תגית: פייטה

Pietà 2

איריס קובליו, אקריליק, 2011

לציור הזה מחקתי חלקים יותר מדי פעמים

ובכל פעם אני חווה מחדש את ההורדה מ"הצלב" – המקום הפומבי של העונש

מה יש ביצירה הזו שננעץ בי כל כך חזק? התעוררות החמלה? הרגש הבלתי תפיס הזה?

הבקר שוב מחקתי ותיקנתי

לעיתים אני מוחקת לגמרי. אולי משאירה רק קצה, צילום.

ביום הולדתי האחרון נסענו לרומא לראות את הפייטה של מיכאל אנג'לו במו עיניי. זו לא היתה הפעם הראשונה אבל זו היתה הפעם הראשונה שהזדעזעתי מאמנות שאני רואה פיזית.

התחלתי לצייר את הציור הזה לפני הנסיעה לרומא

וכשחזרתי ניסיתי להבין

מהי החוצפה הזו שלי לערבב את ההטבעה העמוקה של כיפה אדומה והזאב עם סמל על?

פוסטים קשורים:

פייטה

Tereswari


פּייטָה

הם היו חייבים. אני יודעת שעכשיו אתה כבר יכול להבין. את הכל. זה היה בלתי אפשרי אחרי מה שעשית לי. הם תלשו את גלימתי בטענה שהכל בגללה. בגלל שהיתה אדומה. זה מה שהם אמרו כשתלו אותך גבוה ואותי הכניסו לבית. ותפרו את פתחיי הפעורים. והשקו אותי שאשכח. בלילה סגרו חלונותיי שלא אוסיף עוד לשמוע את היער. היער שענפיו דברו אלי אהבת שמיים. אבל הם, לא יכלו לאהבת שמיים. אז הם המציאו את היין ואת הסמים ואת הכסף ושמו עלי תכשיטים כאילו אני הייתי צלם אתה, האמת האחת של אמונה חלולה

אני הייתי חייבת. אני יודעת שעכשיו אתה כבר יכול להבין. וגם אני יכולה. שהם לא יכלו להשמיד את הגלימה האדומה. ובכל לילה, בחצות, היא עולה ודבקה לגופי, מוליכה את זרועותיי למנעוליי החלון, ובחלון

אוושת היער מניעה את גופך שם גבוה וידיי
נעשות ארוכות עד מאד, להתירך משם, לחדרי, לחיקי, להשקותך חלב תשוקתי, עד שתפקח לרגע את עיניך בצעקת

אהה

ולבי יתמלא זהב. זהב פּייטָה


%d בלוגרים אהבו את זה: