

.

.


ציירי אותי

צהרים. ישבתי בחצר הקטנה שלי. חצר חסרת שמש אבל מוריקה מיום ליום לקראת הקיץ. הקיץ הרביעי שלי כאן עומד לבוא. השדות מסביב כבר צהובים חומים, אבל בלילה שומעים מקהלות צפרדעים וצעקות טווסים. אני לא בכפר, אני בשיכון בשולי עיר, שיכון עם חצר קטנה משלי. רגע של שקט נדיר, כאילו אין שכנים בעולם ואף אחד לא המציא את המשפצים למיניהם.

ואז הוא בא. כשהוא התעופף חשבתי שהוא גדול באופן נדיר לחצר הזו. הוא הסתובב סביב שולחן החצר, ממש קרוב לעיניי, כאילו רצה לוודא שאבחין בו ואז הוא התיישב על רצפת האריחים, צמוד לאחד העלים האחרונים של כובע הנזיר, שהציץ מהחצר של ענת.

מזה כמה ימים אני אוספת צילומי פרפרים באינטרנט כדי לאייר את פרפר הלילה.  אני מחפשת פרפר מסויים כדי לאייר את הסיפור הזה. אני מתקשה מאד לאייר סיפורים. אני תמיד מציירת מתוך מערבולות הבטן והלב שלי. אפילו פרחים. מצאתי כמה פרפרים מדהימים, אבל הפרפר הזה שהגיע להרצליה אתמול בצהריים, היה בדיוק הפרפר שחיפשתי. והוא ממש ביקש: ציירי אותי.

הוא לא זז כשקמתי להביא את מצלמת הזום שלי. התקרבתי מאד. וצילמתי וצילמתי וצילמתי.

בארבע התחלתי לצייר. בלילה הוא לא הרפה ממני עד שסיימתי אותו הבוקר.

והוא ממש הפתיע.

וגם הפרפר הזה בא ממערבולות הבטן והלב.

איריס קובליו, פרפר, אקרליק על עץ, 2012

תוספת:

מסתבר ששמו של הפרפר  הזה: לבנין הכרוב. הוא אוהב במיוחד (כמוני) את עלי כובע הנזיר. הנקבה מטילה ביצים שמהם בוקעים זחלים המחסלים את כל פרחי כובע הנזיר לקראת קיץ.

אם הייתי יודעת את  פרטי ה"ויקיפדיה" הזו, האם הייתי מציירת את הפרפר באופן כזה, או בכלל? המפגש שלי עם הפרפר (ועם הסיפור של גרא) הוא מיסטי. צילמתי אותו כדי להיעזר בצילום בעת הציור. איני חוקרת פרפרים ואפילו הבוטניקה של הצמחים לא מעניינת אותי. אבל היום בבוקר שוב יצאתי לגינה, ושוב הפרפר בא לבקר. הוא עף אלי מהחצר של ענת (המוצפת בכובעי הנזיר), והסתובב סביבי. שוב צילמתי אותו. אני חושבת שזו נקבה, כי פתאום שמתי לב  לאיבר היוצא מבין כנפיה ונע בריתמוס מסויים לכוון העלה.

הסתקרנתי ומצאתי את פרטי הפרפר בגוגל.

הנה עוד כמה צילומים

ועדיין אני חושבת שהפרפר הספציפי הזה הוא חבר שלי. הוא בא רק בשבילי. הוא אוהב אותי ומאד מאד ביקש להיות יושב קבע בביתי, על הקיר הפיזי וגם בעולם הוירטואלי שלי.

נראה לי שאמשיך לצייר אותו:)


אלבה

זוהי אלבה

אלבה היא כלבה מסודרת

בעליה של אלבה מצא אותה ברחוב, גורה רזה ואבודה.

הוא אסף אותה לביתו הדל.

בינתיים הוא התחתן. גם פרנסתו השתפרה בהרבה

וכולם עברו לבית עם חצר על יד שדה, בסוף העיר.

כשאלבה היתה עוד צעירה הם היו הולכים איתה בעיר

להסתובב בין החנויות.

אלבה, שכפות רגליה הן לבנות

השתעשעה מכך שנעשו אפורות חומות ושחורות אחרי טיול בעיר.

אך היא מאד אהבה את טקס הניקיון בכניסה לבית:

הם היו רוחצים אותה, מעסים אותה ונותנים לה כמה פרוסות קבנוס שקנו במיוחד בשבילה.

הם בעצמם היו צמחוניים.

אלבה היא כלבה טובה מאד. ממושמעת

אבל יש לה תשוקה אחת שלא יכולה לעמוד בפניה- לקפוץ לשלוליות בוץ.

ריחו של הבוץ מושך אותה כאילו היה זה ריח שוקולד או לחם חם או פריחת הדרים.

ריחו של הבוץ אפילו מושך אותה יותר מריח תכולת פחי הזבל שידוע כמשאת אפם של הכלבים.

כשהייתה צעירה יותר אפה היה מוצא במהירות את מקום השלולית, גם כשמקום הימצאה היה הרחק הרחק מעיניהם של בעליה, והיא היתה רצה במלוא כוחותיה לשלולית, קופצת לתוכה ומתפלשת בנוזל החום הריחני עד שהיה מכסה לגמרי את כל כולה, צובע אותה בחום מכפות רגליה ועד זנבה וקצה אפה. ואז אלבה היתה ממהרת בקפיצות שמחה אל בעליה, אבל מיד כשהייתה מבחינה בהבעת פניהם הכעוסות היא היתה נרתעת לאחור, מרכינה ראשה, שומטת זנבה בין רגליה ומתחילה לרעוד.

בתוך תוכה אלבה תמיד תמיד היתה נשבעת שזו הפעם האחרונה, שהתשוקה הזו לבוץ לא שווה את אכזבתם של בעליה ודחייתם ממנה  ועשרות פעמים היא החליטה שלא תעשה את זה יותר, אלא תסתפק בריח השלוליות בלבד.  כי בעצם הריח הוא זה שכישף אותה. אבל בכל פעם שהתקרבה לשלולית, השלולית כאילו קראה לאלבה לבוא לתוכה, להתפלש, ואלבה היתה חייבת, והיא לא יכלה להתאפק. זה לא שהיא לא ניסתה. היא התעטשה ועצמה את העיניים וניסתה בכוח להוריד את הזנב וגירדה את האדמה בציפורניה ונבחה וגרגרה, אך לשווא. דמה רתח בה, ליבה פעם, ריר הציף את פיה והיא היתה מוכרחה.

בעליה של אלבה מעולם לא צעקו עליה או חלילה חבטו בה, אבל אחרי הרפתקאות הבוץ שלה, במשך כמה שעות ולפעמים אף כמה ימים הם לא נגעו בה, לא ליטפו אותה, לא קראו בשפת החיבה המיועדת רק לה : אלבוש, אלבתי, אלבינוני, אלביטה…. ואת האוכל היו מניחים בצלחתה מבלי להסתכל בעיניה.

אלבה שנאה את החורף כי בחורף רבות השלוליות והפיתוי קשה מנשוא ואת אותו חורף, כשהיתה בת עשר אלבה לא תשכח עד יומה האחרון.

זה קרה בטיול חופשה חורפית בטבע. אלבה ובעליה הגיעו לצימר חמוד בקצה יער שבמעלה הר המשקיף לים. אוויר צלול ורענן נשב על מפתן הכניסה לחדר המגורים, פעמוני רוח השמיעו צלילים מרגיעים, הערסל התנדנד ברוח הקרירה וטיפות גשם זעירות טיפטפו על רצפת העץ עליה אלבה היתה שרועה בעיניים עצומות למחצה. לפתע עלה באפה הריח המושך והמפתה.. אלבה רחרחה מעט והחלה להרגיש את פעימת ליבה, את דמה מתחמם בעורקיה. היא זיהתה את אותו ריח מוכר של שלולית בוץ אך הפעם התלווה לריח משהו נוסף שאותו אלבה לא ידעה להגדיר.

היתה זו שעת צהרים. בעליה התנמנמו בתוך הבית ואלבה לא ידעה להגיד לעצמה כמה ימים הם כבר שוהים כאן וכמה זמן נותר עוד. היא התגעגעה לביתה אבל הריח שנקלט באפה עורר בה געגועים מסוג אחר, געגועים שגרמו לנחיריה להתרחב ולרעוד. אלבה פתחה בסדרה של התעטשויות כדי למחוק את הריח המושך והריח האחר אבל הם התעקשו לחדור אל דמה. אלבה קמה והחלה לפסוע בחצר אנה ואנה בצעדים זהירים שהפכו עד מהרה לסיבובים מעגליים לאורך הגדר של גינת הצימר. אלבה הסתחררה. היא מעולם לא חשה את ליבה דופק כך בפראות אך לפתע עיניה קלטו פרצה בגדר. אלבה הסתערה על הפרצה ויצאה מהגדר, חצתה את השדה לכוון היער.

אלבה מעולם לא התרחקה מרחק של ממש מבעליה. גם כשהייתה מתגנבת לשלולית בוץ קטנה היתה זו בסביבה מוכרת. והיא תמיד מצאה את דרכה חזרה, גם כשידעה שמצפה לה נזיפה מכאיבה. אך הפעם אלבה רחקה מאד. היא רצה ורצה בשדה הרטוב ולא חשבה כלל על הנזיפה המצפה לה, ועוד יותר גדוע מזה, היא לא חישבה את המרחק ואם תוכל לחזור על עקבותיה. באותה ריצה אלבה רצתה לאבד את עקבותיה.

ככל שאלבה התקרבה ללב היער כך גבר רעדה. היא נעצרה על סף שלולית מים גדולה. ליבה פעם כל כך בחוזקה עד שחשה שהיא עומדת להתעלף.  היא קרבה את אפה למים ושאפה לתוכה את הריח המיוחד ואז אלבה עצמה את עיניה וזינקה למים. המים היו עמוקים משלולית רגילה והיא צללה. מים מעורבבים בבוץ כיסו אותה מעל ראשה. אלבה פרשה את ארבעת רגליה לצדדים ונמשכה מטה. הבוץ היה חמים ומענג. ריחו החדש נגע בכל חלקי גופה ורטטים של אושר שלא ידעה אף פעם הציפו את דמה. לאלבה היה נדמה שהיא רוקדת במים ריקוד איטי אינסופי שסוחף אותה לשכחת חייה. וכך התנועעה אלבה בתוך החום הסמיך והמפעים עד שנדמה היה לה שהיא עצמה כבר הפכה לבוץ

 אלבה רצתה להישאר בתוך הַבוץ האופף והמערפל, אבל פתאום השכבות הַמערפלות הוסרו ממנה במהירות והיא חשה שמשהו מושך אותה מעלה אל אור חזק, מסנוור ואז שמעה קול קורא בשמה אלבה אלבה ומגבת גדולה עטפה אותה ויבשה אותה במרץ. אלבה לא הבינה מה קרה לה. היא נרדמה. כשהתעוררה מצאה את עצמה בביתה שלה, בקצה העיר שבה נולדה.

אלבה התאוששה לאט לאט. בעליה  עטפו אותה באהבה והבנה, שלא כבפעמים האחרות בעבר, בהם היו נוזפים בה אחי קפיצות השלולית שלה. אלבה לא הבינה למה, אך הכירה להם תודה על כך והיא שוב נשבעה לעצמה שלעולם לא תחשוק עוד בשלולית בוץ ותשמור על לובן גופה עד יומה האחרון.

אבל אלבה המשיכה לחשוק בשלולית הבוץ ואחרי ששוב חמקה מבעליה לשלולית הבוץ של החורף הבא, החליטו בעליה לחפור בשבילה שלולית מיוחדת בחצר ביתם.

הפועלים עמלו במשך שבוע, חפרו, שתלו מילאו מים והביאו בוץ ריחני משלוליות יער בחורף. השלולית היתה רחבה מספיק כדי להתפלש בתוכה בחופשיות אך לא עמוקה יותר מגובהה של אלבה. מסביב לשלולית שתלו צמחיית בר של חורף: סביונים, כרכומים, חמציצים, כלניות, נרקיסים, פרגים, חצבים, חבצלות, אירוסים, ותורמוסים. ומסביבם שיחים המלבלבים בקיץ: אלמון, יסמין, יערה, פסיפלורה ובוגנוויליה. על יד הכניסה לסלון הבית בנו מתקן מים נקיים ידידותי וקל לשימוש עבור  אלבה והיא למדה עד מהרה לרחוץ את גופה במים נקיים וחמימים ומגבת נקייה ויבשה תמיד חיכתה לה על יד.

כשאלבה נכנסת לשלולית הפרטית שלה היא עוצמת עיניים ומדמיינת את היער ההוא שכישף אותה וכמו אז אלבה  פורשת את רגליה לצדדים ומכניסה את כל ראשה לתוך שלולית הבוץ ומתמכרת לרטט ולעונג הפושט בדמה, אבל מעולם היא לא הצליחה שוב להרגיש שהבוץ והיא הם אחד. שהיא כבר לא אלבה.

וזה בסדר.

כי אלבה אוהבת להיות אלבה, כלבה אהובה.


%d בלוגרים אהבו את זה: