תגית: פרידה

כמה הרהורים על פרידות ומחיקות ועל שפם העשוי מגבעול של סחלב

 היום ירדה תערוכה שלי מהקירות. עכשיו היא ארוזה ומונחת על אחד השולחנות בחדר העבודה שלי. היא לא הייתה מתוכננת. חלקיה נוצרו כדיבור פנימי, אינטימי, לא היו לה כוונות להיות כפי שהייתה, היא הוחלטה ביום אחד ועלתה מיידית, לבקשת בעלי המקום. אחד (אחת) מחלקיה נסע מעבר לים. פרידה כואבת במיוחד. פעם מישהי אמרה לי: איריסיה, לאן שאת זזה מדמם איזה פצע, ואני אמרתי לעצמי שכל אחד בוחר לראות את מה שהוא בוחר, ומאלף הפנים שלי מתגלה בכל פעם אחת אחרת , האחת של הפרחים, הזורעת, קולטת ומפזרת האור, או האחת המכשפה, החוזה בכוכבים, או האחת הילדה המנגנת בחושך, או האחת המורדת המתייסרת המוחקת

מוחקת. בעצם על זו רציתי לכתוב. על האחת המוחקת. על זו שמחליטה שהציור גרוע, מביש, מביך, חושף קלון, וכו' (אני יכולה להמשיך, אבל האחת החיובית מצטעקת ואומרת די! עדיף לא לכתוב כל כך הרבה דברים רעים על עצמך), אז אחדים מציוריי, בעיקר אלה שעל בדים, נמחקים ומעל פניהם עולה ציור חדש ולפעמים שלושה ציורים חדשים. במקרים מסויימים אני קורעת (צבעי מים על נייר) ובמקרים נדירים אני שורפת, סוג של רצון למחיקה טוטאלית. לפעמים אני מוצאת צילום של ציור, אחרי שנים רבות, ציור שנחשב לסתמי, שטחי, חסר חוט שדרה, ואני מגלה בו השראה. אני מופתעת. אני מחפשת אותו ולא מוצאת. האם מכרתי אותו? האם מחקתי אותו? האם ציירתי מעליו? האם ארזתי אותו באיזה קרטון המונח במחסן הדברים הלא שימושיים? האם נשמט ממני באחד ממעברי הדירה הרבים שלי? האם אמצא אותו בכל זאת מחר? האם אשכח ממנו למחרת או אחשוב שזו היתה בעצם סתם התלהבות זמנית (היום) ואמשיך להערים ציורים מעל גבי ציורים עד סוף ימיי?

ציור שמן משנת 2000 בערך, שנעלם ואבד אי שם

עכשיו עולה בראשי מחשבה להעלות פוסט בשם: בית קברות לציורים מחוקים. בכל פעם שאמחק ציור אניח אותו בפוסט שיתרחב ויתרחב כמו בית הקברות החדש של הרצליה. בסוף עוד אשים אותם בקומות, כמו שם, שיוכלו להשקיף על השדות מסביב, שגם הם מצטמצמים עם התרבות הנמחקים.    או שמא אהיה אופטימית יותר: פוסט הנצחה לציורים שאבדו, נעלמו, או אלו שנמכרו ורחקו לאי שם, ומה שנשאר מהם זה רק צילום ישן, מרוט ומצהיב ,המחכה לסריקה ועיבוד מחודש בפוטושופ.

היום ירדה תערוכה שלי. היו בה פנים ופרחים. שני דברים שאני נוטה לצייר במיוחד. החיבור הזה התחיל כשמצאתי ספר צילומים (בספרייה של בית הספר לאמנות ברעננה בו לימדתי) ובו שילוב מבויים ומרנין (אני לא מוצאת מילה אחרת) של פני אפריקאים ופרחים. הצילומים ההם העלו בי דווקא רצון לצייר את עצמי עם שפם או או עם אף רחב במיוחד, אז עשיתי לי שפם מגבעול של סחלב ומזה יצא ציור (הציור שנסע אל מעבר לים). משם הדברים התגלגלו אחרת. כי תמיד הכל מתגלגל אחרת, וזה דווקא טוב, כי הצפוי מפחיד מאד.


סימני פרחים

גם כשהעולם מתהפך מבחוץ ומבפנים והקור נועץ שיניים בכל, גם כשמבול מחריב את גינת טיפוחייך ואת בטוחה שזהו, מחר כבר לא תזרח הבטחת השמש, השמש

מפציעה

נשלפת מן החושך הרטוב

ומאירה באחת את שושן הגינה

 

את גוזמת בזהירות

ושמה בצנצנת הכחולה ששמרת מימים אחרים

 

ואם ימים אחרים, את נזכרת בציפור גן העדן הזו

 

ובאיי גן העדן עטורי הבוגנוויליות וכובעי הנזיר

 

ובמחול האנטריונים

 

ובסיגליות שהביא לך

 

ובתהום הכלנית

 

ברקפות שליוו את מהמורות הדרך

 

ובסחלב של ההתחלה

והסחלב של הסוף

 

ובבקר את פותחת את הפייסבוק

ומישהי יקרה שולחת לך את התמונה הזו

 

כל צילומי הפרחים: איריסיה קובליו 


שבעה מכתבי פרידה

לא תמיד יודע אדם מתי מתחיל מעגל בחייו ובוודאי לא מתי ואיך יסתיים וכשהוא מסתיים, לרוב תשומת הלב עסוקה במעגל הבא הנפתח מבלי לדעת שנפתח.

רק במבט לאחור אפשר אולי לראות את המפה ומסלוליה ואת דרכי סיומם של דברים, אם הסתיימו בבת אחת, במכת ברק פתאומי, בידיעה מפלחת, או נסגרו לאט לאט, כמו פרח עם רדת החשכה, כמו מחלה מזדחלת.

לא תמיד אדם יודע אם לבו השבור לרסיסים יכול להמשיך לפעום, לא תמיד הוא שם לב איך קמו ודבקו הרסיסים ונאחזו אלו באלו עד שיכלו להחזיק בתוכם את החומר הקרוי אהבה. לא תמיד אדם יודע מתי שוב נסדק ליבו ולאט לאט טיפטף ממנו והלאה החומר ההוא, חומר החיים

לא תמיד אדם יודע אם הוא חי או לא. אם אפשר למות פעם אחר פעם במהלך חיים אחד. אם אפשר שוב לאהוב

הציורים: אקוורלים על מעטפות דואר אוויר, דצמבר 2011, ביתן אהרון. 


גלויית כיפורים

אבי, אבי

חנני ענני

יש בי מעשים

אבי, אבי

חנני ענני

טובעת אני

בשדות זרים

אבי, אבי

חנני ענני

אנא אפנה

צמותת דרכים אנוכי

שדות כזב בנשמתי

אבי, אבי

שמייך וכל חיצי צבאיך

שלוחים אל גופי

אבי, אבי

חנני ענני

כי אין חרטה

בלבי

                                  ערב יום כיפור, 2008,  הרי הקרפטים

 ***

תודה למי שנשאני, תודה למי שהסירני, תודה למי שהכתירני, תודה למי שהענישני, תודה למי שחטפני, תודה למי שנטשני, תודה למי שניחמני, תודה למי שפצעני, תודה למי שריפאני, תודה למי שגרע ממני, תודה למי שמשה אותי, תודה למי שלקח את  אלה ממני והביאני עד הלום

 גם כי אלך בגיא צל מוות, לא אירא, כי אני עימדי

 איריסיה

                                      ערב יום כיפור, 2011, הרצליה

איריס קובליו, אקריליק על גלויה מודפסת של גילברט וג'ורג', 2010

והנה מוסיקה שלא מרפה ממני בימים אלו:


אורפאוס (סקיצה)

.

בדמדומי ערב

נסעתי בעקבות הלב

על כביש שנסעו בו שיחים מרובי זרועות, לאט,

אודם השמים הבהב על ענפיהם כמושיטים אלי סימני אזהרה

אבל ברדיו הזמר התחנן להיאסף אל זרועות אהובתו, בקולו המבקיע גם את אוזני המתים

ובקשתי שיפלסו לי את הדרך הבלתי הגיונית

אל הבית שכבר נלקח ממני קוד הכניסה

.

והייתי אורפאוס

אבל באתי בידיים ריקות

בלי חליל, או שושן, או אפילו מפתח קופידון מחודד היטב

כך עליתי שש קומות אל מתחת למפלס היותך

לתנות אהבה

שתדביק גופי לגופך

עד אמשה אוֹתְךָ, אאורידיקה שלי

ממעמקי מבצרך

.

ולא זכרתי לא לבקש דבר

ולא זכרתי לא להגיד מילה

ולא זכרתי לא להביט בעבר

כשבקשתי שתיקח אותי שוב

לאישה

.

וכך עשינו

אני צעקתי

ואתה לא

אני דבקתי

ואתה לא

אני התחננתי

ואתה לא

ואני עליתי

ואתה לא

.

וגם כשעלה הבקר

עם הארוחה בקפה ההומה

והאבטיח

והדובדבנים

וגם שצילמתי אותך מאה צילומים

הקו המוחלט של המפלס

הפריד ביני ובינך

בין מה שהיינו

ובין מה שאנחנו

כבר לא

Orpheus, Eurydice- Charles Mills Gayley, 1893


גלדיולות

אני זוכרת את הרגע ההוא. היינו בחצר והיה עדיין קריר אך פרחי כובע הנזיר שלחו זרועות זוהרות שהזדחלו במהירות והגיעו עד השולחן לידו ישבנו ושתינו את קפה השבת המאוחר. ישבנו משני עברי השולחן ספונים כל אחד בייסוריו, בבדידותו. אז עוד לא ידעתי שהבדידות הזו היא כאפס לעומת הבדידות שתנסוק עלי כחופה שניתקה מאוחזיה וירדה על ראשי האוהבים והמשתתפים בשמחתם, והחשיכה על תקוות איחודם, כשאהובי יצא מביתי ללא כוונות לחזור.

פרחים, אמרתי. אני צריכה ריפוי. אני לא יכולה להציג עכשיו סבל. כאב. חושך. אני חייבת צבעים, שקיפות אור, פשטות, אהבה. הייתי לפני תערוכה. עמדתי להציג גלויות ישנות "מטופלות" מחדש בדימויים שלי, אשר מרובם ניבט צער, מיגנוט לייאוש קיומי. אבל באותה שבת, זרועות כובע הנזיר ההם לחשו באוזניי סיכוי לצאת ממעגל הייסורים הזה, ולו לזמן מה. במגירותיי הרבות הגדושות אקוורלים, מצאתי מאות פרחים שציירתי בכל שנות זוגיותנו. פרסתי את כולם וראיתי גן של שפע. ראיתי חלקות אלוהיות שאין יפות מהן בעולם רב הסתירות הזה, ראיתי אור שהוא לא מכאן.

באותם ימים נפרדנו מכלבנו האהוב, החולה הזקן, וחשבתי שתערוכה הזו תהיה גם גן לזכרו, גן שירכך את כאב מותו, שיהיה מזור ולו במעט, לבאים לשעה להיות בקרבתו. גן שבו אהובי ואני נינוק מצופו, גן שיבריא את אהבתנו כדי שנוכל להמריא מעל אותה חופת קידושנו שנתערערה, אל התכלת הזכה של חלומנו הראשון זה בזרועות זו,

ולא ידעתי שהגן הזה יהיה גם גן זיכרון לזוגיות שהחליטה להפסיק להתקיים, כשהוקם והוצב על הקירות, ובאו אנשים רבים, כמו לחתונה שנייה, לברך, ולא ידעתי שפרחים גם יכולים לעורר כאב עז  שמתפרץ כלבה מהר רדום, ולא ידעתי שאחרי החגיגה הזו יבוא אלי שופט דיין, שליח ופוסק, בדמות אישה קצוצת שיער וחסרת עיניים, בשוט, במגלב, משסף חלומות.

הסרתי את הפרחים בטרם עת ובמקומם פיזרתי על הרצפה פרחים מתים

 והנה אני מביאה ומצטטת כאן קטע מפרק מטלטל, מתוך אחד הספרים* היפים והמרגשים ביותר שקראתי בשנים האחרונות, על ציור פרחים, על ציור פרח אדום:

 "… מי שאימן את ידיו בציור צבעי מים יודע שמדובר הוא בכמויות צבע זעירות ועדינות ביותר, שלא כבצבעי שמן למשל. הצבעים פועלים כסממנים בתרכובות של רוקחים. והנה לצורך חיקויו של האדום הזה צריך היה להניח עוד ועוד שכבות של ורמיליון וכרמין בצורה המסכנת את שקיפותו של הצבע. ברגע מסוים חשתי כאב בגוף ממש, בחזה וידעתי שהצבע האדום העז הזה מוביל אותי אל אהובתי החולה, הישנה בחדר הסמוך, בהשפעת סמים כבדים. מן  הרגע ההוא ואילך כל נגיעת מכחול בצבע וממנו אל הנייר קירבה והעצימה את הכאב ואת ראיית מחלתה של בתיה, ופתאום התבאר מדוע קטפתי באותו בקר מוקדם את פרח הנורית הזה דווקא מכל פרחי הבר היפים שפרחו ליד השביל ומדוע עלה הדחף לציירו ומייד. הנורית, שצבעה הוא האדום הבוער ביותר בין הפרחים, קראה לי בפועל ממש. מעולם לא ציירתי בצבעי אדום חריפים כאלה ומעולם לא העליתי בדעתי שהנוגע בצבע מסוים נוגע באמת בשבילים שבנפש… הנורית הזאת קראה לי כי היתה המוליך אל הכאב העצור. האדום הזה, שאין כמותו, האוצר חום רוחש, יצר פתאום כניסה אליו. הנגיעות בצבע הביאו בכי."

 * אריאל הירשפלד/ רישומים של התגלות, 2006


מערה בשלג. מערה בהרצליה. ורותקו

אני עומדת לסיים את הספר על חייה של הנזירה טנזין פלמו, אישה אנגליה שבחרה בנזירות בודהיסטית מגיל צעיר והתבודדה בפרישות מוחלטת במערה על אחת מפסגות ההימלאיה, במשך יותר מעשור. בספר מתואר מסע סיגופיה מעורר ההשתאות. גם אני חלמתי, בפרקים שונים של חיי, על נזירות וסיגופים. המושג הימלאיה  היה שווה ערך לכיסופים ופרישות והתבודדות – אורח חיים אידיאלי כדי לחשוף את מהות קיומי, את האמת, הנעלה, הטוב

כוונתי לחשוב שרק על ידי סיגופים קיצוניים, ויתור על הנאות, תשוקות, רכוש, משפחה, חברים, יחסים כלשהם עם מה שמחוץ לי- רק זה הנכון, הבלעדי, הייעודי של האדם. לצאת אל הטבע הכי קדום שיש, רצוי בגבהים, למצוא מחסה בסיסי ולהתמזג עם השקט. שקט? בשקט ההימלאיה הטבע צורח, ההישרדות מכווצת, פעימות הלב נשמעות כהפצצת מלחמת העולמות, זרימת הדם הופכת  גלי צונאמי עליהם רוכבות המחשבות המרושעות ביותר ורק ע"י התמדה וסיגופים קיצוניים אפשר לחצות את הצונאמי הזה לשכבה שאולי פחות רועשת או מאיימת אבל היא משולה לאגם כאב אינסופי של הקיום הפיזי ואז הדרך עוד מתמשכת ומייגעת למצב הנכסף של תודעה אינסופית

 אולי זו דרך מסויימת. אך האם זו הדרך האידיאלית, הנעלה, הבלעדית?

הבית המשפחתי, ההורות, הזוגיות זו מערה לא פחותה ממערה בשלג ההימלאיה. גם באורח החיים הזה ההישרדות קשה ורבת תהפוכות. האנשים שאנחנו חיים איתם, בעיקר במסגרת משפחתית, מייצגים  חלק גדול מהצדדים החלודים של הווייתנו, משקפים את מגבלותינו, תסכולנו, וכאב קיומנו. חיי משפחה הם ייסורים וסבל לא פחות מחיי פקיר שישן על מיטת מסמרים.

אבל מה עם אהבה? בניית בית? טיולים ונופשים? סיפוק מהצלחת ילדים?

כל אלו תגיות. אם נסיר אותם נראה את הקושי והסבל, את המאבק בחולף, במשתנה, בגווע, בכל הרמות, מהבולטות לעין ועד הסמויות, הרוחשות בפנים ומתגלות לפעמים במחלה, בפרידה, ועוד.

אז דרוש אומץ רב להיות אדם, אדם זוגי ומשפחתי בתוך בית. הבית הוא המערה החשופה לכל מראות ההימלאיה המגוונים.

בבית יש אהבה ומגע וארוחה משותפת, בבית יש הריון, ילדים מתוקים, הורים שבאים לעזור, בבית ישנו בעל שהולך לעבודה בבוקר וחוזר לארוחה חמה, בבית ישנה גינה עם ורדים, בבית יש טלוויזיה ועיתונים ומחשב ופינת עבודה ובבית ישנם לילות שינה עם רגלי אוהבים שלובות וגם ישנם לילות ללא שינה.

ובלילות ללא שינה את לא רוצה לחשוב על מה שלא בסדר, על הקשיים, אבל הם עולים על הקירות החשוכים ומספרים סיפור שגובר מלילה ללילה ואז הבית שלך הופך למערה. את רוצה לזרוק את כל הקשיים אבל את מבינה שהם חלק ממך. הבעל שלך שמזמן לא הביא לך פרח, הוא הפרח שלא נתת לעצמך כבר הרבה זמן, למשל, זה לא שאת לא מציירת פרחים. את מציירת אותם בשלל השמחה שהם מפיצים, אבל את הפרח הפנימי שלך את לא משקה, ואת מאשימה אותו, והוא מאשים אותך, והילדים עוזבים את הבית ואת מקבלת גלי חום שזה יותר גרוע ממסמרים זקורים על מיטה, ואת חושבת שכדורים ישככו, אבל הם ממכרים ואת צריכה אומץ כדי להלחם בהתמכרויות שכבר הפכו לחלק בלתי נפרד ממך, ואת חושבת שאם תחליפי בית ובעל הכל יחזור על מקומו בשלום, ושוב את צריכה אומץ כדי להחליט שאת כן תישארי בתוך כל הקושי הזה ותשרדי ותלמדי ותצלחי את הגלים החריפים, ואת נאבקת, כמו הנזירה שקבורה במערתה תחת ערימות שלג והחמצן שלה אוזל, ואת מוצאת, כמוה, את חפירה ולאט לאט מצליחה לחפור פתח כדי להמשיך לנשום ולא לעזוב את המערה, שהיא המקום בו נועדת להגשים את עצמך, את מהותך כאישה, כאדם שלם, והנה חודר אוויר ואת מוכנה לנקות ולהמשיך, ומרוב מאמץ ותעסוקה את לא שמה לב שנשארת לבד.

הוא כבר בחר במערה אחרת.

טוב , הנה מה שרצית, מערה בהימלאיה. והיא בהרצליה. שבי, כמו הנזירה טנזין פלמו והתבונני בנטישה הזו, בגבולות הכאב שנמתחים עד קצה הנשימה, יש לך הזדמנות למנת ייסורים גדושה, בודהיסטית ממש, אולי דרכם תוכלי להציץ לרגע אל נשמתך ולזכות בחסד הזה של התעוררות

הנה כמה מערות של האמן העילאי מארק רותקו:


רשימת קיץ הזויה

זוג צופיות בונות קן בחצר שלי. הוא, צבעוני, מבריק, דקיק ומרצד, יושב על ענף גבוה ומסמן אשרות כניסה ויציאה, היא, אפרפרה, שמנמנה וחרוצה, טסה מצד לצד, בפיה זרדים קטנים, בונה במהירות שלא תיאמן מקום מכיל להטלה. יומיים קודם שניהם באו לשתות מציפור גן העדן שבאגרטל הסלון. ככה נכנסו, ללא מורא, בזמן שציירתי אפרסק

 ואז ישנתי כי היו צהרים חמים כשהטלפון צילצל: איריס, מה נשמע, איך את, איך עוברים עליך הימים האלה, חם, נכון? אני כבר משתמשת במזגן בלילה ואיך זה אצלך, מדברת מנדי, את זוכרת, מנדי מהגלריה, כן, אולי תבואי, תראי מה את עושה היום, אולי בעצם אני אבוא אליך, נשתה קפה עם גלידה, פתחו לידנו קונדיטוריה עם אקלרים נהדרים, אני אביא, איזה צבע את מעדיפה, את עדיין מציירת על תרופות? …אז את רוצה להיפגש? שאלתי, כן, בטח, אני אצלצל אליך עוד פעם ונקבע והיא סגרה. המשכתי לישון. בטח חלמתי. כשהתעוררתי לגמרי, אחרי שעה, בדקתי בטלפון ואכן היה צלצול ממנדי (שם בדוי)

 ועכשיו הוא לא רוצה אותי. כלומר בסוף שבוע. כי הוא רוצה להתנזר וסוף השבוע מיועד לשינה משותפת, או לפחות לאשליה של זוגיות, אבל הוא כן רוצה לפגוש אותי במסעדה ולא לתת לי לגעת בו, אפילו בקצה הברך, וכשאכנס למכונית בוכה הוא יסובב את הגב וילך מבלי להפנות מבט לאחור, ולפעמים יכתוב: את הרי יודעת שאני אוהב אותך תמיד, ולפעמים, מילה אחת, קרה יותר מקרח משונן. נקודה.

 ובינתיים אני מציירת אפרסק. מנגו. דובדבנים. משמשים. ענבים. תאנה פעורה. עץ התאנה הגיע לחצר שלי, לפני שנתיים, עם ששה עלים, ששת העלים נשרו בחורף הראשון. צמחו שישה באביב השני. שישה נשרו בחורף השני. צמחו שישה באביב שלאחריו. עכשיו קיץ. ואני יודעת. התאנה הזו לשישה נועדה. ולא לפרי. או גובה. או צל מנחם

 את תהי הצל המנחם, אמרה לי ע', את כבר, והנה, איפה, הם מתקבצים כאן לשבת, בקיץ הזה, רק פתחי זרועות, רוח קלילה, שקופה, ענבלית נושבת על פלגי מים, מרשרשים המכחולים באדוות צבעי חיים, זוכרת שחלמת פעם להיות מתקנת ציורים? הנה נהרות זורמים בתכלת והם, הם רוקדים איתך, כמה פז, וזהר ופלא, ודמעות גיל וחרוזים וכל יפעת ימים וחמדת הלב, זוכרת את משאלת הסימנים, הנה ימים באים ימים באים ימים באים, שרה לי ע' בין העלים

ניר סגל, מגזרת עלים, 2009

 


הכלום

את מגיעה ליום שאין בו כלום. אין תוכניות למחר, אפילו לא לעוד רגע. כלום. את מתעוררת לאט. אור בוקר אפרורי חודר דרך החלון הפתוח תמיד, משב רוח קלילה, את לא מביטה בשעון, רק עוקבת בעיניך אחר תנועת העלים השונים שנראים מבעד לחלון ואת כבר לא שואלת את עצמך בשביל מה לקום מהמיטה, כי עכשיו את מתעוררת לאט ושמה לב שהלילה ישנת באלכסון

וידייך פרושות לצדדים. זה לא שזו הפעם הראשונה. היו לך לילות אינספור כאלה. את לא ממש זוכרת. אולי אפילו כבר ישנת באלכסון הרבה פעמים. אבל עכשיו שמת לב לזה. שמת לב ולא מיהרת להגיד לעצמך דברים על זה

את גם לא ניסית להיזכר בחלומות. הם הבליחו ונעלמו ללא אחיזה. כך גם המחשבות שמסחררות אותך מהרגע שאת פוקחת את עינייך. כן, המחשבות, כמו להקות צפרי טרף, עטות על כל חלל וממלאות בקולותיהן הצפופים. וגם היום באו הלהקות. הסתכלת עליהן, איך הן נכנסות, ואיך הן גם יוצאות מהמרווחים האלה, שהם כלום

והכלום. האם הוא רע? האם הוא טוב? האם הוא מטרה? האם הוא גבוה? נמוך? דבר לשאוף אליו? דבר למלא אותו? דבר לשמוח בו? דבר למהר להגדיר אותו?

כלום זה כלום. ואם עיניך נעות עם העלים הירוקים בחלון ומתענגות מהמראה אז את לא בכלום. ואם את מקשיבה לצפרים את לא בכלום. פעם למדת שאפשר לראות הכל, וגם להרגיש וגם לפעול, אבל אם לא תזדהי עם זה, אם תהי בנוכחות מתמדת אז את בכלום.

להזדהות. להיות נוכחת. גם את המושגים האלו את רוצה לפרק. מה זה להזדהות? – לזהות את הרגש המתעורר כ"אני". כשייך לי. אז לתת לרגש להתעורר, להתבונן עליו, וזוהי הנוכחות, ולדעת שהוא, הרגש, חולף. ושוב בא ושוב חולף.

האם אפשר לחיות כך?

ומה זה חיים?

האם אפשר לאהוב בן זוג כך? משפחה?

ומה זו אהבה?

אומרים  שרצוי לשאוף לטוב

ומה זה טוב?- אפשר להתכוון לטוב ויוצא רע. אפשר לעשות רע ואז מסתבר שזה היה לטובה.

להתכוון? מה זה להתכוון? מה זה "העיקר הכוונה"- להתכוון לטוב לפי מה שאת מבינה שזה טוב. יש דבר כזה?

בן זוגך רוצה שתבטיחי לו שלא תעזבי אותו אף פעם. בלי הבטחה כזו הוא לא ימשיך קשר של זוגיות אתך. בחתונה אנחנו מבטיחים זה לזו כחלק מאמירות הטקסים המקובלים. האם אנחנו לגמרי בטוחים בהבטחות הללו? או שאנחנו רק רוצים להאמין שכך יהיה. האם זוהי הכוונה? האם באמת אנחנו מתכוונים לטוב הזה? והאם הטוב הזה יהיה טוב בכל מצב? כמה זוגות  נעשים עיוורים זה לזה בעודם ישנים באותה מיטה, כי הבטיחו הבטחה טקסית חד פעמית, מול עדים, או זה לזה באינטימיות, בזמן של הצפת רגשות, אהבת נצח?

נצח? מילה כל כך פיוטית, בלי לשאוף לנצח, להנצחה, לא היינו יוצרים דבר. מהי יצירה אם לא המאבק העיקש בחולף? במשתנה? מילה כתובה יכולה לשמש עדות לדורות, ציור וצילום מנציחים דימויים כפי שנתפסים ונעצרים בעיני היוצר והופכים לחומר שגם הוא עדות. המוסיקה לוכדת תדרים, מארגנת אותם כפי שהמלחין שומע בזמן יצירתו, וגם היא ניסיון להנציח ולהשמיע את התפיסה הצלילית האישית של היוצר. תיעוד והנצחה קיימים בכל, לא רק ביצירה האומנותית. אנחנו מצלמים את חיינו, כותבים במדיות השונות, עושים דקורציה לבית, רוכשים, מטפחים, מתחתנים, מביאים ילדים ובונים מצבות על קבר. ומהי המצבה אם לא הנצחה?

הוא לא רוצה מצבה. הוא רוצה להיות אפר מפוזר על ים. הוא לא מאמין בעצמות והוא לא מאמין בהנצחה, אבל הוא כותב ספרים

ומה יהיה על כל הספרים, הציורים, הצילומים הדיסקים וכלי הנגינה והפסלים והרהיטים והתכשיטים כשהעולם יגמר? האם הם נוצרים בו זמנית גם בעולם מקביל, עולם שאיננו חומר? האם יצירה היא אנרגיה שיש לה גם ביטוי בחומר אבל לא רק? האם במובן הזה היא נצחית?

**

את מתבוננת בפרח שפרח זה עתה במלואו. שושנה. את גוזמת אותה. את מריחה אותה. את שמה אותה בזהירות באגרטל זכוכית. עם מים קרירים. את מניחה את האגרטל על שולחן העבודה שלך ומכוונת עליה תאורה עדינה, תאורה המדגישה מעט את הצללים שבין עלי הכותרת. האור מרצד על קימורי השושנה. נראה שהשושנה בעצמה מרצדת. מרקדת. בוערת. את נזכרת בשיר של זלדה:

כל שושנה היא אי
של השלום המובטח
השלום הנצחי

בכל שושנה מתגוררת
ציפור ספירית
ששמה "וכיתתו

ונדמה
כה קרוב
אור השושנה
כה קרוב
ניחוחה
כה קרוב
שקט העלים כה קרוב
אותו אי
קח סירה
וחצה את ים האש

ואת רוצה שהשושנה תישאר אתך. את מציירת אותה והיא ממלאה את הכלום הזה ומאפשרת לכלום הזה להסתיים כדי להמשיך לעוד יום

בלעדיו

איריס קובליו, שושנה, צבעי מים,


%d בלוגרים אהבו את זה: