תגית: ציור נוף

שלושה מהכפר

כפר קיש 2.jpg

אני רוצה לגור במקום שהוא גבוה (לא יותר מדי, גבעתי כזה) שמשקיף על שדות, גבעות והרים רחוקים או ים, שתהיה לי מרפסת פורץ' כזו  פתוחה למחצה, עם גגון, שאוכל לצייר ממנה שוב ושוב ושוב עד תום. שאוכל לצייר באוויר הפתוח כל עוד אני רואה ויכולה להניע את ידיי.

האור משתנה כל הזמן. האדמה נושמת. הצמחייה פורחת ומתייבשת ושוב עולה ופורחת, בכל פעם אחרת, צל העצים נע כל הזמן, ווריאציות השמיים, מזג האוויר, הצלילות, העכירות ואני מול כל זה.

אני לא צריכה ללכת רחוק. אין בי תשוקה להיות יחפה, להישרט מקוצים ללטף עלים, להריח פריחות. הכל כבר בתוכי. רק שקט אני מבקשת. שלוש ארבע ביום מול מרחב פתוח.

בחווה שבניו הופ, בשנות לימודיי בארצות הברית, המורה שלי ניל ווליבר ז"ל לימד אותי לראשונה את הנוכחות הזו מול הטבע. את העבודות הגדולות שלו צייר בסטודיו העצום שהיה לו במיין, אבל לחיבור הנפשי רוחני נזקק לטבע עצמו. הוא גר בטבע. היה לו רכב  שטח והיה נוסע לעומק שטחיו עד המקום בו נוצרה ההתחברות. ואז הסקיצה.

אני לא רוצה לנסוע. אני רוצה מרפסת קטנה. יציבה. עד תום.

את האקוורלים האלו ציירתי בהרצליה מצילומים שצילמתי בכפר קיש, מקום המגורים של הבת. הציור מצילום מאפשר התכנסות פנימה, חיבור לידע המבוסס על צבירה של ניסיון רב שנים באקוורל בתוספת הקשר הרגשי למקום המצויר. (לכן אני ממליצה להשתמש רק בצילומים אישיים).

מי ייתן ותתגשם משאלתי

img226.jpg

 

כפר קיש 6.jpg

האקוורל עם הבית הקטן "ביער" הוא חורבה קטנה ומתוקה הנמצאת בדרך לגן של הנכדה, מוקפת עצי אורן וברוש בכפר קיש.

 


לצלם כדי לצייר

מתוך דברים שאמרתי לתלמיד שלי:
כשהמטרה של הצילום שלך היא כדי למצוא פריים טוב לציור, החיפוש משתנה. למדת צילום מקצועי ואז טיילת בנופים שונים כדי לצלם. תפיסת הצילום כצלם הייתה שונה בתכלית. יצאו לך צילומים מדהימים. הבחירות שעשית התאימו באופן מושלם למגזין צילום מקצועי איכותי, אבל לגמרי לא התאימו לציור. במיוחד לא לציור בצבעי מים. היית מתוסכל. המשכת לצאת לצילומים אבל פתאום התבלבלת. זה יתאים או לא יתאים לציור? הציורים שציירת מהצילומים שלך לא נראו טוב. נכשלו כביכול. ואז התחלת לבחור צילומים מהאינטרנט שיענו על התנאים של הציור. זה היה פחות אישי ויותר טכני. כמו לבנות פאזל. זה לא ממש עניין אותך. 
לצייר ממש בחוץ, בנוף, זה עניין אחר שדורש אימון והיערכות פיזית נפשית שונה. 
אז מהם התנאים שנדרשים לצילום אישי שיתאים לציור, ואני בעיקר מדברת על ציור אקוורל?- ראשית חפש מקום שמדבר אליך ואתה אוהב. אבל זה לא מספיק. עדיף שזה יהיה מקום עם פרספקטיבת עומק, קרוב ורחוק, מאד מגוון מבחינת הצבעים והימנע מקונטרסט גדול ( שטחים מוצללים כהים לא נראים טוב במבעי מים). השתמש בפריים הטבעי של המצלמה כדי לקבוע את פריים הציור. את הקומפוזיציה. צלם 10-20 צילומים של אותו מקום כשהמטרה היא לא הצילום הטוב אלא הפריים או הקומפוזיציה המושלמים. את זאת תוכל לראות רק כשתתבונן בצילומים בבית. בשטח (בנוף) אתה מחפש רק פריים שכולל צבעים, אור, עומק, נקודת אחיזה, רחוק וקרוב. ההתייחסות למצלמה צריכה להיות כאל כלי רישום. כלי של סקיצה. אתה מתחבר למקום ויוצא למסע חיפוש חיצוני ופנימי כאחד בעזרת הכלי הזה. הכלי הזה הוא האמצעי.
ואז בבית, העבר את הצילומים למחשב או לטאבלט ובחר מה כן ומה לא. הבחירה הזו משתכללת עם הזמן. גם אותה צריך ללמוד. 
היציאה לטבע, החיפוש של מקום אחד להתחבר והצילום עצמו הם רק התחלת התהליך ובהמשכו אתה ממשיך את החיפוש אחר הצילום הנכון לציור. הבחירה שלך מאד משמעותית. היא כבר חלק מהציור. 
בשלב הבא אתה יוצר פינת עבודה, או מול מחשב, או על יד טאבלט או מחשב נייד, (אפשר להדפיס את הצילום הנבחר) . בחר פריים אחד מתוך עשרים ניסיונות בערך. רשום את הפריים על דף צבעי המים ואז צא לדרך. הצילום צריך לשמש זיכרון והשראה. אינך חייב להיצמד אליו אלא לתרגם אותו לידע שלך בציור אקוורל. 
בשלב זה אתה כבר טיפסת את מחצית הדרך על אחד ההרים. הרבה הרים כאלה עוד יופיעו בדרך. כל הר מיוחד לעצמו, אחד ממסלול במפת הדרכים שלך בעולם הביטוי הציורי.
*
מצורפים ציור וצילום שלי.
הצילום משמש השראה, קומפוזיציה, מיקום, זיכרון של חוויה רגשית במקום.. הוא איננו עומד בקריטריונים של צילום טוב ומעניין. בציור אני מפליגה למחוזות האקוורל הקסומים.
_
22281974_10214464267625290_2854317987914585230_n (1)
IMG_3396.jpg

איך מציירים מחוץ לסטודיו

יצאנו לצייר בסביבה. השיעור הראשון שלו בטבע. איך מתחילים? סידרנו ישיבה נוחה (עם צבעי מים מתנהלים בקלות) תחת עץ רחב שעמד על גבעונת המשקיפה לנוף. בחרתי בנוף ישראלי קלאסי: שדה חרוש, מטע זיתים קטן, כמה גגות מושב אדומים המציצים בין ברושים ושיחים. השמיים היו מעט מעוננים ורוח קלה הניעה את צמרות העץ תחתיו ישבנו כמו תחת מאוורר נעים. ממה מתחילים? ביקש שאדגים, שאצייר על ידו. – קודם קובעים את הטווח. רצוי שתהיה איזו זרימת עומק "פרספקטיבה". מטע הזיתים היה מצוין למטרה הזו. מקמנו את המטע על הדף, קבענו שהגבול השמאלי יהיה בית מסוים (אותו מיותר לצייר, אבל ישמש סמן) והגבול הימני תהיינה החממות. ראינו עץ ברוש אחד שבלט בגובהו מכולם. קבענו את מיקומו על הדף, היה חשוב להכניס את השדה החרוש, שכביכול מעליו נבנה נוף המושב. הגבול שבין השדה למטעים היו קני הסוף שצמחו מערוץ נחל יבש מהקיץ. אמרתי שאין צורך לצייר את קני הסוף אחד לאחד אלא ככמה כתמי גבול.
כעבור שעה של שקט מלווה בקולות מושב (טרקטור חורש, צפרים למיניהן, רשרושי צמרות ושיחים) קפץ הטבע הרב ממדי לתוך נייר קטן דו ממדי, ואמר: הנני.
אין כמו לצייר בטבע. הפעם פינת חמד בגבעת עדה ("הבאר") המשקיפה אל מושב אביאל.

גבעת עדה 11


לרוץ עם האור

ציירי את אור נובמבר הזה החומק במהירות, בתחילה מקירות הבית שלך, מאפיל על כוח הרצון לזוז, אבל את זזה כי עוד דקה וכבר לא יהיה כאן, ורוצי אתו שני רחובות וחצי, את גוררת אותו אבל בעצם הוא גורר אותך, ואת אומרת לו תראה תראה מה יש שם, בוא כבר, עוד מעט הם ילכו, הלווייתנים הוורודים האלה בשמים, ואנחנו אוהבים אותם, נתפוס אותם ביחד, הוא מכשכש בזנבו הדקיק ואני מרימה את מצלמת האייפון ותופסת אחד, ועוד אחד בשבילו ושניים לאקוורל כשירח כמעט עגול ביניהם, הם חולפים במהירות והשמים מסגילים ומאפירים, עוד רגע אני מבקשת, הנה כאן, בינות העץ הענק שנקצצו ענפיו לבין הברוש, מתנועע לו בעומק קלות עץ דקל כחול, מה כחול, אני לא מתווכחת, בטח שלא עם המצלמה. אחרי זה יבואו הוויכוחים. לא ויכוחים. תבוא החגיגה הפרטית. הוא יישב על הכורסה על ידי, המעוטרת זהב, ואני אנצח במכחוליי על מוזיקת הבריאה החדשה. שלושה אקוורלים זעירים מנחמים של שעה בודדה ביום ששווה בשבילה להמשיך לעוד יום

*

ptre-bucncr-3

איריס קובליו, אקוורל, נובמבר 2016

%d7%a4%d7%90%d7%a8%d7%a7-%d7%a0%d7%95%d7%91%d7%9e%d7%91%d7%a8-4

אירס קובליו, אקוורל, נובמבר 2016

ptre-bucncr-2

איריס קובליו, אקוורל 2016


נעוצה בנובמבר

*

אַתְּ  בַּהַכְחָשָׁה.

שֶׁמֶשׁ נוֹבֶמְבֶּר נְעוּצָה בַּשָּׁמַיִם

אֶת זֶה אַתְּ יוֹדַעַת

אֲבָל אֵינְךָ יוֹדַעַת אִם

צַמֶּרֶת עֵץ

אוֹ עָנָן שָׁחֹר

לְפָנַיִךְ

*

איריסיה קובליו, אקוורל, הרצליה, 2008

איריסיה קובליו, אקוורל, הרצליה, 20081

את האקוורל הזה, משנת 2008, מצאתי במחשב שלי.  שכחתי מקיומו. הוא כנראה במחברת מהיומנים האינסופיים שלי. אני זוכרת שצויר בהרצליה באחת ההליכות האלה שלי, שבהן אני נאחזת בכל כוחותיי בנראה, בנקלט בעיניי , המחפשות תמיד אחר איזה צירוף מנחם. 

אני מהרהרת לעצמי, הכחול הזה היה יכול להיות אגם או נחל, כביש או ברבור. אני חושבת שרציתי אז לעוף ולא ראיתי מוצא. המוצא לפעמים בתחתית. במקום שבו את עוצמת את העיניים המותשות ומאפשרת לכל להוביל אותך. לאן שתגיעי- טוב.

*

השיר והאקוורל הזה יכלו להיות בספר שלי.

הספר יצא לפני כחודש אבל בהרגשה שלי יצא מזמן. לפני עידנים. מרחק מייסר נפער.

האקוורל הזה צויר לפני עידנים. אבל כאילו אתמול, אי שם בקצה של רחוב נושק לשדה.

אני חושבת שהשדה כבר לא קיים. שבע שנים ושבע שכונות חדשות ביני ובין אותו ברבור

*

הספר שלי

מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה

מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה

*

קישור אודות הספר בהוצאת "אבן חושן"

*

הפוסט הקודם שלי, למי שרוצה עוד קצת להיחשף לאיריסיה בנובמבר: 

בחדר כזה: טקסט נסיוני עם פיזמון

*

תגובות יתקבלו בברכה


להאריך את הים

ציור בתהליך  (שלושה קטעים)

אקריליק 130×80

.

.

הציור עוד לא גמור


גלגלים

אני מעבירה הספסל ממקום למקום. ושוב מעבירה. אני מעבירה מנורת רגל שחורה. ושוב. אני מעבירה מדפי ספריה. אני מעבירה  חמש מאות ספרים ממזרח למערב. ושוב למזרח. על היד המחשב. אני מעבירה את המסך ואת הסורק ואת המדפסת מדרום לצפון. על יד השטיח. אני מעבירה תמונה ועוד תמונה ומחזירה את הגדולה ומזיזה את הממוסגרת ומשעינה את הארוכה על השידה. אני מזיזה את השידה מהחלון ואת החלון מזיזה לקיר ממול. את הקיר ממול אני מזיזה קדימה את התקרה אני מזיזה למעלה. אני מזיזה את התאורה הדרומית לצפון ואת המערבית לדרום, מעל הדלת. את הדלת אני מזיזה לצד השני ואת הצד השני אני מזיזה לכניסה. את הכניסה אני מזיזה לקצה הרחוב, על יד השביל המוביל לשדה ואת שני העצים אני מזיזה לשני צדדיו, שייצלו. את הצל אני מזיזה לקצה השביל ואת החדר אני מזיזה מתחת לצל. את הבית ואת השביל ואת העצים ואת הצל אני מזיזה עד מתחת לענן. ענן חוור בודד שמשוטט באופק. ואת הענן אני מזיזה ומזיזה עד הענן הכחול. העמוק והרך. המזרזף טיפות של נחמה                                                                                                 

.

Irisya Kovalio- watercolors, 5×7 cm, 2006


התחלתי בתכלת

התחלתי בתכלת. שיהיה הכל תכול. משב קריר. עמוק. תכלת מכשפת. שלושה סוגים של תכלת. בעצם התחלתי בזהב כהה מטאלי מדברי. ומתוכו פאטה מורגאנה , הכמיהה

לתכלת. תכלת על יד תכלת. תכלת בוקעת. תכלת מתפרצת בין ערימות בטון של עיר. תכלת מנחמת. ולא של שמיים, אלא תכלת ים רחוק, בלתי מושג. תכלת שבמבט חטוף. תכלת שלא מכאן. תכלת געגוע.  תכלת בלתי אפשרית אלא במרחק. מרחק אהבה אחרת לגמרי. תכלת כיסופים.

ואז נזכרתי בשקיעה ההיא. כנראה שעדיין היה חורף. ועדיין הצפרים נדדו בצרחות ארוכות מסתובבות. ועדיין הלב רעד בחוזקה שם, בקומה השישית, ביחד עם הרוח השורקת ומטסי העננים הכחולים כהים, המתפוררים על רקע שמי הענבר-דבש, הנוטפים מול מרפסת תמימה שעולם כה רב פרוס לרגליה והיא צריכה להכיל כל מבט ומבט, המתעקש לחקור כל סמטא ועיקול, כל צל וכל קרן, כל תנועה וכל צירוף, גם יהיה בלתי הגיוני לחלוטין.

אבל התכלת לא יכלה לזהב. גם היא רצתה לנצוץ. היא ספגה לתוכה את הפז והזהר חסרי הבושה. והיא נפערה. ונכנעה. והכל סביבה הזהיב להפליא.

גם סומק שמי האופק.

ושוליי הדברים.

*

מאחורי כל זה עומד סיפור אהבה. כשאנחנו מתחילים אותו לא תמיד אנחנו יודעים לאן נובל בתוכו. ידיים נעלמות מציירות אותנו ללא הרף. לעיתים אנחנו נצבעים ומוורידים, לעיתים משחירים ונמחקים ולעיתים בגדינו נמלאים כוכבי זהב ופנינו נוהרות.

ניסיתי לתעד תהליך.

התחלתי בתכלת

איריסיה קובליו, אקריליק, 130/80


%d בלוגרים אהבו את זה: