אני רוצה לצייר בטבע. אין דבר שאני רוצה יותר מאשר לשבת בטבע מוגן ובטוח ולצייר. שיהיה זה תמיד אותו מקום. הרי הוא אף פעם לא אותו דבר. האור משתנה, עונות השנה. דברים ידועים. אבל מה שהכי משתנה זה איך שאני בתוכו. איך שאני חווה אותו ומעבירה אותו מהחוץ אל הפנים ואל הנייר או הקנווס (בעולם של הציור).

מקום בטוח זה להיות בטבע, אבל לא לאפשר למי שמייצר אותו והם חלק בלתי נפרד ממנו (מזג אוויר, חרקים ושאר מכשולים שכוללים בני אדם) להפריע. בחורף קשה, באביב יותר קשה, בקיץ הכי קשה ובסתיו החגים הנוראים (זה נושא אחר). מקום בטוח הוא משהו כמו מרפסת נמוכה, הנשקף ממנה איזשהו מרחב ללמוד אותו. כתבתי על זה כאן, וגם  כאן 

אבל עכשיו  הטירוף הזה ובני אדם צריכים להסתגר בבתים, בסטודיו. האמת שאני די אוהבת את זה. את הלגיטימציה לצייר מהטאבלט ולהפליג מהתמונה אל היכולות והדמיונות שלי. עשיתי את זה גם בעבר, כי התקשיתי למצוא מקום בטוח, אבל אני מאמינה בטבע, בשהייה בטבע, לפחות כסקיצות ראשוניות, בחוויה הזו של התבוננות בלתי אמצעית, להיות מוקפת ללא פריים. הארץ הזו קטנה וצפופה ולעיתים נדירות מצאתי מקום כזה וגם תמיד הייתי צריכה לזוז כי נגמר הזמן והמקום לא היה "שלי". וזה לרוב היה בסדר. נופים משתנים הם גם סוג של למידה. אבל התעייפתי. אני רוצה מקום אחד להעמיק בו פנימה. להישאר. לפני כמה חודשים אפילו חשבתי על סוג של בית אבות עם מרפסת למזרח. אבל מסתבר שבית אבוא הוא כלא מוות.

מוות. הכי מפחיד זו מכונת הנשמה אינסופית. ואולי לשרוד אחרי זה אבל להישאר עם כל תופעות הלוואי. ואולי זה סוג של פרוזדור תודעה? אותו מקום שמאפשר לראות את החיים כסרט וללמוד כדי לא לעבור שוב את החיים הבאים בקשיים דומים? אולי מכונת הנשמה זה טוןב. אולי הקורונה היא טובה.

ושוב בעניין הציור בטבע. עד שיתגשם החלום הזה אני מגניבה  פה ושם טיול בשדה החרציות (זה מותר אבל צריך להתמגן היטב בגילי המתקדם מול מופרעותם של רוב דיירי שכונתי המזלזלים בהוראות- אולי אם היו מזלזלים כך גם ב"ביבי" הכל היה נראה אחרת). זה הזוי. אני מצלמת במהירות. עוד מעט וייעלמו החרציות. הייתי מעדיפה מרחב אחר אבל זה מה שנמצא ועם זה אני מנסה לפלס דרך לצעקת הנפש שלי. 

בבית. אין כאן אף אחד. למדתי לעשות משלוח פה ושם. פעם אחת הלכתי לסופר והרגשתי כמו עכברוש נמלט בין המדפים מפני גרזני הקורונה. אפילו שכנתי מעבר לגדר נמנעת מאיזשהו שרינג. מרגישה מצורעת.

הזדקנתי בעוד מאה שנה

זהו השיר החותם את ספרי שיצא ב 2014.  אחרי ערב ההשקה הראשון חשבתי שאני הולכת למות.

והנה 2020.

ואז חשבתי שבטח אחזיק עד גיל 61 שזה בשנת 2020. ומאז יום הולדתי עבר חודש.

אז מסיימת את הפוסט הזה במבחר אקוורלים מהחודש האחרון,  אמצע מרץ – אמצע אפריל 2020, מאותו מקום: השדה שמאחורי הבית. שיהיה. 

_

–

_

_

–

_

_

הזוי. החודש הזה נראה כמו שנה. הדברים משתנים במהירות. בכל יום בשורות אחרות. רכבת אקספרס ללא ידוע. רק לפני שבוע שבועיים ציירנו אני והתלמידים בשמורת טבע. ואז חמסין רוחות וגשם ושוב חמסין. רק לפני שבוע שבועיים ישבנו בקפה על הים, שישי בבקר, היה מלא ואופטימי, רק לפני שבוע שבועיים עשינו מסיבה ליום הבחירות, כמה חברות עם יין וצחוקים, לא חגגנו באמת, קצת קראנו שירים אבל בעיקר עשינו תחזיות כביכול פוליטיות, "הקורונה" הייתה רק בקצה של הקצה, מי חשב לפתוח קלפים על מגיפה בינלאומית, חישבנו רק את ה"נס" שיזיז את ביבי מהמקום, רובינו תלינו סוג של תקווה באבוקסיס, מי חשב על בגידה, רק לפני שבוע שבועיים או שלושה תיכננתי לטוס מפה בערב פסח, פעם ראשונה מזה שנים, הזמנתי ובטלתי, רק אתמול הייתי בים, חשבתי לצייר, אבל היה עכור, ההמייה הגלית שאני כה אוהבת לא הצליחה להסיר את המועקה.
רק לפני שבוע או שבועיים ציירתי את החרציות האלה. חשבתי שהאביב השנה יהיה הכי יפה והכי פורח מכל השנים האחרונות.
הציור
אקוורל, מול שפיים. פברואר- מרץ 2020

יצאנו לצייר בסביבה. השיעור הראשון שלו בטבע. איך מתחילים? סידרנו ישיבה נוחה (עם צבעי מים מתנהלים בקלות) תחת עץ רחב שעמד על גבעונת המשקיפה לנוף. בחרתי בנוף ישראלי קלאסי: שדה חרוש, מטע זיתים קטן, כמה גגות מושב אדומים המציצים בין ברושים ושיחים. השמיים היו מעט מעוננים ורוח קלה הניעה את צמרות העץ תחתיו ישבנו כמו תחת מאוורר נעים. ממה מתחילים? ביקש שאדגים, שאצייר על ידו. – קודם קובעים את הטווח. רצוי שתהיה איזו זרימת עומק "פרספקטיבה". מטע הזיתים היה מצוין למטרה הזו. מקמנו את המטע על הדף, קבענו שהגבול השמאלי יהיה בית מסוים (אותו מיותר לצייר, אבל ישמש סמן) והגבול הימני תהיינה החממות. ראינו עץ ברוש אחד שבלט בגובהו מכולם. קבענו את מיקומו על הדף, היה חשוב להכניס את השדה החרוש, שכביכול מעליו נבנה נוף המושב. הגבול שבין השדה למטעים היו קני הסוף שצמחו מערוץ נחל יבש מהקיץ. אמרתי שאין צורך לצייר את קני הסוף אחד לאחד אלא ככמה כתמי גבול.
כעבור שעה של שקט מלווה בקולות מושב (טרקטור חורש, צפרים למיניהן, רשרושי צמרות ושיחים) קפץ הטבע הרב ממדי לתוך נייר קטן דו ממדי, ואמר: הנני.
אין כמו לצייר בטבע. הפעם פינת חמד בגבעת עדה ("הבאר") המשקיפה אל מושב אביאל.

ציירי את אור נובמבר הזה החומק במהירות, בתחילה מקירות הבית שלך, מאפיל על כוח הרצון לזוז, אבל את זזה כי עוד דקה וכבר לא יהיה כאן, ורוצי אתו שני רחובות וחצי, את גוררת אותו אבל בעצם הוא גורר אותך, ואת אומרת לו תראה תראה מה יש שם, בוא כבר, עוד מעט הם ילכו, הלווייתנים הוורודים האלה בשמים, ואנחנו אוהבים אותם, נתפוס אותם ביחד, הוא מכשכש בזנבו הדקיק ואני מרימה את מצלמת האייפון ותופסת אחד, ועוד אחד בשבילו ושניים לאקוורל כשירח כמעט עגול ביניהם, הם חולפים במהירות והשמים מסגילים ומאפירים, עוד רגע אני מבקשת, הנה כאן, בינות העץ הענק שנקצצו ענפיו לבין הברוש, מתנועע לו בעומק קלות עץ דקל כחול, מה כחול, אני לא מתווכחת, בטח שלא עם המצלמה. אחרי זה יבואו הוויכוחים. לא ויכוחים. תבוא החגיגה הפרטית. הוא יישב על הכורסה על ידי, המעוטרת זהב, ואני אנצח במכחוליי על מוזיקת הבריאה החדשה. שלושה אקוורלים זעירים מנחמים של שעה בודדה ביום ששווה בשבילה להמשיך לעוד יום

*

איריס קובליו, אקוורל, נובמבר 2016

אירס קובליו, אקוורל, נובמבר 2016

איריס קובליו, אקוורל 2016

ציור בתהליך  (שלושה קטעים)

אקריליק 130×80

.

.

הציור עוד לא גמור

אני מעבירה הספסל ממקום למקום. ושוב מעבירה. אני מעבירה מנורת רגל שחורה. ושוב. אני מעבירה מדפי ספריה. אני מעבירה  חמש מאות ספרים ממזרח למערב. ושוב למזרח. על היד המחשב. אני מעבירה את המסך ואת הסורק ואת המדפסת מדרום לצפון. על יד השטיח. אני מעבירה תמונה ועוד תמונה ומחזירה את הגדולה ומזיזה את הממוסגרת ומשעינה את הארוכה על השידה. אני מזיזה את השידה מהחלון ואת החלון מזיזה לקיר ממול. את הקיר ממול אני מזיזה קדימה את התקרה אני מזיזה למעלה. אני מזיזה את התאורה הדרומית לצפון ואת המערבית לדרום, מעל הדלת. את הדלת אני מזיזה לצד השני ואת הצד השני אני מזיזה לכניסה. את הכניסה אני מזיזה לקצה הרחוב, על יד השביל המוביל לשדה ואת שני העצים אני מזיזה לשני צדדיו, שייצלו. את הצל אני מזיזה לקצה השביל ואת החדר אני מזיזה מתחת לצל. את הבית ואת השביל ואת העצים ואת הצל אני מזיזה עד מתחת לענן. ענן חוור בודד שמשוטט באופק. ואת הענן אני מזיזה ומזיזה עד הענן הכחול. העמוק והרך. המזרזף טיפות של נחמה                                                                                                 

.

Irisya Kovalio- watercolors, 5×7 cm, 2006

התחלתי בתכלת. שיהיה הכל תכול. משב קריר. עמוק. תכלת מכשפת. שלושה סוגים של תכלת. בעצם התחלתי בזהב כהה מטאלי מדברי. ומתוכו פאטה מורגאנה , הכמיהה

לתכלת. תכלת על יד תכלת. תכלת בוקעת. תכלת מתפרצת בין ערימות בטון של עיר. תכלת מנחמת. ולא של שמיים, אלא תכלת ים רחוק, בלתי מושג. תכלת שבמבט חטוף. תכלת שלא מכאן. תכלת געגוע.  תכלת בלתי אפשרית אלא במרחק. מרחק אהבה אחרת לגמרי. תכלת כיסופים.

ואז נזכרתי בשקיעה ההיא. כנראה שעדיין היה חורף. ועדיין הצפרים נדדו בצרחות ארוכות מסתובבות. ועדיין הלב רעד בחוזקה שם, בקומה השישית, ביחד עם הרוח השורקת ומטסי העננים הכחולים כהים, המתפוררים על רקע שמי הענבר-דבש, הנוטפים מול מרפסת תמימה שעולם כה רב פרוס לרגליה והיא צריכה להכיל כל מבט ומבט, המתעקש לחקור כל סמטא ועיקול, כל צל וכל קרן, כל תנועה וכל צירוף, גם יהיה בלתי הגיוני לחלוטין.

אבל התכלת לא יכלה לזהב. גם היא רצתה לנצוץ. היא ספגה לתוכה את הפז והזהר חסרי הבושה. והיא נפערה. ונכנעה. והכל סביבה הזהיב להפליא.

גם סומק שמי האופק.

ושוליי הדברים.

*

מאחורי כל זה עומד סיפור אהבה. כשאנחנו מתחילים אותו לא תמיד אנחנו יודעים לאן נובל בתוכו. ידיים נעלמות מציירות אותנו ללא הרף. לעיתים אנחנו נצבעים ומוורידים, לעיתים משחירים ונמחקים ולעיתים בגדינו נמלאים כוכבי זהב ופנינו נוהרות.

ניסיתי לתעד תהליך.

התחלתי בתכלת

איריסיה קובליו, אקריליק, 130/80