תגית: פינוקיו

נגררת על קוצי יהלום

איפה תופסים אותנו אירועים גדולים בעולם? הקטן והפרטי הוא המנהל אותנו, גם מול גלי הצונאמי של החיים. החיים? האם יש חיים מחוץ לי? אינני יפת נפש. האסון הפרטי שלי הוא זה שלוקח אותי באופן בלעדי.

*

ברגע בהיר וחד בתוך האפלה את יודעת: גן עדן וגיהינום הם כאן. שכר ועונש הם כאן. המוות הוא כאן. בעודך בחיים. ומי אם לא את היא זו שמביאה את הכל על עצמך,  בחפירה האינסופית אחר האמת החמקנית. לפעמים את חושבת על עצמך שהכל נובע מתמימות. את  מאמינה שאפשר לחיות באמת שלך ושתצליחי לגרף היטב את סביבתך, בעדינות אך במיומנות, כדי למנוע פגיעה. את עושה הכל כדי למנוע פגיעה. כך נראה לך. אבל הדברים לא תלויים בך ואת מוצאת את עצמך על שביל שבשוליו בכל זאת נרמסו תחת רגליך. רגלייך כואבות. כבר הרבה זמן. את מרגישה כמו בת הים הקטנה. רצית כל כך רגליים. כנפיים בעצם. אבל כדי שיהיו לך כנפיים קיבלת במקום רגליים, אולי כדי שתוכלי לרקוד, ללכת רחוק, ואז, כשיכאבו רגלייך עד קצה היכולת, ואת תרגישי שאת הולכת למות מרוב כאבים, ואולי אפילו תמותי, יצמחו לך כנפיים. הכנפיים שבאמת רצית. את עדיין לא ראויה לכנפיים, ממררת את חייך ההאשמה העצמית, תהי עוד קצת בגיהינום הזה:

ננטשת. רומית. נבגדת. שוּקָרְת. שוקרת.

שקר. שקר זה לא לומר את האמת. ואמת? שני מושגים שהרעילו את חיינו מאז שלמדנו מה מותר ומה אסור. ילדה שגדלה על פינוקיו יודעת ששקר יצמיח אף ארוך. ואז היא מתחילה להתפתל. חמישים שנה היא מתפתלת. ובכל פעם כשהיא נפגשת באמיתות ספרותיות גדולות, טקסטים מדויקים כביכול, הנכתבים על שתי התכונות המנוגדות הללו: שקר ואמת, היא בתמימותה חושבת שהבינה. שלמדה להבחין בין טוב ורע. שלמדה לבחור. שתם עידן תמימותה.

 *

מפגש מכונן אחד בחייה גורם לה להאמין בכל ליבה באהבה מוחלטת. מישהו אוהב אותה עד מוות. כך הוא מצהיר שוב ושוב. הוא מחדיר לעורקיה את אמיתותיו, אמונותיו, מושלמות אורחות חייו. היא  נבלעת ומדמיינת לעצמה שהיא מאושרת. שהיא זקוקה לתיקון והוא הבלעדי שיכול לתקנה. רק הוא יוציא את כל השקרים מתוכה, רק הוא לא יאפשר לאפה הארוך לצמוח. ויום אחד, אולי בטעות, אולי בחסד, צומחות לה כנפיים. בהפתעה. בהתחלה היא עפה. אחר כך נבהלת, וגוזרת  את כנפיה במו ידיה.

ואז הוא כל כך טוב אליה. היא שוכבת גזורה על מרבצה ומתמסרת לטיפולו המסור.

וכשהיא כבר לא יכולה לקום ממקומה, הוא נוטש.

עם כנפיים גזורות היא כותבת לו שירי אהבה. מציירת שוב ושוב את פניו. מתחננת שיחזור. מבטיחה את חייה. ממשיכה לגזור את שאריות הכנפיים הפנימיות שעדיין מרפרפות. לא אכפת לה גם אם יחדלו. אם לא תוכל יותר לאחוז במכחול. היא תחכה לו עד כלות.

*

בספר העונשים של גורו רחוק אחד, ספר נדיר, מקומט והזוי, מתוארים העונשים שיבואו על חוטאים בחטאים שונים. האישה הבוגדת, כך כתוב שם, תיגרר על קוצי יהלום, שוב ושוב ושוב, עד שתצא נשמתה מגופה החוטא.

כן, כן, שתצא כבר הנשמה, הנבגדת, הננטשת, המשוקרת, התמימה

כל הדימויים מתוך תערוכתי "שפת אם", גלריה נחשון לאמנות עכשווית, 2009


%d בלוגרים אהבו את זה: