תגית: פורים

61

החודש אהיה בת 61. אמש דיברתי עם חברים שלי על זוגיות. שניהם רוצים מחפשים זוגיות והפחד הזה שלא מסוגלים להתאהב שוב ואני אמרתי שכבר עשור שאני מתה בכוון הזה וזה בסדר גמור כי היו לי הרבה אהבות. התאהבויות. הרבה מדי. וגם גדולות מהחיים. ושאני עייפה ושבעה ורוצה שקט וכל הבידוד הזה של הקורונה ממש תפור עלי, כי ממילא אני בקושי יוצאת מהבית, כבר לא צרכנית תרבות כלשהי, לא הייתי בקולנוע יותר מעשור, לא הצגה, תערוכה, קונצרט. אני מרגישה לא נעים בקהל אנשים, קהל קניונים, קהל רחובות ראשיים, אני נוהגת במינימום ומתלבשת במינימום. כלומר אין לי התנהלות סקסית שנובעת מאופטימיות המחפשת משיכה. אני לא יכולה לדמיין יציאה מהטוטאליות היחידנית שלי אפילו לא לסוף שבוע אחד נגיד. אבל דווקא מכיוון שהיום ערב פורים שזה בערך החג הכי שנוא עלי ( המולה חברתית רעשנית תחרותית) בא לי לכתוב על שתי התאהבויות שלי, האחת הראשונה, בגיל 4-5, בגן, והשנייה האחרונה באזור גיל 50.
היא התחפשה לרקדנית. מההתחלה שמתי לב לשיער הבלונדיני החלק שלה, ילדה רזה שרק רציתי לשבת לידה ולשחק לה בשיער. התחפושת שלה לא הייתה מושקעת. לא היה צורך. היא הייתה רקדנית במהותה, דקה ואוורירית, בלתי מושגת. ואני הייתי חולמת עליה ואני זוכרת את הפורים ההוא ששנאתי את התחפושת המושקעת המפוארת שלי ( מלכה של משהו), איך בקושי יכולתי לזוז ואיך בכיתי והאיפור נזל פסים על לחיי. איך כל מה שרציתי היה לברוח מהגן עם הרקדנית, שתהיה רק שלי. שתיקח אותי לבית שלה, לחדר שלה, מתחת לשמיכה שלה.
ההתאהבות האחרונה שלי הפציעה במפתיע בעת משבר בחיי הנישואין שלי שכלל גם משבר אמונה עמוק. ההתאהבות הזו כינסה בתוכה את כל מגוון ההתאהבויות שחוויתי, אהבה אסורה, אהבה בלתי אפשרית, אהבה סודית, אהבה אפלה, אהבה מלאת תשוקה, אהבה מצחיקה, אהבה שמעוררת השראה, אהבה של סכנות, אהבה להתאבד עליה. לא ראיתי בעיניים. מהכוכבים הנחיתו עלי את הצונאמי הזה ונסחפתי בטירופה.
האהבה התחילה באופן פתאומי אך גססה במשך כמה שנים. מפח הנפש הגיע די מהר, אבל היה קשה לשחרר כי ידעתי שזו הפעם האחרונה שאני אוחזת בשאריות הרגש המופלא הזה של התאהבות באחר.
החיבור ההוא, האחרון, לא קשור לפורים, אבל פורים קשור אצלי ברצון למרוד ולברוח ואכן ההתאהבות ההיא הייתה המרד והבריחה הנועזים ביותר שיכולתי להעלות בדמיוני. וכן, הוא היה דומה לאבא שלי והדהד את השורשים המשפחתיים שלי, אבל הפעם אני זו שבחרתי, ואני שלטתי, וכבר לא הייתי הילדה הכנועה המרצה והמאכזבת, אלא מלכה, המלכה האמתית, זו של התחפושות המושקעות שאמי דאגה לעטות עלי בכל פורים.
אז החלטתי לשדך את שני החברים שלי, שיהיה להם בהצלחה רבה, ואני תנו לי לשבת בשקט בצל החרוב והזית, עם עם הכתר קורונה שמרחפת מעל ראשינו. חיינו. חיי. הכל לטובה.

9.3.2020

89785190_10222007840209890_191157595501756416_o


אַנָה בֶּלָה בְּלָה. פוסט לפורים

 המספרה של אנה ובלה היתה ממוקמת בשכונת מונטיפיורי התל אביבית. אני זוכרת את אנה, רומנייה עדינה בעלת עיני תכלת בורקות (על שמה קראתי לבובה הראשונה שלי) ואת בלה, שהיתה מקורזלת עם אצבעות ידיים שמנות וריחות של מאכלים כבדים שנדפו מסינרה ופיה. בלה היתה החופפת. אימא היתה נכנסת למספרה בכל שבוע, ואני מציצה בעקבותיה. אף פעם לא הסכמתי שיגעו בי, אבל יום אחד מצאתי את עצמי יושבת על כיסא החפיפות, ראשי מוטה לאחור, ריח כבד באפי, נמעכת תחת שדיה הגדולים של בלה, המושכת בחזקה בתלתליי השחורים ומבלי להתחשב בכללי נימוס בסיסיים, בעטתי בה בעוצמה.

 .

הנה תמונת פורים שלי, משנות השישים, תמונה "מיוחדת", בחזית המספרה של אנה ובלה.

 

כבר הזכרתי שנולדתי בפורים, ממש בפורים, ולכן חופשתי ברוב שנותיי הראשונות כמלכה: מלכת אסתר, מלכת השלג, מלכת הכוכבים, מלכת הפרחים ומלכת הצועניות. פורים העיק עלי אבל הייתי ילדה יפה, טובה וממושמעת, בדרך כלל, וצילומי פורים שלי נשמרו מרהיבים וקסומים. ובאמת תמונת היפנית בחזית המספרה של אנה ובלה היא נדירה ביותר, יוצאת דופן, כמו הבעיטה, בה אני נותנת דרור ראשוני, להר הגעש הנשרף בתוכי.

 .

פורים הוא חג הבלהות. פחדתי מהקפצונים ומהרעשנים ומהאוזן של המן הרשע והכי הרבה פחדתי מהמלך אחשוורוש. לא יודעת למה. בכיתה, כשהבעתי רחמים על וושתי, הילדים ובעיקר המורה צחקו עלי. זה לא היה חדש. לא הייתי מלכת הכיתה ובטח שלא מלכת אסתר, למרות שזו היתה התחפושת הראשונה שלי בחיי הצעירים, שגם זכתה בציון לשבח בעיתון של הרומנים.

וושתי, הו וושתי.  ועשיו (אפשר לקרוא על עשיו שלי כאן) המנודה. הייתי שניהם וכל השאר היו רק תחפושות.

 .

(כשהפכתי לאימא התפייסתי מעט עם פורים. אמנם לא הייתי האימא התופרת, הגוזרת, הממציאה, הנוסעת למרחקים ומוציאה שתי משכורות על תחפושת, אבל לא פעם נסחפתי בהתלהבות התוצאה, צילמתי ותיעדתי ושכחתי מנין אני באה.)

כשכל הילדים היו הולכים אל הלונה פארק, לרכבת השדים (בשנות השישים שבעים זה היה הכי אקסטרים שאפשר) אני הייתי נוסעת עם ההורים ברכבל. גם על הגלגל הענק לא עלינו. אבל רכבת השדים, שהיתה כמובן מחוץ לתחום, הפחידה אותי עד מוות וגם משכה אותי. לפני כשנה קבלתי אייפון. בלילות ללא שינה שחקתי עם אפקטים של מצלמות. באותם לילות ראיתי את חיי כרכבת שדים, עולה ויורדת וכגלגל ענק מסתובב ונע על מסילות מרושתות אינסופיות. כדי לעצור מדי פעם הייתי מצלמת את עצמי (תודה לסינדי שרמן היקרה). אהבתי את תוצאות הבלהה. את התחפושות כביכול שהתגלמו אחר חצות. הנה סוף סוף אני ברכבת השדים שבלונה פארק

And I`m having a lot of fun

 

 

 

 

והנה עוד תמונה מתוקה מפורים, כל כך לא מקורית, אבל היא רוצה לעלות לכאן כדי לעשות לכולם טוב. רק טוב. פורים שמח!


%d בלוגרים אהבו את זה: