שנה טובה שתבוא עלינו!

איריס קובליו, ציור דיגיטאלי

הטבע הסובב את קיבוץ הראל. אני לא זוכרת מתי היתה הפעם הראשונה, אבל תמיד הרגשתי שם בבית. הכרתי אותו מבפנים. תמיד ציירתי בו. כתבתי בו. וגם דברים אחרים. תמיד שימש לי השראה.

אתמול עשינו שוב את סובב הקיבוץ. נובמבר הוא החודש השחון ביותר. שאריות הקיץ היבש, הטרוש. משני צידי השביל בעיקר קוצים, זרדים, שאריות של שיחי האניס האהובים עלי מאד, סלעים מחוררים ועצי זית, חרוב ורימון צמאים. מצידו האחד של השביל, בנוף היפה לכוון לטרון נערמים מגדלי מודיעין המכוערים. הברושים היפים הולכים ומתמעטים במרחק. בשיפולי השדות מתייבשים הכרמים, והחמניות בפתחו של הקיבוץ כבר נעלמו מזמן, וגם את בתי הקיבוץ מרחיבים ומשנים באופן מוזר. ובכל זאת. רציתי להישאר שם. לעוף מעל שאריות הטבע האהוב הזה.

והבוקר עפתי.

הנה סרטון קצר שיצרתי מציור אחד באפליקציית האייפון שלי

(הכלבה היא קושקה, של הבת)

אחת דיגיטאלית ואחת לא

*

איריסיה קובליו, חמניות, ציור דיגיטאלי באייפון, נובמבר 2013

*

שיעור ציור בסטודיו שלי. צילום: דורית וידר.

אחד הספרים הכי מרתקים שאני קוראת עכשיו הוא "מוזיקופיליה" של אוליבר סאקס. מקרים מזעזעים אך מעוררי השראה של מוזיקאים שנתקפים אירועים מוחיים נירולוגיים שונים. פרק שלם מוקדש לבעלי שמיעה אבסולוטית מולדת  (אצלי.. אני נדירה, מסתבר) שמפתחים בעיות שונות בעקבות זה. אצלי התגובה היא מינורית והתגנבה לאט באמצע החיים: איני מסוגלת להאזין בהנאה למוזיקה שאינה אלקטרונית ובכלל אני מעדיפה להאזין לתדרים חשופים או הקלטות של "טבע". הקושי הכי גדול שלי הוא עם צלילי פסנתר אך גם כלי קשת ונשיפה הולכים ונעלמים כמעט כליל מהעדפות האוזניים שלי. (אני לא מדברת כאן על מוזיקה טונאלית או אטונאלית, מערבית או לא מערבית, אלא על גבהים מוגדים של צליל).

אמש קראתי על מוזיקולוג ופסנתרן שחלה באמנזיה נדירה וחמורה במיוחד. הכל נמחק לו. בכל פעם שהוא מתעורר הוא צובר זיכרון חדש שיכול להימחק תוך מספר דקות עד שעה. הוא כאילו מקבל חלון תודעה כזה ובחלון הזה הוא יכול לחיות, כלומר להערים זיכרונות, אבל אלו  ימחקו  מיד כשהחלון ייסגר.

מה שמדהים הוא, וזה דבר שדוקטור סאקס חוקר, שהנחקר שלו (שחולה מזה 20 שנה, עד שנכתב הספר) זוכר לקרוא תווים מורכבים ביותר ואצבעותיו פועלות לנגנם בפסנתר. בארוחת הערב סיפרתי על המקרה לג' וכמובן שבקשתי ממנו שאם אחטוף אמנזיה פתאומית דומה, לדאוג שיהיו לידי חומרי ציור או לפחות האייפון עם אפליקציית הציור החביבה עלי בימים אלו. טרם סיימתי את הפרק. נרדמתי.

בקר מוקדם עם הקפה במטבח, מול החלון.

האפרוריות שבחוץ מדגישה את גווני הירוק וגם את הצבעים האחרים. (השמש "אוכלת" את הצבעים ומגבירה קונטרסטים). החלון מרתק אותי. שום דבר אחר לא קיים מלבדו. מדליקה את האייפון ופותחת את האפליקצייה. עוצרת ושומרת מספר פעמים כדי לתעד את תהליך העבודה וגם מפני שהאפליקצייה כל כך רגישה, עד שכל תנועה לא נכונה יכולה לקבע שגיאה או למחוק את הכל. ישנן דרכים שדורשות ניסיון, זריזות ומיומנות שבעזרתן אפשר להגן על כל שלב בציור.

פוטנציאל המחיקה והאובדן באלקטרוניקה גדולים יותר מאשר בחומר אך גם אפשרויות ההתגוננות רבים יותר. ולמרות זאת אני מניחה שהכאב על אובדן כזה או כזה הוא אותו כאב.

הנה תיעוד החלון:

איריסיה קובליו, חלון, ציור דיגיטאלי באייפון, 2013

שברירים:                                                                                                                                          כשהגעתי לנקודות על הוילון התמלאתי חדווה, ואז הצמחיה הירקרקה הציפה בי שמחה והלבבות האדומים המצויירים על הכד "עשו לי את זה": עונג צרוף. וכשכיביתי את האפליקציה עם האייפון, כל אלו כבו גם כן.

 *

כשהמורה למלאכה הייתה בודקת את שעורי הבית, דבר ראשון הייתה הופכת את הריקמה ובוחנת את הצד השני. היא תמיד  דרשה שהצד השני ייראה כמו הקדמי, ללא חוטים ארוכים מתדלדלים, עם קשרים זעירים ובלתי נראים, הכל גזור לתפארת והקצוות מוסתרים היטב. ואוי למי שהייתה משאירה לולאות גסות מאחור, ופרומות. עשינו סינרים, תיקי אוכל ומפיות. בעיקר רקמנו תותים, תך ותת- תך ותת, בשילובי אדום וירוק על משבצות. אימא  שלי תמיד הייתה עושה את שעורי הבית שלי, או העוזרת קאתי, אני חושבת, אני לא בדיוק זוכרת את הסיוט הזה, רק את זה שפעם רחל אזולאי צרחה בבעתה כשראתה את הריקמה ש א', פרומה, מפורקת, חתוכה, סתורה, מלאה בחוטים שחורים וכחולים כהים, האסורים בתכלית. השיניים התותבות עפו לה מהפה ופגעו ברגליה של ל' הילדה המאומצת התמניה של השכנים מלמעלה. גב' אזולאי הייתה נורא זקנה. היה לה שיער לבן שחור דליל מאד אסוף בקוקו ותמיד לבשה שמלות ערביות ארוכות רקומות וסנדלי זהב עם לק בצבע פנינה על הבהונות. פחדתי ממנה נורא. גם סבתא שלי הייתה אז בת חמישים והיה לה שיער לבן כחול שעשו לה במספרה וגם היא הייתה נורא זקנה. ואולי הייתה זו סבתא שהצילה עבורי את שעורי הבית של רחל המורה למלאכה. אני לא זוכרת. אולי המצאתי את ההכל.

איזננקה זו המילה ברוסית ל"הפוך" של הבגד. לא מצאתי מקבילה בעברית. גם לא מילה שהיא ההפוך של הריקמה. שהיא כל מה שרוצים להסתיר. כל מה שבפנים. קבור. זה גם היפוכו של דבר. או סתירה. דבר אחד שבעצם הצד המנוגד שלו הוא הנכון.

הקיץ הזה הוא קשה במיוחד. בכל קיץ מאז גיל חמישים, הגיל של "נורא זקנה" כמו המורה רחל, אני חושבת שזה קיץ קשה במיוחד. אולי לא משנה באיזה עידן אנחנו, איך אנחנו נראות, באלו פלאי טכנולוגיה אנחנו משתמשות, קיץ וגיל חמישים פלוס לא הולכים ביחד.

אבל בקיץ הזה, וכבר כתבתי כל זה כאן,  וגם כאן. גיליתי את הציור הדיגיטאלי באייפון, את הסקיצות הזעירות, שהן רקמה הפוכה לציורים שלי, לצבעי המים.

מזגנים ומאווררים הם חוויה קשה עבור העצמות הזקנות שלי, הלחות וההבילות, קולות וריחות הקיץ ובעיקר הבגדים הנדבקים לעורי המתדלדל. אבל הבקרים, השעתיים בין 6-8 בבקר, עם האייפון בחצר הצפופה והרעועה במיוחד בקיץ הזה, הם בקרים של חסד.

בקרים של תשוקה לדבר אחד: לצייר.

לכל אות או מילה או צירופי מילים יש צבע או צירופי צבעים. אני לא יודעת אם זה אוניברסלי  לא מעט מחקרים נכתבים על זה אבל הם משעממים אותי. הסבל או העונג מריחות דומה לזה מצבעים של מילים. לפעמים מילה אחת היא לא צבע או צירופי צבעים בלבד, אלא גם צורה. עולם ומלואו. כמו למילה כלכתה. העיר הזו בהודו.

אז סחלב נפוץ אינו רק משהו בורגני מיופייף שעומד על אדן חלון הנשקף אל גן בחצר בית ברמת השרון, אלא הוא מצלצל בשבילי כמו כלכתה, פחונים צפופים אינסופיים הנראים ממטוס הנוחת על עיר שיש בה את הריכוז הגדול ביותר של מצורעים עליזים, הילדים הבלתי מעורערים של אלוהים.

ושוב עולות בי המילים הללו" ישועת השם כהרף עין"

בריאות וחמלה על לכולנו

מי ייתן ונחסה בצילו של היושב במרומים

ונזכה לחיי נועם עם בנים ובנות שישובו בשלום למעונם

אמן.

Iris Kovalio, Digital Iphone drawing, 2013

*

Iris Kovalio, Digital Iphone drawing, 2013

*

Iris Kovalio, Digital Iphone drawing, 2013

*

אני, איריס איריסיה קובליו, אימא של גל, בת ויקה ואידל מהרצליה, קיץ 2013.