תגית: פרספונה

הארץ המובטחת

הוזמנתי לטקס ששמו "הארץ המובטחת". הטקס נערך לכבוד חג החרות והוא מציע גישה אישית אלטרנטיבית לתפיסת החג החרות המקובלת.

נתבקשתי לענות על כמה שאלות:

איך נראית הארץ המובטחת שלי, איך היא מרגישה, איך אני כאשר אני שם, מי נמצא שם איתי?

מה מבקש הקול הפנימי שאעשה בכדי להגיע לארץ המובטחת?

מה עוצר ממני להגיע לארץ המובטחת?

על מה אני מוכנה לוותר בכדי להגיע לארץ המובטחת?

כמובן שמיד התנגדתי.

אני לא אוהבת סדנאות וקבוצות ותהליכים ומעגלי נשים ואף לא את המונח אלטרנטיבי. היה לי די מזה לאורך שנות חיי הלא מעטות. די!

ובכל זאת, אולי כדי לצאת ממצב החידלון שתקף אותי הבקר, שתוקף אותי לאחרונה באינטנסיביות מדאיגה, אני אנסה לענות על השאלות הללו, מבלי להתחייב שאכן תשובותיי הן תשובות שיהיו נכונות מחר או ב"עתיד". אני אנסה לענות מתוך העכשיו לגמרי, כאילו העכשיו הוא האתמול, המחר ותמצית כל הזמנים.

הארץ המובטחת. ארץ זבת חלב ודבש. הצירוף הזה בשבילי הוא צמחיה שופעת, טבעית, הניזונה מכוחות הטבע השונים הפועלים ביקום כגון עונות בשנה. צמחיה שלא דורשת התערבות. אני מדמיינת בית קטן, הרמוני ומשתלב בטבע.  ליד הבית נחל עם מפל. הבית עצמו הוא פשוט אך יש בו אמצעי תקשורת וציוד הנחוץ לאמנות שלי. אני אמנית ומרפאה בצמחים. יש לי שעות קבלה מסוימות ואני מרפאה אנשים בעזרת פרחים אבל לא משתמשת בהם באופן המקובל והידוע. אני משכימה קום ואחרי מדיטציות ותרגולי גוף אני עוסקת בציור המיוחד כאמצעי ריפוי. אחר הצהרים מגיעים אלי אנשים ומדי פעם באה אלי קבוצה להתבוננות משותפת בפרחים כאמצעי ריפוי. אני חיה לבד אבל מדי פעם מגיע מרחוק אהוב לבי ונשאר כמה ימים ליצירה וריפוי משותפים.

הבית של שילגיה, אילוסטרצית פירסומת למים מטוהרים

אוי לי, אני מתארת כאן תיקשור שניתן לי לפני כמה שנים, בעת משבר בחיי. חזרתי מהודו ועמדתי לפני פרידה. תמונת חיים זו עלתה בשאלת ייעוד חיי. תמונת חיים זו כבר התחוללה אבל לא הושלמה ובחיי אלו ניתנה הזדמנות להשלימה.

הזדמנות?

חיי רצופי הזדמנויות. ואני, כאליס מארץ הפלאים, טועמת כמעט מכל עוגייה שמוצעת לי.  בכל בחירה "נכונה" אני נוסקת ושם, כשאני שוב צריכה לבחור, אני טועמת מעוגייה "שגויה" ונופלת. 

בשנתיים האחרונות החלטתי לא לבחור. אני לא מעיזה לטעום משום עוגייה. נכון, מבחר העוגיות המוצעות לי בזמן הזה דל במיוחד, חלקן עוגיות מוכרות, חלקן נגוסות, חלקן עבשות. מדי פעם נדמה לי שאני רואה קופסת עוגיות חדשה מונחת על המדף הגבוה, ואז אני לוקחת כיסא, מטפסת ומושיטה יד. אך אבוי, אחיזתי איננה חזקה מספיק והקופסה נשמטת מידי ומתרסקת על הרצפה.

אליס טועמת מהכל


והנה התרחקתי מהארץ המובטחת.

הפוסט הזה לא זורם לך, עולה קול פנימי. אולי תכתבי אותו בזמן אחר? מרגישים את החולשה שלך. ומה תגיד מרים החכמה שקוראת אותך מדי פעם?- עדיף לשתוק מאשר לקשקש ולבזבז את זמני. מרים, שאצלה כל פוסט חצוב מסלע ליצירת אמנות מושלמת. ומה יגיד מיכאל? – אתמול דברנו על זה שאני כותבת הרבה שנים אבל אף ספר עם כתיבה שלי לא יצא לאור. בטח, הוא אמר, כי את  בעיקר ציירת והכתיבה שלך אישית מאד ולא  בהכרח מעניינת כל אחד. את כותבת רק על עצמך. אין לך גיבור ועלילה ומסר.

-ובציורים שלי יש מסר? הרי אני טובה רק בלצייר את עצמי

-לא נכון. את מציירת פרחים, נופים ופורטרטים של אנשים אחרים לא פחות טוב מאשר את עצמך.

-עכשיו אני רוצה לצייר רק את עצמי. זהו הדבר היחידי שמעניין אותי.

-אז למה את עומדת לעשות תערוכה ענקית על פרחים?

-כדי להיפטר מהם. לחסל אותם. למחוק.

-למה את כזאת קיצונית? את מציירת פרחים אולטימטיבית. הפרחים שלך קורנים. ממלאים אושר.

-לא נכון, הם פרחים של נסיכה כלואה בעליית גג.

-אף אחד לא כלא אותך, זו את שכלאת את עצמך.

-נכון. בכל פרח חיפשתי את אלוהים. זה היה  בזמן שהרגשתי שבויה ואלוהים היה הערוץ היחידי שלי לצאת מגופי השנוא

-למה את כזו קיצונית? קבלת את כל האהבה שבעולם.

וזה המקום בו הבקיע האדס וחטף את פרספונה

Bernini- Persephone


אז נחזור לשאלה

מה מבקש הקול הפנימי שאעשה בכדי להגיע לארץ המובטחת?

הפנטזיה על חטיפה יכולה לצמוח בראשה של כל נסיכה כלואה. זהו מצב שנע בין שני קצוות שהם בעצם אותו מקום בדיוק: היא למעשה עוברת מכליאה לכליאה. רגע החטיפה הוא שברירי מאד. הוא רק רגע של העברה, בו ריח החופש מופיע כהרף עין ומיד סוגר על החושים המתעוררים ולוכד שנית.

וכאן תבוא בת קול פסיכולוגית המהדהדת מכל הסדנאות, הטיפולים והתקשורים שעשית: ההצלה לא תבוא מחוץ לך אלא מתוכך. כל אחד שיחטוף אותך, לא יציע לך חופש אלא להפך. לא מורה, לא איש דת, לא מאהב, לא בן זוג חדש, לא בוס חדש, לא זכייה בפיס.

-אבל הקול הפנימי שלי מחכה לחטיפה, אני מתייפחת.

-אין בעיה, נארגן לך חטיפה, אך את תמשיכי להתייפח, משיב הירח  המלא של ליל סדר פסח וקורץ.

חטיפת פרספונה לתהום האגם


אז מה אני צריכה לעשות? מה עוצר ממני להגיע לארץ המובטחת?

אין סיכוי שאני אענה על זה. מה אכתוב?- רגשות אשם? שנאה עצמית? סודות וחטאים? עצלות? כעס? כל תשובה שגויה ומדיפה ריח מאוס של פסיכולוגיה בגרוש.

והמסקנה המתבקשת היא שאני לא מוכנה לוותר על כלום כדי להגיע לארץ המובטחת.

ובכן כבר ויתרתי על הרבה. ויתרתי על כשרונותיי (ציור, מוסיקה, כתיבה) על נשיותי, על חברים, על מקצוע ופרנסה, על מקומות מגורים, וגם  על האהבה עצמה.  ואז

בהודו מול הגנגס, באחת הנקודות הקדושות בעולם, מוקפת אלות ואלים מדהימים, קוף אחד זינק אל זרועותיי, נצמד לחזי. אני חושבת שאולי באותו רגע הקרקע נשמטה.                                                      

ההשתלה, איריס קובליו, ציור על גבי גלויה ישנה

אם  מייד אחרי הודו, היו נשאלות השאלות הללו הייתי אומרת שהארץ המובטחת זו אני. לחזור לעצמי. לציור. לכתיבה. לתשוקה. וזה קרה. אבל אני לא מרגישה בארץ המובטחת.

אולי כל חיי אהיה בדרך אליה

אוביל בבטחה אחרים

ולא אכנס

ואולי הדרך היא הארץ המובטחת בעצמה ואם צריך לוותר על משהו אז אוותר על הרצון להגיע, להיות שם.

ומה אני רוצה להיות בדרך?

צלולה ובת חורין לבחור את שביליה, פיתוליה, פיתוייה, פינוקיה, בורותיה, מהמורותיה, סכנותיה, מתנותיה, עונותיה, חמדותיה, הפתעותיה.


מתקנת הציורים וארבעת הנהרות

גרנו בכפר קטן מוקף חורשות וגבעות קרוב לים עם צוקים רבים. אני התפרנסתי מתיקון ציורים. אנשים היו מביאים לי ציורי מים שהייתי צריכה לאוורר. הייתי כמו תופרת מתקנת בגדים אבל תיקנתי ציורים, כי בעולם ההוא כולם ציירו וזה היה חלק מצרכי החיים, כמו בגדים, אבל רוב האנשים היו זקוקים לתיקוני כתמים כי הם היו שמים יותר מדי צבע והציור היה נעלם מאחורי הרבה שכבות. תפקידי היה לאוורר, לנקות את שכבות הצבע עד לחשיפת הציור. הציור היה נחשף ע"י יצירת אוויר סביבו. בעלי היה מנהל את העסק. הוא בעצמו צייר אבל ציוריו סבלו מעודף אווריריות.

יום אחד הגיע פרש עם שריון שרכב על סוס ברזל והניח על השולחן צרור ציורים סמיכים ועכורים עד מאד. בעלי הביא לי את הציורים ואמר שצריך לעבוד עליהם לא מעט ואולי אין הרבה סיכוי שאצליח להצילם. אבל אני התעקשתי ועבדתי קשה על הציורים הללו עד שניקיתי אותם לגמרי וכשהפרש בא (קראו לו פרש הצוקים) הוא היה מאד מרוצה ולקח את הציורים ודהר אל הצוקים. אחר כך יצאה שמועה שהפרש התפרסם מאד מהציורים שלו ושהוא מכר אותם בהרבה כסף. כולם הללו ושבחו את הציורים שלו והוא היה חוזר אלינו מדי פעם כדי שאתקן את הציורים שלו. תמיד היתה לי  עבודה רבה עם הציורים שלו כי הוא מילא אותם  בשכבות רבות ומיותרות, אך תמיד הצלחתי לפענח ולהוציא מהם את התמצית הקסומה שבגללה הוא נעשה מאד מפורסם.
כנראה שבאחת הפעמים שהגיע, הריתי לפרש הצוקים, ונולדה לנו ילדה מפגרת. מעוותת. הסתרנו אותה במערה על יד איזה צוק ובכל יום יומיים הייתי מתגנבת להאכיל אותה. אף אחד לא ידע על זה. גם לא בעלי. מדי פעם הפרש היה מגיע ומביא צמחי מרפא מארצות רחוקות אותם קנה בכסף רב תמורת ציוריו. אך הוא בעיקר היה מביא לתינוקת תחבושות וטמפונים כי היו לה המון חורים מדממים. התינוקת היתה מאד מעוותת ומפחידה אבל אני לא דאגתי לה שהיא לבד בצוקים, כי ידעתי שהיא חזקה ושורדת ושאסור לפגוע בה מצד אחד, אבל גם אסור לה להתגלות.
יום אחד הפרש בא בדהרה על סוס הברזל שלו וכשראה את התיקון האחרון שעשיתי לציור מסויים שלו, הוא היה כל כך מרוצה שחטף אותי על סוסו ודהר לכוון הצוקים.  בכל זמן הדהרה שמעתי את שפשוף הברזל של הסוס הדוהר. צליל השפשוף היה כל כך עז עד שנשמע בכל הכפר. הפרש החזיק את ראשי מופנה אליו ותשוקה שעשוייה מברזל החלה לחדור מבעד לאצבעותיו אל גופי. הוא כל הזמן ביקש שלא אסתכל לאחור. דהרנו דהרנו ודהרנו.
אבל ברגע אחד לא יכולתי להתאפק והסתכלתי לאחור.
ראיתי את בעלי עומד ומסתכל אלינו בתימהון. הוא היה רחוק וקרוב כאחד. פיו היה פעור ומעיניו יצאו ארבעה נהרות תכלת שמילאו את הכפר בנחשולים אדירים שסחפו איתם אנשים נדהמים ומשתאים.
זה היה חזיון מופלא ונורא בו זמנית.
מארבעת הנהרות זרם סבל שאין לתארו במילים וגם יופי עז, עילאי.
 

ברניני, מתוך ארבעת הנהרות, רומא

ברניני, חטיפת פרספונה, רומא

ברניני, אפולו ודפניס, רומא

איריס קובליו, הרוכבת, אקריליק על גלויה מצולמת

 


ברניני, גילוי נאות

אף פעם לא למדתי תולדות האמנות באופן רשמי, גם לא באופן חלקי וזאת למרות שאני כן יכולה "להתהדר בתואר" (2) באמנות. ובכן חמקתי באלגנטיות מהרנסנס והברוק והרוקוקו למיניהם ושמו של ג'ובאני לורנצו ברניני, מלך הבארוק האיטלקי השתחל לאוזניי רק במהלך מסע אומנות שהשתתפתי בו לפני יותר מתריסר שנים, עם בוגרי כיתת י"א  במגמת האמנות של תיכון בו הייתי מורתם לציור.

ר', המורה לתולדות הנלהבת, סחפה אחריה 51 נערים ונערות מתבגרים ואותי צירפה למסע באקראי. אך אבוי, בזמן שהיא התעלפה ודמעה והצטמררה (כך העידו התלמידים) מכל ברניני, לאונרדו מיכאלאנג'לו ורפאל שנקרו בדרכה המתוכננת היטב, אני ליקקתי גלידת איטלקית נפלאה עם קומץ תלמידים סוררים שנשארו מחוץ לכנסיות, או הסתובבו בשולי הפיאצות המפוארות. באותו זמן (וגם עכשיו, אבל אחרת) הייתי שרופה על קאראווג'יו וליקוק פצעיו בהחלט התחרו בגלידה, אבל היצירות התלת מימד לא נגעו בשולי אדרת הלב שלי.

השנה גיליתי את ברניני. בעיקר דרך האכסטזה של תרזה. צילום אחד ששלחה לי חברתי ס' במייל, פילח את ליבי כמו שהמלאך פילח את ליבה של תרזה והיא התעלפה בייסורים מענגים עילאיים. החלטתי לראות את היצירה הגאונית הזו כמתנה ליום הולדתי. לפני ההחלטה לנסוע לרומא התחלתי לצייר את תרזה. השחלתי את פני במקום פניה, אבל לכשהגעתי לקפלי שמלתה נטרפתי. מחקתי שוב ושוב ובשום אופן לא הצלחתי לפענח את הרב שכבתיות  חסרת ההגיון הזו, כביכול. חיפשתי חומר כתוב עליה. במקומות אחדים מוזכר הדיאלוג בין הויבראציה של הקפלים הבלתי אפשריים לאכסטזה שלה, אבל עדיין עוד לא הצלחתי לצייר משהו שיניח את דעתי, אפילו לבינתיים. הביטוי האנרגטי של האירוע הקוסמי הזה מיושם באופן מושלם גם בעיצוב הסביבתי בתוכו נמצאת היצירה.

 

נכנסתי נפעמת לכנסיה היפה ביותר  שראיתי מעודי (כנסיית סנטה מריה דה לה ויטוריה). ידעתי שהצפייה ביצירה הזו היא כמעט בלתי אפשרית. היא מוצבת כל כך גבוה,  עד שרק מזווית מסויימת אפשר לראותה. ניסיתי לפענח אותה בעזרת הזום של מצלמתי החדשה, שעוד לא התגלתה לי בשלל אפשרויותיה. וצילמתי וצילמתי וצילמתי, אבל בגלל איכות הצילומים הגרועה שיצאה לי, מביאה צילומים מהרשת:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אני חושבת שכבר לא היו לי ידיים ולא רגליים ולא גב

כשהסתובבתי לאחור וראיתי אותה:

שילגיה.

קוי צמרמורות חצו שתי וערב את כל גופי. הייתי חייבת לצאת.

בחוץ חיכתה לי שמש וכך צולמתי

ואחר כך, במדשאות של וילה בורגזה, אחרי שראיתי את אפולו (הפעם חץ נעוץ בליבו) ודפניס ובעיקר אחרי שנחטפתי עם פרספונה ע"י האדס האדיר, הייתי חייבת להתעלף גם

מכל היפעה זו

***

מתכננת להביא עוד מהמסע לרומא ( על ארבעת הנהרות ועל הפייטה ועוד,) וגם לסיים בקרוב את ציור תרזה שלי ולהעלותו כאן

בפוסט הבא ציור תרזה שלי


%d בלוגרים אהבו את זה: