תגית: צבעי מים

פרח נתתי

מכירה אותה שנים רבות, פה ושם ופתאום עולה האתגר לצייר את פניה. מצילום. המרחק הזה, של להתבונן באחר דרך צילום, נחוץ לי ברוב הפעמים. לצייר מהתבוננות ישירה זה כבר סוג של אינטימיות עבורי שהלכה ונסגרה עם השנים. הפחד שאני חושפת בעצם את עצמי בזמן הציור יותר מאשר את מי שאני מציירת. זה גם פחד מכישלון, או מריצוי ומצד שני חשש מחשיפת ערוות פרצופי.
לרוב אני מצלמת, מעבדת את הצילום לצרכיי, נסגרת בסטודיו לבד. כך הכי מתאים לי.
(בעבר, עם בני זוג, זה לא קרה, כי הם היו בעיקר ישנים או שקועים בשלהם ומתוך האינטימיות הרבתי לרשום ללא כל צורך בהסתתרות או חרדת ביקורת) 
אותה אני מכירה בעיקר מפנימיותה, גם דרך הכתיבה שלה וגם דרך שיחותינו כשנפגשנו בביתה. החיבור בין תווי פניה, התווים החיצוניים המרכיבים דיוקן, לבין אופן דיבורה, תנועותיה, קולה, לבין הספיגה שלי לאורך השנים את פנימיותה, הוא לא מובן מאליו עבורי.
אז אני מאתגרת את עצמי בדיוקן הראשון לצייר ״דומה״. אני רוצה לרצות. גם אותה וגם את סוללת היוצרים המקיפים אותה. מן אמביציה כזו שדורשת מאמץ מתיש למדי. אני מציירת באקוורל אבל ״בטכניקה״ שפיתחתי והתאמנתי בה רוב שנות, אני מוחקת שוב ושוב כדי לדייק את עצמי (אפשר למחוק עין, פה.. אפשר למחוק הכל! ושוב לצייר מעל). אחרי זה אני מצלמת או סורקת, מפני שדרך המסך אפשר לראות ״טעויות״ ביתר קלות. ואז שוב מתקנת. או לא.
לרוב אני יודעת מתי זה הסוף. מכאן עוברים הלאה. אבל לפעמים אני מתקנת למחרת. או מקלקלת וזורקת…  אמש נפתח חלון חסד כזה של הרצון לחבר את מרכבת הגוף הפיזי לנשמה. נראה אם החלון הזה יפתח שוב היום.

הבוקר הוא היום שלמחרת. עוד מעט אגש לציור ואראה מה אפשר לתקן. 

תיקנתי. קצת.

נורית זרחי 1.jpg


שלושה מהכפר

כפר קיש 2.jpg

אני רוצה לגור במקום שהוא גבוה (לא יותר מדי, גבעתי כזה) שמשקיף על שדות, גבעות והרים רחוקים או ים, שתהיה לי מרפסת פורץ' כזו  פתוחה למחצה, עם גגון, שאוכל לצייר ממנה שוב ושוב ושוב עד תום. שאוכל לצייר באוויר הפתוח כל עוד אני רואה ויכולה להניע את ידיי.

האור משתנה כל הזמן. האדמה נושמת. הצמחייה פורחת ומתייבשת ושוב עולה ופורחת, בכל פעם אחרת, צל העצים נע כל הזמן, ווריאציות השמיים, מזג האוויר, הצלילות, העכירות ואני מול כל זה.

אני לא צריכה ללכת רחוק. אין בי תשוקה להיות יחפה, להישרט מקוצים ללטף עלים, להריח פריחות. הכל כבר בתוכי. רק שקט אני מבקשת. שלוש ארבע ביום מול מרחב פתוח.

בחווה שבניו הופ, בשנות לימודיי בארצות הברית, המורה שלי ניל ווליבר ז"ל לימד אותי לראשונה את הנוכחות הזו מול הטבע. את העבודות הגדולות שלו צייר בסטודיו העצום שהיה לו במיין, אבל לחיבור הנפשי רוחני נזקק לטבע עצמו. הוא גר בטבע. היה לו רכב  שטח והיה נוסע לעומק שטחיו עד המקום בו נוצרה ההתחברות. ואז הסקיצה.

אני לא רוצה לנסוע. אני רוצה מרפסת קטנה. יציבה. עד תום.

את האקוורלים האלו ציירתי בהרצליה מצילומים שצילמתי בכפר קיש, מקום המגורים של הבת. הציור מצילום מאפשר התכנסות פנימה, חיבור לידע המבוסס על צבירה של ניסיון רב שנים באקוורל בתוספת הקשר הרגשי למקום המצויר. (לכן אני ממליצה להשתמש רק בצילומים אישיים).

מי ייתן ותתגשם משאלתי

img226.jpg

 

כפר קיש 6.jpg

האקוורל עם הבית הקטן "ביער" הוא חורבה קטנה ומתוקה הנמצאת בדרך לגן של הנכדה, מוקפת עצי אורן וברוש בכפר קיש.

 


רחמי ירח

בדרך חזרה מהוריי אני מבחינה בפני הירח העגול המושלם עוקבים אחרי בין הבתים. רחוב אחר רחוב. מחכה לי בכל רמזור. פעם מימין ופעם משמאל. לו יכולתי לעצור רגע. מחוץ למכונית. לו יכולתי לצאת. לו יכולתי להגיע לחוף. לו יכולתי להיות על הר. לו יכולתי להיות על ענן, לידו, לו יכולתי להניח את ראשי על פניו, להתכסות בהילתו הרחומה. אני מגיעה לרחוב שלי. עוצרת לרגע. מצלמת. הירח עולה ממזרח. ואני באיזשהו מערב לא ידוע.
זריחת הירח .jpg
צבעי מים, יום שישי ה -13 בספטמבר 2019

לעשות מהבאסה קלבאסה *

בחדר השינה של אבא ואימא שלי על השידה שמתחת לטלוויזיה מופיעה פתאום שקית תמונות. אולי תמיד הייתה שם. אולי מריה המטפלת מצאה את השקית בחדר שלה וbזכרה שלפני כמה חודשים חיפשתי שקית עם תמונה של מישהי שמתה פתאום. מריה היום ספונה בחדרה. פניה חתומות. הבאתי בטטות שתעשה מהן צ'יפס. אבא שלי אוהב בטטות אבל מריה אמרה שגברת אימא לא אוהבת בטטות והיא בעצמה גם לא אוהבת. אבל אבא אוהב וגם אני אוהבת, התעקשתי וקראתי את מחשבותיה, אני לא חייבת לאבא שלך כלום, אני המטפלת רק של אימא. נכון. תעשי צ'יפס ליום שישי בבקשה, אבא תגיד לה. פתאום הייתי ילדה קטנה עקשנית. בעצם כשהייתי קטנה לא הייתי עקשנית. הייתי כנועה ומנסה להיות שקופה, ואף פעם לא היה מצב כזה של : אבא תגיד לה/ להם. אבא זה לא היה בשבילי גב ומגן ואם כן ניסה אז היה "פדיחה". אבל אני יודעת שהוא אהב אותי. היום ואתמול ציירתי אותו. שלושה ציורים לפי צילום עדכני. אבא שלי לא משתנה בכלל. מגרד תיכף את התשעים ושפתיו חטובות כנער, עיניו מחייכות תמיד. תמיד? לא. אבל בשנים האחרונות כן. נעשה רך כל כך. היום כשציירתי את הכתמים האחרונים הרגשתי ממש מלטפת, אוהבת כפי ששנים לא אהבתי, אלא הסתייגתי, התעקשתי לזכור דברים אחרים. אימא אומרת מה יש לך לחפש בתמונות האלה, כמעט כולם מתים.. לא נכון. רק חלק. מי זה, ומי זו, ומי אלה אני שואלת ומראה לאימא. היא רואה ממרחק של שני מטרים כמעט ( מיקום הישיבה שלי) ראיית נץ. בלי משקפיים כמובן, זוכרת באופן ממוקד כל תמונה ותמונה, בדיוק מה אמרו ומה עשו ומה לבשו ומה הבטיחו באותה תמונה. למשל תמונת החתונה של דודה סאלי. כמה יפה היא, אמרתי לאימא שאפילו את שמה לא רצתה להזכיר, ולא את שמו של האדון הקטנוני שהתחתנה אתו. אני אחסוך כאן בכמה ביטויים שהושמעו בחלל חדר השינה. רק משפט אחד: והם הבטיחו לנו מקרר לחתונה ולא הביאו.. לא נורא אימא, אני אומרת, בעולם הבא כשתיפגשו, תזכירי להם והם יביאו לך מקרר ממש שווה, הרבה יותר מהמקרר ההוא עם קרח. את באמת מאמינה בזה, שואלת אותי אימא, כן, בטח, אני עונה לה בביטחון. הידיים שלי כבר מגרדות מהאבק של התמונות הנשלפות מהשקיות הישנות ואני מראה לה את הציורים שציירתי את אבא שלי. מי זה? היא שואלת. שתבינו, היא זיהתה אנשים מהתמונות הזעירות בשחור לבן מלפני 70-80 שנה. זה אבא, אני עונה. ציירתי אותו. לא, לא, היא אומרת. בכלל לא. מה עשית לו שפם? זה לא שפם אימא, זה צל. לא. לא. עין אחת קטנה. זה בכלל לא אבא. אבל ככה אני רואה אותו ופתאום אני ילדה בת חמש. רצה לאבא ומראה לו. זה אני הוא אומר. וגם זה וגם זה. הוא זיהה את שלושת הציורים שמצולמים בטלפון. הערב ירד בחלון הארוך שמול המיטה. אספתי את התמונות. התעכבתי על תמונה אחת של אימא שלי, בלונדינית (הייתי כל הצבעים, היא אומרת, גם כחול, זוכרת??? כחול??? אני חושבת על כחול הקעקועים הנוצרים בלב שלי, קעקועי צלקות צלקות שדולפות מדי פעם ונרגעות מדי פעם, מזל שיש לוריוואן או ציפרלקס).  בזמן שאני מתקפלת היא מנסה לספר לי כמה כאב לה היום בזמן שבאה הספרית המיתולוגית שלה לגזוז לה צפרניים, היא בכתה יחד אתי, היא אומרת ואבא מוסיף שממש צרחה, וצוחק כאילו הכל תאטרון ועוד מעט יירד המסך. והמסך לא יורד עד שהוא לא יורד.
_
67257286_418647935392140_6204381349164351488_n

אימא שלי עם ה"בלונד" בשנות ה- 70

*אני יודעת שאומרים לעשות מהבאסה סבבה אבל לא מתאים לי כאן.
67485053_2322879881159267_1694072110999142400_n.jpg

 


מריה, בקצרה

שלוש סקיצות של מריה, המטפלת המולדאבית של אימא שלי. ניסיונות לתפוס את המורכבות שבתוך פניה החתומות בדרך כלל בטווח הזה שבין עדינות ומסירות לבין הר הגעש שמציץ מבין קמטי דיוקנה. צבעי מים. יולי 2019

66386032_358231888192451_343165494653616128_n.jpg

(מריה הכי אהבה את השמאלי)

 


נזירה

אחת השאלות בסדנה שאני משתתפת בה הייתה מה היה חלום הילדות שלי שלא התגשם, כלומר מה רציתי להיות כשאהיה גדולה.
רציתי להיות נזירה.
בהתחלה לא ידעתי להגיד את זה. גדלתי בתל אביב להורים רומנים נטולי כל קרבה לדת או אמונה כלשהי. אני בבירור זוכרת את עצמי חושבת שלא אתחתן לעולם. זה לא שלא התאהבתי, אבל זה היה בסיטואציות של בלתי אפשריות או איסור כלשהו. בבית לא ממש נחשפתי לאמנות נוצרית אבל בגיל 15 בערך נסעתי עם הוריי לטיול מאורגן שכלל כנסיות. זה לא היה זה מדויק עבורי, אבל משהו הדהד ונפתח, במיוחד כשהאזנו בשעורי המוזיקה בתלמה ילין למיסה ורקוויאם. הרגשתי כלפי הנזירות השחורות/ אפורות משיכה ודחייה וסקרנות, אולם בגיל 18 נפגשתי לראשונה בנזירות כתומות ומיד ידעתי שזה זה.
זו הייתה בעירה. אני חושבת שאז, בגיל 18 הייתי הכי בהקטית (דבקה) שאי פעם הרגשתי. הייתי באורות וסנוורים והרגשתי בפסגת הפסגות לרגלי אלוהים.
זה המשיך קצת בצבא אך הלך ונסגר עם השחייה הסיזיפית במערבולות של מערכות היחסים שבאו בזה אחר זה בשנות העשרים ובהמשך. מצאתי את עצמי נשואה פעמיים, אימא לבת, מנסה לקיים חיי משפחה נורמליים סבירים. גרושה פעמיים ופרודה יותר מדי פעמים.
נשאלתי ומה החלום שלך מתקופת בגרותך שלא התגשם?
לא הצלחתי להגשים הצלחה כציירת פורצת דרך ידועה ומוערכת.
ואולי לא הצלחתי בגלל שלא הגשמתי את חלום הנזירה ואני לא בייעוד שלי.
אוף הסדנאות האלה.
חופרים וחופרים ואין זהב.
רק רגבים
_
נזירה.jpg

צבעי מים 2008

Antonio da messina 1456


התערוכה ״ דיוקן אם ״

 

אציג 4 אקוורלים, שניים עכשוויים מאד ושניים מתקופותיה הקודמות של אמי.

 

כשפנתה אלי האוצרת לפני כחצי שנה אמרתי לה שלא בטוח שאמי תצליח להגיע עד כאן. והנה אנחנו כאן.

אמי כבר לא מתפקדת לחלוטין למעט הכרתה הצלולה מאד.

היא אמיצה ושורדת חיים ארוכים מלאי מהמורות

לא הייתי בת קלה.

עכשיו, ממרום המסע, אני רואה את מאמציה האחרונים לאהוב אותי כפי שאני

ואת מאמציי האחרונים לאהוב אותה כפי שהיא

מסע הציור הזה היה מיטיב ותודה לאוצרת אירית לוין שהייתה כל כך רגישה ועדינה אלי, דבר נדיר בסצנת האמנות הישראלית.

בעוד ארבעה ימים

מוזמנים

דיוקן אם 1.jpg

לקריאה נוספת של פוסטים הקשורים לאימא שלי:

  1. מפתח

2. פרחים של ליל הסדר

3. 60 שנות הולוגרמה

4.  תמרים

5.  עזרה להתמודד

6. חורי לילה

 

 

img124

1960 תל אביב

 


עזרה להתמודד

אראם מצייר את אימא שלו ועונה: כן, זה עוזר לי להתמודד יותר טוב עם המציאות. 
המציאות. האם היא קיימת? האם היא מה שאני רואה? 
בשנים האחרונות הצילום בנישת הבלהות הזו שנקראת דעיכת הורים החליפה את הציור
אך לא.
השבוע ציירתי אחד והוא סוג של ״עזרה להתמודד״ 
ואם לא הייתי מצלמת או מציירת את סצינת ההורים הייתי או בורחת על כל אשר לי לארצות הקרח או אל האמצעים המשנים תודעה.
לפעמים אני רוצה לשקוע בחבית של יין ארומתי בורדו קהה עפיץ
לפעמים להתאבך בעשן קנאביס משובח מתוך ארובת כנסיית זהב על נהר קרח צפוני
הציור הוא לא אקט של חמלה או הבנה או אותו לב של צער ביולוגי אמורפי חם ומבוהל עד מוות
זו שליטה.
יותר לא אוסיף כרגע
mom1.jpg
ועוד באותו עניין
*
*
*

בסוף קניתי נרקיס

זו עונת הנרקיסים עכשיו. ואני נוסעת הרבה לצפון (הסבתא שבי). ואין שם ממש נרקיסים. אבל ישנו נוף מפעים של הגליל התחתון. ועכשיו גוונים גוונים שלי ירוק מוחקים את זיכרונות הקיץ. יותר קשה לי לצייר ירוקים. אני מעדיפה את היובש האפור חום חרדלי סלעי בציור, אבל בשהייה בטבע הירוקים הם סמי הרגעה שעושים לי את זה.

אז סוף סוף יצאתי פיזית לטבע לצייר. מצאתי מקום מופלא מול תבור טבול באלפי גוונים של ירוק אפור. כשהפציעה השמש פה ושם התבור נראה בצבעי כחול כהה כסוף נוצץ. כיסא הציור שלי, שהעמדתי על יד המכונית, שקע בעשב גבוה רטוב ורענן. למרות הזבובים והריח (מאחורי המתה רפת הכפר) הצלחתי לצייר שלושה אקוורלים מהירים.

כשחזרתי נזכרתי שהנחתי את בלוק הציור על גג המכונית בזמן שהכנסתי את שאר הדברים ונסעתי.
כשחזרתי לשם מצאתי את בלוק הציור על השביל הבוצי, פתוח. דרוס. שני ציורים היו מכוסים בבוץ סמיך והשלישי נעלם. 
אבל היה שווה.

אני בסלפי מרוצה מהאתנחתא:

 

IMG-4069

המקום בו עצרתי לצייר:

IMG_9514

ציור אחד שהצלחתי לשטוף ממנו את הבוץ ולשחזר (הכתמים נמרחו לכמעט אבסטרקטי שמבקש "סידור", אבל בינתיים משאירה אותו כך)

img003

מה שנשאר מבלוק הציור:

48390161_1234581996694544_8120292880393699328_n

יום לפני חיפשתי מקום לציור. זו הפנורמה המדהימה הנשקפת מקיבוץ עין דור. ירד גשם ובקושי יכולתי לעצור לצלם. אני עדיין מדמיינת שיום אחד, במרומי חיי, יהיה לי סטודיו רחב ידיים במרחק נשימה מכל זה, ואוכל לצייר על קנווסים גדולים את ההרים והעמקים של נשמתי.

IMG_9500

ואת אלו צילמתי מהמכונית בדרך באיזור כפר קיש

IMG-4073 (1)IMG-4072IMG-4071IMG-4070

 

ובלילה שאחרי, בהרצליה, ישנתי 12 שעות רצופות.

בבקר קמתי וקניתי עציץ נרקיסים במשתלה המקומית.

לא מפסיקה להסניף.

מקווה שיחזיקו מעמד עד השבוע לשעורי הציור.

IMG-4075


עשרה משמחי לבב

ובתוך העגמומיות-מה של אוקטובר נובמבר הנצו כמה פרחים חדשים.

אני מציירת אותם בין לבין או תוך כדי.

במבט לאחור נראה שממש נוצר אוצר. גן קטן של החלומות.

תמיד רציתי שתהיה לי גינה כזו.

של כל פרחיי המצוירים.

שהם יקומו לתחייה.

1.

אגד ורדים צבעוניים (מהסופר). צבעי מים. מיניאטורה. 

img984.jpg

נובמבר 2018

2.

לקט מהגינה השכונתית

14522876_10211057745824374_4486172875227181543_n.jpg

אוקטובר 2018

3.

היביסקוס עב גביע מחוות ההיביסקוסים בכפר ורבורג

img971.jpg

אוקטובר 2018

4.

עוד היביסקוס עב גביע (כמו הקודם)

היביסקוס עב גביע ארוך.jpg

אוקטובר 2018

5.

רקפות ליום הולדת של תלמידה. הדגמה בשיעור ציור

רקפות בחלל.jpg

נובמבר 2018

6.

ציפור גן עדן מליד הבית של סימה (מיניאטורה)

ציפור גן עדן  54.jpg

אוקטובר 2018

6.

ציפור גן עד עם היביסקוס עב גביע (ציפור גן עדן הוא הפרח האהוב עלי עלי אדמות)

ציפור גן עדן והיביסקוס עב.jpg

אוקטובר 2018

7.

ענף אחרון לעונה של בוגנוויליה סגולה מהצד האחורי של הגדר שלי

img965.jpg

נובמבר 2018

8.

לקט מהגינה השכונתית לשיעור ציור

פרחי אוקטובר 2018 1.jpg

אוקטובר 2018

9.

ליזיאנטוס מעציץ קטן שהחזיק מעמד שבוע.

img961.jpg

אוקטובר 2018

שיהיה סוף שבוע שקט ונעים ומלבלב בלב

10.

נוסף עוד אחד בינתיים:

חמציץ סגול, (מיניאטורה)

img985.jpg

נובמבר 2018


%d בלוגרים אהבו את זה: