תגית: ציור דיגיטאלי

על ייאוש, אילוף, אהבה, באגס-באני ואיילת

 (שתי רשומות שנכתבו יום ולמחרתו, הפוכות, ואולי לא, אחת אופטימית ונחמודת לקריאה, והשנייה רק למי שבא להפוך ולהסתכל קצת על ביטנות , שכבות ראשונות של מאחורי קלעים קלועים כלואים)

*

גיליתי כישרונות חדשים. לפעמים צריך להיזהר ממשאלות או סתם הגיגים. בקיץ הקודם התאהבתי בארנבת. קראנו לה ששת. והיא עוררה בי את הרצון ללמוד ריפוי בבעלי חיים. בדיוק עזבתי את הסטודיו שלי ביפו עם אכזבה לא מעטה ובאה עלי פריצת דיסק כואבת. גיליתי שלמרות שאיני יכולה לשכב על הגב באופן מוחלט או לעשות פעולות פשוטות אחרות, אני מוצאת כוחות ללכת אחרי הארנבת באשר תלך. מאז עשיתי לי כל מיני פינות ציור, פיזיים, וירטואליים ונפשיים, מקומות חמקניים, מתפשרים באופן בקיעתם ואינם מתפשרים בעקשנותם. הרבה כוחות אזלו לי. חלום התרפיה בבעלי החיים הוא כמו החלום לגור ביער צפוני עם עשרים כלבי רוח. אבל הבאתי לי אחד קטנטן כזה לתוך חדריי הקטנים, הצפופים. זה לא שהוא לא מקשה על החיים, אבל הוא התיישב עמוק בלב ומנתר פנימה והחוצה דרך גלגיליית קרקסים שלימדתי אותו בקלות, כשהוא לפעמים משמיד כמה דברים בדרך, כמו את תלוש המשכורת האחרון של בן זוגי, דקה לפני שנסרק, כדי להעבירו לעורכת הדין המטפלת בפיטוריו הבזויים מעבודתו.

והנה הבת גל נוסעת להודו ומפקירה בידיי את קושקה, הלווייתן שלה, 20-30 קילו של צער פרידות, השתנות, הקאות, נהמות, עיניים מאשימות (שמתרככות אחרי כמה ימים של קיטורים אינסופיים שלי), איסוף צרכים וקושי לנשום בחופשית בביתי, שזה עתה נבנה בו סטודיו צנוע חדש שאוכל לסגור את הדלת כשאני מציירת.

איך מתקשרים לבעלי חיים שלא בחרנו לחיות במחיצתם? קודם כל מציירים! ואז- מאלפים, לאט לאט בחיבה. קושקה, שפחדה מגלגל הקרקס של כלב הרוח שלי, כבר עוברת בקלות דרכו, למדה לנתר לגובה, כמו בן לווייתה הזעיר, ולבוא אלינו אחרי ריצה חסרת מעצורים בפארק החופש כדי לקבל צ'ופר קטן וליטוף. אתמול היא נכנסה לאמבטיה ונחפפה בשמפו גליס עד שהייתה מבריקה רכה וחודרת ללב. כן, כישרונות חדשים שבחרתי בהם כבדיחה או שבחרו בי בכמעט כפייה, מתיישבים עכשיו בחיים שלי. מגניבים אהבה שלא תכננתי. לו תמיד יכולתי להיות בבוקר, כשהיאוש הוא בדרגת 1 מ 10, כשאני מציירת, כותבת, ומסתכלת עדיין בחיבה בשני הכלבים שממלאים את חיי כרגע. מוזרות הן דרכי האלוהים. סעי בשלום בדרכים, בתי. חזרי בשלום.

 קושקה סקיצה

*

Iris Kovalio, Iphone digital drawing, 2013

Iris Kovalio, Iphone digital drawing, 2013

*

 (רשומה אישית, הפוכה מהקודמת, לא לבעלי מקצוע, או לב חלש, או שמחי לבב מטבעם)

*

בדרך חזרה מהפארק עם שני הכלבים ועוד בני לוויה, בשבע וחצי בערב, כבר חשוך למדי אבל עדיין הביל בלתי נסבל, אני נזכרת שהתאריך הוא רק ה- 26 לאוגוסט ושעוד דרך ארוכה לפני. אני לא בהימלאייה, תהום מימיני, תהום משמאלי, פסגות שנראות בלתי נגישות, סלעים חוסמים ורעש צופרים בלתי פוסק בדרכי העפר והבוץ, אני בנווה עמל, צועדת שניים שלושה רחובות, ממרבצי דשא מלאי הפרשות כלבים, דרך מדרכות דלילות עצים, לקומה הראשונה של בניין, לצידי בן זוג ודירה בלי משכנתא. מה רע בזה?

הדבר הכי טוב בציפרלקס (ניסיון נואש בן כמה שבועות) זה כשמפסיקים לקחת אותו בבת אחת. שלושה ימים של אופוריה מלאת חיים ויצירה ואז הכי רע, בינתיים יום אחד, של אפיסת כוחות טוטאלית, 9.9 בסולם היאוש. איציק אומר שהכי טוב בסולמות זה סולם התקווה. עדיף 1.1 בסולם התקווה מאשר 9.9 בסולם הייאוש. אבל אני אוהבת את הייאוש. ככה אני מסבירה לאיילת כשהיא באה אלי עם תיק ציורים נפלאים מהחודש האחרון ואומרת יש לי רק שניים (ואז שולפת עשרים) ואני ביאוש טוטאלי. הציור הוא לא בשבילי. אני צוחקת לדבריה ואומרת לה שאת במקום הכי טוב שיש. שכל ייאוש הוא קפיצת מדרגה, הוא דילוג בסולם. זה רק נדמה שיורדים אבל בעצם את ברגע זה מתגבהת בשניים שלושה שלבים. איילת תלמידה בשמלה פרחונית נפלאה מוציאה את את צבעי האקריליק שלה ומעלה על הנייר פורטרט עצמי מעורר קנאה טובה. הידיים שלה זזות במהירות ואני מתאהבת בכל כתם וכתם שמצטברים על הדף. הכלבים רבים ומושכים מתחת לרגלינו אבל גם אצלה וגם אצלי הייאוש כמו נס, הופך לאוטוסטרדה של שמחה. אלו לא כישופים. אלו פלאי הייאוש. וכן, אני שמה לב כמה פעמים חוזרת המילה ייאוש בפסקה הזו.

בספר "הגיאוגרפיה של האושר" המחבר ( אריק ויינר)  נוסע ברחבי העולם למקומות הנחשבים כפוטנציאלים לאושר כדי לבדוק האמנם. הוא מודיע לנו כבר בתחילת הספר שאין דבר כזה. אני מציעה לו שיכתוב אחר כך ספר בשם הגיאוגרפיה של הייאוש. אולי יגלה שם הפתעות, מעבר לזה שהוא דווקא מציין שדיקטטורה ועוני הם לא בהכרח חוסמי האושר בחיי אנשים, אלא שיבוא להרצליה למשל, מקום רגיל בתכלית, פתח תקווה (איזה שם  אירוני) ואפילו גבעתיים.  שיבדוק שגרה, נסיעה בכבישים עירוניים ובין עירוניים, כנהג וכנוסע, עמידה בתור בסופרמרקט "מגה" בקניון הרצליה ואת הניסיונות הצווחניים של אימא המנסה להלביש את הילד שלה ברבע לשמונה בבקר (שעת החצר שלי בבקרי הקיץ מהיום תהיה מופרת עד הקיץ הבא..) ביום הראשון של הלימודים בגן או בבית הספר. החיים הקטנים, הנעים בסקאלות שבין מצבים קיצוניים של ייאוש ותקווה, שתי מילים שהומצאו ע"י בני אדם וסובלות מעודף שימוש. שימוש לא נכון, שימוש מעוות, שימוש נצלני.

אבל לא אכפת לי. אני אוהבת את המילה ייאוש. יש בה שני יודים, אלף אחת, כמו בשם שלי, יש בה שין, שהיא כמו סמך המסיימת את השם שלי, אבל היא גם האש שעליה עומד סיר התבשיל שהוא "היצירה", לפעמים מבעבע, לפעמים גולש ולפעמים הסיר רק חמים, כמעט פושר, אבל תמיד עומד שם על האש, ה- וו מעליו, עליו תלוי גופי כליצן המקשט קיר. לפעמים מניע ידיים, לפעמים רגליים, או אף, לפעמים מתעטש, לפעמים נופל לתוך הסיר. אבל כמו בסרטים מצויירים, כשמכבש דורס את באקס -באני ומשטח אותו לשנייה, בשנייה שאחרי זה הוא מתנפח בחזרה וחוזר לרוץ עם הגזר בפיו, הליצן חוזר לקיר, כאילו כלום לא קרה, שמלותיו יבשות ומבריקות ואפילו טיפת צבע לא ירדה מאפו האדום החינני.

*

איילת מץ, אוגוסט 2013

איילת מץ, אוגוסט 2013

*

hare 1

*

*

*


חצוצרות הן געגועים

החצר שלי הקטנה. הסגורה. הירוקה. המרוצפת. המבולגנת. שלושה כיסאות כתר, שולחן משולש תכלת שמצאתי ברחוב לפני שנה, שני כלבים, פרחי שיח שנקטפו אמש, טרם התקלחתי, שמונה בבקר, תשע, כבר אחרי עשר, מנסה צבעי מים, הנייר מתקמט, כתם סגול זרחני מתפרע באמצע הדף, חוזרת לצייר באייפון. הפרחים הקטופים מצטיירים דיגיטאלית כה בהירים, מופזים כהרף עין, פרחי החצוצרות הכתומים והקרניים הסגולות והירקרקות כבשו את הלב אמש, כשחזרנו מטיול מיוזע עם הכלבים. ועכשיו הכלבים רבים על חתיכת סמרטוט אדום. הקטן גונב את שארית הקרקרים מהצלחת, לגדולה עיניים עצובות תמיד, כשמציירים אותה היא מתאפיינת באישונים נוגים, שאינם נוגעים בסף התחתון של העין, הלובן הזה שמתחת לאישון עושה את העצבות, זה בילט אין אצלה אני חושבת, אבל בטח היא גם מתגעגעת. לכל אחד געגועים משלו. חלקם נראים בעיניים, חלקים מוסווים היטב.

איריס קובליו

*

קושקה

קושקה

*

Iris Kovalio- Iphone sketches, 2013

Iris Kovalio- Iphone sketches, 2013

*

Iris Kovalio- Iphone sketches, 2013

Iris Kovalio- Iphone sketches, 2013

*

רציתי בעצם לכתוב כמה דברים על ציור דיגיטאלי.

המעבר מצבעי מים ואקריליק למדיה הדיגיטאלית הוא הפתעת הקיץ הכי לא צפויה שבאה. אני מהססת אפילו לכנות את זה "מדיה דיגיטאלית" כי התוכנה היא כה פשוטה, פשטנית אפילו, בעייתית מאד, מלאה בבאגים ודורשת סבלנות מצד אחד וזריזות אצבעות ומחשבה מצד שני. לתוכנה הזו מספר זעיר ומגוחך של כלים, קו עבה, קו דק וקו מקווקו. קשת צבעים מכובדת למדי לבחירה, אפשרות למחוק לאחור כמה פעמים ואפשרות לשמור. מסך האייפון 4 הוא קטן וכל נגיעה עלולה להעביר מסך ולמחוק ולהעביר קווים בלתי רצוניים לאורך ולאלכסון, אפשר לשנות רקע אבל אז זה נראה כמו גרפיקה לכיתה א', והאפליקציה לא ממש ידידותית ומפרגנת. אבל התאהבתי בה. דווקא בגלל הקשיים שבה, הקפיצות הבלתי צפויות, הצורך לפעול מהר, חוסר היכולת לדייק, לעומת היכולת לדייק בתנועה, ברגש, במהות הנראית לעין ורוצה לקפוץ לתוך האייפון ולהישמר בתמונות השמורות. הרזולוציות נמוכות. אפילו להדפיס את הציורים ב- A4 זה לא נראה טוב. היופי הוא בניאוניות של המסך, בזרימת הקווים הזרחניים. איך אפשר להעביר את זה לחומר? איך אפשר להעביר אהבה גדולה לחיי היומיום, איך אפשר להעביר געגועים עזים למרחק נגיעה?

אמנות דיגיטאלית זעירה ומסתורית, מרגשת וממלאה תשוקה, נובעת ממעיין נסתר, מתעקשת, דוחקת לפינה את כל האחרות וזה, זה רק מה שהיא רוצה

Iris Kovalio, Iophne sketches, 3013

Iris Kovalio, Iophne sketches, 3013

*

Iris Kovalio, Iophne sketches, 3013

Iris Kovalio, Iophne sketches, 3013

*

Iris Kovalio, Iophne sketches, 3013

Iris Kovalio, Iophne sketches, 3013

*

Iris Kovalio, Iophne sketches, 3013

Iris Kovalio, Iophne sketches, 3013

*

Iris Kovalio, Iophne sketches, 3013

Iris Kovalio, Iophne sketches, 3013

בקרים עם סקאיי (למרגלות ההר)

אוגוסט. סימנתי את כל האיקסים האפשריים על יולי. על החצר הקטנה המקורה שלנו סוגרת צמחיה. כמה כיסאות פלסטיק מפוזרים. שולחן עץ בצבע תכלת יוונית ועוד שלושה כיסאות תואמים. מלבדם שום דבר אינו תואם. אני לא מצטיינת בהתאמות. אבל עכשיו אני מתאמנת על איקסים של  אוגוסט, הפוך מכל מה שאני קוראת ומנסה להפנים מתאוריית "כוחו של הרגע הזה".

הנה אני מטפסת על הר. אני רק למרגלותיו עדיין, למרות שנשימתי כבר קצרה ותקועה, במיוחד בערב, אחרי טיול ממושך ובלתי נפסח עם סקאיי, כלב הרוח שלי. בטיול הוא רוצה מאד להשתחרר מהרצועה ולרוץ עם הכלבים האחרים שגדולים ממנו פי שש. לפעמים אני משחררת. ואז שערותיי נושרות מדאגה. הוריקן מסתחרר מול עיניי ותמיד אני בטוחה שכבר לעולם לא אתפוס אותו ואם אחר יתפוס אותו, העדינון הזה יתרסק לחתיכות או ייעלם אי שם בין חלקיקי היקום האכזר. מדי פעם מגיעים פקחים. עיניהם רעבות ורוטטות. כולם אוספים את הכלבים ונעלמים כלא היו. ברגע קטן של הקלה אני אפילו מצליחה להריח את הדשא שנקצר לפני כמה ימים, את שיכבתו הזו ששורדת מתחת לשלוליות השתן והדברים האחרים שיוצאים מהכלבים ובעליהם לא מספיקים או לא רוצים לאסוף. ופתאום כפלא, גם סקאיי, קשור ברצועה, הולך  לצידי, פחות או יותר, כי  הוא מושך ומושך כאילו הייתי מזחלת והוא שלושה סוסים כחולים. אנחנו מגיעים לחורשה ואני מנסה את אפי. לרגע אני אפילו מריחה את מחטי האורן ומניפת אושר זעירה נפתחת בלבי. אני מתיישבת על הספסל המעוצב. לעירייה היו כוונות מצויינות כשעיצבו את הפארק הקטן הזה בשכונה שלנו אבל הוא סובל מהזנחה קשה. וגשם אין כאן. ולא יהיה בשלושת החודשים הקרובים. ולא משב קרירות. והריחות מהבילים על העור. פעם הייתי יכולה להריח דרך כל נקבובית בעורי. זה לא תמיד היה נעים אבל היה עונג בלתי ניתן לתיאור כשהייתי עוברת תחת יסמין למשל. לא זוכרת ממתי הפסקתי לדעת את ריח היסמין. והיערה. והתאנה. הכל נהיה בליל אבק.

אבל בבקרים אני יוצאת לחצר עם קפה וכמה קרקרים. סקאי מתכרבל מולי. אלו השעות הרגועות ביותר שלו. הוא בודהה קטן. הוא התגלמות הרגע הזה. ואני מסתכלת עליו באהבה שאינה ניתנת לתיאור במילים אלא רק באצבע אחת, הנעה מצד לצד על מסך אייפון קטן, מציירת אותו, כל עוד הוא כאן אתי, כל עוד אנחנו כאן, נושמים, לרגלי ההר הגדול, שרק התחלנו לטפס ומי יודע מה בפסגתו. אומרים שהמראה המרהיב בעולם, המטהר בעולם, השמיימי שניתן לתפוס בתודעתנו האנושית.

וברגעים אלו אני חושבת על הנזירה הבודהיסטית טנזין פלמו ועל אימא שלה. על אימא בעיר הגדולה, בחיי העולם הזה, ועל בת שגרה אחת עשרה שנה במערה בשלג ההמלאייה, לבדה.

הבוקר ציירתי את סקאיי, אחרי שאכל שלושה קרקרים והסתכל עלי בעיני האיילה שלו. מאחוריו הבריקו העלים הירוקים. הצבעים הדיגיטאלים מגזימיים בזהרם ועליזותם. ואני קוראת לעליזות הזאת להכנס לזרימת הדם שלי ולשחררני לזמן מה

זה הציור מהבוקר:

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

וכאן יבוא אוסף של תנוחות בוקר ממלאות השראה מהכלבון שלי סקאיי -לייט, גרייהאונד איטלקי ללא כל תעודות, אך מצטיין להפליא בכל תחומי הקיום של כלב: מאהבה ללא תנאי ועד שובבות קיצונית חוצה כל גבול…

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

*

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

*

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

*

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

*

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

*

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

*

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

*

Iris Kovalio, Digital Iphone paibting, 2013

Iris Kovalio, Digital Iphone paibting, 2013

*

Iris Kovalio

Iris Kovalio

*

Iris Kovalio

*

Iris Kovalio

Iris Kovalio

*

Iris Kovalio

Iris Kovalio- Digital painting

*

*


Med Roses

יולי

Iris Kovalio

*

Iris Kovalio

*

Iris Kovalio

*

Iris Kovalio*

Iris Kovalio*

*

Iris Kovalio

*

Iris Kovalio

יולי

Iris Kovalio

*

Iris Kovalio

*

Iris Kovalio

יולי

Iris Kovalio

*

Iris Kovalio

*

כמה עובדות:

כל הציורים במגע אצבע אחת על מסך אייפון.

לאפליקציה מספר מצומצם ואבסורדי של אפשרויות קו וצבע.

את זר השושנים (אני מתעקשת לקרוא להם שושנים!) הביא לי בן זוגי בסוף השבוע שעבר. חלקם לא הספיקו להגיע הביתה זקופים. קצצתי אותם לשלושה אגרטלים קטנים. כמעט כולם כמשו ביומיים הבאים. התקשיתי לעשות להם דליט. בעבורם הורדתי לאייפון את האפליקציה הזאת.

הדיגיטאלי מתסכל ומשחרר כאחד.

רציתי לקרוא לציורים האלו שושני זעם.

יולי מטריף אותי. יש לי סיבות. או נסיבות.

ובכל זאת:

לוליא הציורים הללו לא הייתי יודעת ששורד בי עוד שמץ  של


%d בלוגרים אהבו את זה: