תגית: ציור בצבעי מים

פרחים מחוץ לזמן

פרחים הם החיוכים של הבריאה. קראתי את זה באיזשהו מקום, בווריאציה זו או אחרת. הם התגלמות של מחשבות מוארות, מודעות או לא מודעות. אם נעשה לנו החסד הזה של הבחנה בקיומם של פרחים, ויותר מזה- הרגשת עונג מנוכחות זו, באה הקלת מה בטיפוס התלול בדרך כלל במעלה מה שנקרא חיים. והחסד הכי גדול הוא לעצור את כל זה לשעה  ולצייר אותם. אני לא טובה בפעולות רוחניות מוצהרות. אני לא מבאי בתי הכנסת, שומרי המצוות האקסקלוסיביות, אני לא מהצימחונים למיניהם, ממומחי המדיטציות והיוגה הנעלים, אני לא שייכת לשום ארגון, דת או קבוצה או אמונה, אבל לפעמים אני יודעת לעצור ולשבת מול פרח או צרוף של אחדים מהם, ואולי לעצור את הזמן. לצייר בצבעי מים.

אני בהכרת תודה על היכולת הזו, על שאני יכולה לקחת מדי פעם זמן שהוא לא זמן כזה ולהגשים את הפרחים על דף, שאני עדיין יכולה לאחוז במכחול, שרגליי עדיין מוליכות אותי בטיול עם הכלב למשל, ולפגוש פה ושם היביסקוס על גדר, זרוע סגולה צהובה של בוגנוויליה, עלה כזה או אחר, לאגוד מהם זר קטן ולמהר לחזור להיכנס לבועת השעה הזו ששום דבר לא מתקיים בה מלבד רשרוש המכחול.

חמישה אקוורלים חדשים 

אוקטובר 2016

היביסקוסים 54.jpg

הזנת כיתוב

איריסיה קובליו, צבעי מים, אוקטובר 2016

%d7%94%d7%99%d7%91%d7%99%d7%a1%d7%a7%d7%95%d7%a1%d7%99%d7%9d-53

*

*

%d7%94%d7%99%d7%91%d7%99%d7%a1%d7%a7%d7%95%d7%a1%d7%99%d7%9d-55

הזנת כיתוב

*

*

%d7%94%d7%99%d7%91%d7%99%d7%a1%d7%a7%d7%95%d7%a1%d7%99%d7%9d-56

*

*

 

%d7%94%d7%99%d7%91%d7%95%d7%a1%d7%a7%d7%95%d7%a1%d7%99%d7%9d-57


אדום

 כמה עובדות:

  1. אני חולה בשפעת מקומית
  1. המחשב שלי עומד לשבוק. בעוד שעה א' יבוא לקחת אותו
  1. הכנתי בד לציור. הדיו במדפסת כמעט נגמר. אבל אנסה בכל זאת להדפיס את הצילום שצילמתי השבוע, זה עם הציפרים והגגות, כדי שאוכל לציירו על בד.
  1. אני באמצע קריאת ספר מרתק ומן הראוי היה שאשכב במיטה עם תה ג'ינג'ר.
  1. בשלתי מרק בצל ואי אפשר היה לאכול אותו. הגזמתי עם הפלפל האדום החריף. מי אמר שחריף שורף את החיידקים שבגרון?
  1. אין לך דלקת ריאות ולא ברונכיט ולא סינוזיטיס, אמרה הרופאה ורשמה לי הורמונים כי בדיוק נגמר לי המרשם.
  1. בחוץ שמש מפתיעה. ראיתי כמה נשים עם גופיות. גם בשבת היתה שמש כשהתפשטתי על הר מול הכרמל, אבל עוד לפני שסיימתי את הציור התחלתי להתעטש בשרשרת. האשמתי את ריח הלולים שבא עם הרוח הצפונית.
  1. את ציור הנוף אני אצייר מעל גבי ציור מלפני שנתיים. במקרה זה אני זו המחליטה ולא אכפת לי שהציור כבר הודפס על גלויה. כיסיתי אותו בצבע נחושת.
  1. המחשב שלי נאנח בקולות קורעי לב. אני מקווה שאספיק לסיים את הפוסט הזה ואגיע למה שבאמת רציתי לכתוב:
  1. אדום
  1. אני אוהבת כל דבר אדום. אדום על כל גווניו. עגבניות כמובן. דובדבנים. אפילו סלק שהוא גם סוג של אדום. השנה התאהבתי בסלק ואני תאבה לטעמו בכל עת.
  1. היום קניתי נעליים אדומות. בחנות לנעליים אורתופדיות. אחרי הרופאה ובית מרקחת, בסימטא על יד החנייה, הן הסתכלו עלי מחלון ראווה צדדי. כשנכנסתי לחנות הן קפצו עלי. נעלי הספורט השחורות שלי, היחידות, הבלעדיות, פינו להן מקום ללא ויכוח. המוכר שהוא גם מדרסן וגם אורתופד הסביר לי משהו על קריסת העקבים אצלי שגרמה לי לכל הכאבים שלוו אותי בשנתיים האחרונות, אבל אני לא ממש הקשבתי. הרגשתי כמו דורותי הנוקשת בנעליים האדומות שלה בדרכה הביתה.
  1. הביתה. כשמתהלכים ברחובות העיר הצפופה, אי אפשר לדעת איך היא נראית מלמעלה. לא צריך לטפס גבוה מדי כדי לראות. מספיק להציץ מהקומה השישית ולראות את הגגות. הגגות מלמעלה הן כמו סודות. ישנם גגות פתוחים שעליהם מתרחשים חיים וישנם גגות הסוגרים על החיים והסיפורים שתחתם. יפו למשל, מלמעלה, נראית כמו עיר אגדתית. קשה לנחש מלמטה שהצבע הדומיננטי הוא אדום. כל כך הרבה גגות אדומים.
  1. המכונית שלי אדומה.
  1. בארון הבגדים שלי אפשר למצוא שני צבעים: שחור ואדום. לפעמים נדמה שהאדום לא יכול להתקיים בלי השחור. האדום הוא שושנת החוחים של החיים.
  1. כשהתחלתי את הפוסט הזה חשבתי שאכתוב על כל מיני דברים הקשורים לנעליים אדומות, כמו על הנעליים האדומות  של הנס כריסטיאן אנדרסן, או  על מוכרת הגפרורים הקטנה, או על המוטיבים האדומים בשלגייה. וכהרגלי, אני מפליגה.
  1. חיפשתי כל מיני דברים אדומים שציירתי. אבל בחרתי להעלות לכאן כמה גגות אדומים מיפו
  1. הבחירות שאנחנו עושים נראות מקריות. אחר כך אנחנו מגלים, לפעמים, אולי, לא תמיד, אבל.. שהן בכלל לא.

איריסיה קובליו, יפו, אקוורל, 2010

איריסיה קובליו, יפו, 2011

איריסיה קובליו, יפו, אקוורל, 2010

איריסיה קובליו, יפו, אקוורל, 2010

איריסיה קובליו, אקוורל, יפו, 2011

איריסיה קובליו, יפו, אקוורל, 2011

 

איריסיה קובליו, יפו, אקוורל, 2012

איריסיה קובליו, יפו, 2011

איריסיה קובליו, יפו, אקוורל, 2012

איריסיה קובליו, אקוורל, יפו, 2012

19. אף פעם לא נמאס לצייר את אותו דבר כשמתקיימת אינטימיות. בדיוקן, בנוף, בחפץ.

20. אין סוף לאפשרויות הבריאה. והבחירות שאנחנו עושים: כמו צבעי מים, מניחים כתם, ואף פעם אי אפשר לדעת עד  כמה באמת יתייבש ויראה את עצמו לעולם.

 


%d בלוגרים אהבו את זה: