תגית: פחד

משמשים זו לא רק שמחה

 

משמשים זו לא רק שמחה

קיץ. הידיים עייפות. החום והלחות נדחסים לתוך הגוף בכוח. חודרים לתאים העדינים, המוסתרים היטב מאחורי שגרת הפעילות היומית. מאחורי הרצונות וההצהרות. הידיים כבדות. קיץ.

אפשר לצייר פחד, כאב, כעס, חרדה, נדודי שינה, מרד, קנאה, בהבלטה פיגורטיבית תואמת. פני נערה בהבעה חריפה, צועקת, מניפה דגל מהפכה ומגלה סימני חבלה על גופה החשוף, אפשר לצייר בצבעי אקריליק סמיכים בצבעים שחור ואדום בתנופה אינטנסיבית ומטרידה, אפשר לצייר פצעים זבים באופן ריאליסטי מדוייק להדהים, אפשר לצייר אש אוחזת בעצים או בשיער או בספרים

.

ואפשר לצייר בצבעי מים משמשים ואפרסקים סמוקי לחיים.

ואנחנו יודעים להגדיר היטב: משמשים זה שמחה

קיץ זה חופש

צבעי מים זה ויברטור  לנשים בפנסיה

 

ואיך את מעזה לשים בפייסבוק אקוורלים מכותמים בורוד מתוק וכתום דבש וירקרק רענן וזהב מלכותי וכסף נוצץ רומנטי, כשאישה צעירה מוטחת לקרקע ע"י עשרה גברתנים המייצגים את החוק, יער רחב מוצת ונשרף בדרך הראשית לירושלים, בני אדם מושפלים לא רק בגלל צבע עורם אלא בגלל פרצות בחוקים בארץ בה את חיה, זקנים משותקים וזבים נעזבים בגן ציבורי תל אביבי תחת שמש קופחת, בזמן שמטפליהם עורכים פקניק קולני בצל צאלון לתפארת, והתלמידות שלך מציירות שם אקוורלים

 ועוד.

 ואז תלמידה שלך מספרת על לילות לבנים (ולא הלילות הלבנים של תעשיית  הבידור התל אביבי) ועל אוויר שלא נכנס במלואו לריאותיה בלילות ואין לכך סיבה מדודה, ותלמידה אחרת במערכת יחסים מתמדת עם פולש פנימי ואילו את מדברת אמנות וידייך אוחזות בעיפרון ומכחול כדי לא להתערבב.  והנה במחברת הסקיצות שלך נערמות קערות עם משמשים ואפרסקים, כלאחר יד, כביכול, לכאורה, כי גם את צריכה לנשום בין פעימה לפעימה, להתמיר את רעד ידייך בכתמים בעלי צורה של שמחת קיץ, כי משמשים זו לא רק שמחה, משמשים זו  אולי הישרדות

.

.

.

.

.

.

.

.


הברבור

ופתאום ראיתי את הברבור צף על אגם שחור, ירח משתקף בתוכו, אך בשמיים הוא חסר וברוש אחד נע כמטוטלת, מהפנט את הברבור אנה ואנה

ומחוץ לאגם  שתי צפרדעים מלחששות:

-זה בגלל הסרט האדום

-איזה סרט אדום?

-זה שקשור לו לצוואר

-אוי, לא שמתי לב. מי עשה לו את זה?

-לא יודעת, גם אני שמתי לב רק עכשיו

-אולי דרקולה?

-מה פתאום, דרקולה זה מארץ אחרת, שכחת היכן אנחנו נמצאות?

-נכון, אז אולי זה לא באמת ואנחנו חולמות

-שמת לב שהירח נפל לאגם?

-הוא לא משתקף ?

-לא, הוא בכלל לא בשמיים

-אוי

-בואי נברח מפה, הברוש הזה מפחיד אותי

-טוב

ואז הן רצות במורד הגבעה ורצות ורצות ורצות

הברוש, איריס קובליו, אקוורל


בין רקפות

פּיטָרוֹ

היום הבאתי ציור שלי לתערוכה קבוצתית שתתקיים בעיר פרברית שאליה הרביתי להגיע בילדותי עם הוריי ושם קבורים הוריהם. כדי להגיע למקום התערוכה הייתי צריכה לעשות פניית פרסה וכשטעיתי בפנייה חלפתי על פני קונדיטוריה ותיקה מיובל שנותיי, פּיטָרוֹ, לשם היו לוקחים אותי הוריי כדי לאכול עוגות קטנות ומופלאות שנעלמו כבר מרוב הקונדיטוריות בארץ. ויולַטָה הוא שמה של העוגה שאהבתי ביותר. עוגה בצבע של רקפת.

 

דוגמאות

דוקטור, יש לי חרדת נטישה.

מה זאת אומרת חרדת נטישה? לכולם יש חרדת נטישה כי העולם בנוי על נטישה תמידית.

דוקטור, הכלב שלי מת לפני כמה ימים.

כולם מתים בסוף. צעירים וזקנים, באופן טבעי ובאופן אכזרי.

דוקטור, אני רגישה לריחות, לרעש, למגע, למילים. אני הכי מפחדת ממילים נוטשות.

תני לי דוגמא.

אין לי דוגמאות. הדוגמאות שלי מתו ביחד עם הכלב.

אז למה באת אלי?

כי אני פוחדת שיחד עם מותו של כלבי מתו גם דברים אחרים.

הכל לטובה. הכל לטובה ובפעם הבאה אולי בכל זאת תוכלי לתת לי כמה דוגמאות

רקפות

בשבת, ביום שאחרי, יצאנו להיות בטבע כדי להתייחד עם זכרו במדיטציה. נסענו למרבדי הרקפות הפרוסים בחורשה אחת, כעשרים ק"מ צפונה מהבית. אחרי שפילסנו דרך המוני בית ישראל המעלים באש את מאכליהם, נמצא מרחב רקפות מופז בשמש אביבית. התיישבנו על שמיכת הפיקניק גב אל גב וכל אחד שקע בהגיגיו הפנימיים. בדקות הראשונות ניסיתי לצייר כמה רקפות בצבעי מים. קולות וריחות של אנשים מאחורי סבך העצים הזדחלו בין כתמי הצבע שהתרחבו על הנייר, עד שהפכו את השטח המצויר לעיסה ורודה ירוקה חומה דהויה. הפכתי את הדף והתחלתי מההתחלה. ציירתי כמה עלי כותרת של רקפת בצבע ורוד צלול ובתחתיתם הנחתי כתם מגנטה. הקולות התקרבו מאד. עתה הם נשמעו כאומרים משפט אחד שחזר על עצמו: איזה ייאוש איזה ייאוש

מרחתי את הרקפות במכחול העבה הרטוב וניגבתי את הדף בטישו לפני שהפכתי אותו. כשפגשתי את הדף הריק הבא, עצמתי את עיניי. הקולות התיישבו בין שתי עיניי. רעש לבן גירד את פנים מצחי עד שנפער חלל בראשי ואני עמדתי בקצה החלל שקרא לי להישאב לתוכו. פקחתי את עיניי. הנה רקפות, אמרתי. רקפות ורודות. כל כך הרבה גוונים ורודים. ורוד של עוגה. ורוד של תינוקת. ורוד  שושנה, ורוד ליפסטיק, ורוד צמר גפן מסוכר, ורוד ציפת כרית. עיניי נעצמו שוב. כשפקחתי אותן, ראשי היה מונח על הברכיים שלו והוא ליטף את שערי. כבר ירדה השמש, הוא אמר, נעשה קריר.

רגע, ביקשתי, צלם אותי כאן, שוכבת על אדמת הרקפות הזו. אני רוצה לראות את העולם מלמטה. נשכבתי והוא צילם. בהתחלה בכיתי כי הצטערתי שלא קברנו בעצמנו את טוטו, כאן בין הרקפות האלוהיות, אבל אחר כך צחקתי וגם כך ביקשתי להצטלם. צוחקת.

לפעמים כשמתאמצים להביא את הצחוק, כמו באהבה, אז אפשר להצליח לצחוק גם בלי להעמיד פנים.


%d בלוגרים אהבו את זה: