תגית: ציור פרחים

במה להיאחז אם לא בכלנית

%d7%9b%d7%9c%d7%a0%d7%99%d7%95%d7%aa-105

הזנת כיתוב

החומר: צבעי מים

הזמן: שעורי ציור

האגרטל: מאיטליה (הוא לא מתקיים כאן בממשותו)

הקושי: תפיסת המציאות

מצב הרוח: דרוך

מצב האחיזה: מתקשה להרפות

הביצוע: בטחון עצמי שאינו מופרז בהחלט

התוצאה: מלבבת למדי

היכולת להסביר: יורדת מתחת לאפס בשעות הלילה

הלילות: ארוכים מנשוא

הזמן: סוף נובמבר 2016

הצבעים: צבעים

הטקסט: ככל הנראה מיותר

%d7%a2%d7%95%d7%a0%d7%aa-%d7%94%d7%9b%d7%9c%d7%a0%d7%99%d7%95%d7%aa

ובשולי הדברים:

שעורים בצבעי מים, יחידים וקבוצות קטנות, בסטודיו ביתי. בהרצליה.

תמונות משעור ציור "אקוורל הכלנית", 2016

 

 

 

 


יד מהירה ממחשבה

ליליות, או יותר נכון שושן צחור. מה לכתוב קודם? את סוף התור ב"טיב טעם", עציצים וזרים על מדפי היציאה, העין שקולטת את הזר הבודד הזה, 26 שקלים, הקופאית הרוסיה היפה שדומה למריל סטריפ, רגע רגע, תוסיפי גם אותם, זה לציור, לתלמידים, אני לא בטוחה שהיא מבינה, עשרות אנשים חולפים על קופתה ביום, היא מקישה את המחיר, אני מוסיפה במזומן, גשם מתחיל, אני רצה למכונית בחנייה, ריחם הענוג ממלא את החלל מהמושב האחורי, אני והפרחים ושאר המצרכים חוזרים הביתה.
שבע בבקר. למחרת.
עולם האפליקציית הציור באייפון שלי הוא חדר העבודה הפרטי שלי. הוא עולם עף. אני נושאת אותו לכל מקום והוא נושא אותי. יקום מקביל אפשר להגיד, ממשי. בנקישה אחת אני נכנסת לתוכו כמו שפעם מכשפות היו עולות על מטאטא וכובשות את הכוכבים, כל אחת את הכוכב שלה, בתוכו היא מממשת את רצונותיה, תשוקותיה, תוכיותיה. כל אחת לומדת עם הזמן להשתכלל בתוכו, למזג בו את את כל מה שהיא ויתרה עליו ב"חיים הרגילים של הזמן", במציאות הנתפסת כליניארית.
בשבע בבקר, כשגשם, שקט מאד בחלון לרחוב שלי. כולם מזדרזים לעבודה, גם הילדים לא נשמעים. על שולחן המטבח עומד האגרטל עם הליליות הצחורות. אור הבוקר מיטיב איתן ועם הכניסה שלי לאפליקציה. בשתי נקישות אני כבר רוקדת איתן שם, עמוק בפנים. האם זאת אני?
בעולם הדיגיטאלי קל לתעד. אפשר לעצור בכל תנועה וקו ולעשות save. גם בעולם הממשי אפשר לצלם, אבל תנועת הזמן נחסכת מאד בדיגיטאלי. מצטמצמת. הכל מהיר מאד, ואז אפשר לראות את התהליך, בהילוך אטי, לנתח את קווי המחשבה, את המסע הקווי הממוזער הזה בתוך האייפון.
הנה כאן יצרתי סרטון המעלה בתנועה, בזה אחר זה, את העצירות בכמה שלבים מרכזיים בציור זר הפרחים היפיפה הזה.
המוזיקה שבחרתי היא של המלחין האימפרסיוניסטי שהיה אהוב עלי בנעורי, Debussy, המוזיקה שלו פתחה בתוכי את האפשרות לכניסות עמוקות בהרבה יותר ממה שהמוזיקה הקלאסית המערבית מאפשרת. דרך Debussy הגעתי לעננים.
היצירה שבחרתי נקראת "Rêverie" – חלום בהקיץ. לפסנתר סולו.

סחלבים פרומים

 *

כשהמורה למלאכה הייתה בודקת את שעורי הבית, דבר ראשון הייתה הופכת את הריקמה ובוחנת את הצד השני. היא תמיד  דרשה שהצד השני ייראה כמו הקדמי, ללא חוטים ארוכים מתדלדלים, עם קשרים זעירים ובלתי נראים, הכל גזור לתפארת והקצוות מוסתרים היטב. ואוי למי שהייתה משאירה לולאות גסות מאחור, ופרומות. עשינו סינרים, תיקי אוכל ומפיות. בעיקר רקמנו תותים, תך ותת- תך ותת, בשילובי אדום וירוק על משבצות. אימא  שלי תמיד הייתה עושה את שעורי הבית שלי, או העוזרת קאתי, אני חושבת, אני לא בדיוק זוכרת את הסיוט הזה, רק את זה שפעם רחל אזולאי צרחה בבעתה כשראתה את הריקמה ש א', פרומה, מפורקת, חתוכה, סתורה, מלאה בחוטים שחורים וכחולים כהים, האסורים בתכלית. השיניים התותבות עפו לה מהפה ופגעו ברגליה של ל' הילדה המאומצת התמניה של השכנים מלמעלה. גב' אזולאי הייתה נורא זקנה. היה לה שיער לבן שחור דליל מאד אסוף בקוקו ותמיד לבשה שמלות ערביות ארוכות רקומות וסנדלי זהב עם לק בצבע פנינה על הבהונות. פחדתי ממנה נורא. גם סבתא שלי הייתה אז בת חמישים והיה לה שיער לבן כחול שעשו לה במספרה וגם היא הייתה נורא זקנה. ואולי הייתה זו סבתא שהצילה עבורי את שעורי הבית של רחל המורה למלאכה. אני לא זוכרת. אולי המצאתי את ההכל.

איזננקה זו המילה ברוסית ל"הפוך" של הבגד. לא מצאתי מקבילה בעברית. גם לא מילה שהיא ההפוך של הריקמה. שהיא כל מה שרוצים להסתיר. כל מה שבפנים. קבור. זה גם היפוכו של דבר. או סתירה. דבר אחד שבעצם הצד המנוגד שלו הוא הנכון.

הקיץ הזה הוא קשה במיוחד. בכל קיץ מאז גיל חמישים, הגיל של "נורא זקנה" כמו המורה רחל, אני חושבת שזה קיץ קשה במיוחד. אולי לא משנה באיזה עידן אנחנו, איך אנחנו נראות, באלו פלאי טכנולוגיה אנחנו משתמשות, קיץ וגיל חמישים פלוס לא הולכים ביחד.

אבל בקיץ הזה, וכבר כתבתי כל זה כאן,  וגם כאן. גיליתי את הציור הדיגיטאלי באייפון, את הסקיצות הזעירות, שהן רקמה הפוכה לציורים שלי, לצבעי המים.

מזגנים ומאווררים הם חוויה קשה עבור העצמות הזקנות שלי, הלחות וההבילות, קולות וריחות הקיץ ובעיקר הבגדים הנדבקים לעורי המתדלדל. אבל הבקרים, השעתיים בין 6-8 בבקר, עם האייפון בחצר הצפופה והרעועה במיוחד בקיץ הזה, הם בקרים של חסד.

בקרים של תשוקה לדבר אחד: לצייר.

לכל אות או מילה או צירופי מילים יש צבע או צירופי צבעים. אני לא יודעת אם זה אוניברסלי  לא מעט מחקרים נכתבים על זה אבל הם משעממים אותי. הסבל או העונג מריחות דומה לזה מצבעים של מילים. לפעמים מילה אחת היא לא צבע או צירופי צבעים בלבד, אלא גם צורה. עולם ומלואו. כמו למילה כלכתה. העיר הזו בהודו.

אז סחלב נפוץ אינו רק משהו בורגני מיופייף שעומד על אדן חלון הנשקף אל גן בחצר בית ברמת השרון, אלא הוא מצלצל בשבילי כמו כלכתה, פחונים צפופים אינסופיים הנראים ממטוס הנוחת על עיר שיש בה את הריכוז הגדול ביותר של מצורעים עליזים, הילדים הבלתי מעורערים של אלוהים.

ושוב עולות בי המילים הללו" ישועת השם כהרף עין"

בריאות וחמלה על לכולנו

מי ייתן ונחסה בצילו של היושב במרומים

ונזכה לחיי נועם עם בנים ובנות שישובו בשלום למעונם

אמן.

Iris Kovalio, Digital Iphone drawing, 2013

Iris Kovalio, Digital Iphone drawing, 2013

*

Iris Kovalio, Digital Iphone drawing, 2013

Iris Kovalio, Digital Iphone drawing, 2013

*

Iris Kovalio, Digital Iphone drawing, 2013

Iris Kovalio, Digital Iphone drawing, 2013

*

אני, איריס איריסיה קובליו, אימא של גל, בת ויקה ואידל מהרצליה, קיץ 2013.


האוסף הלא רשמי של הסוגה בשושנים

ראשיתה של שושנה בשבילי היה שם של ילדה, ג'ינג'ית רעשנית. לצירוף האותיות הזה מתלווים בעיניי צבעים של אש, אש צועקת, פולשת, מאיימת ומסוכנת. בבית היו העדפות לפרחים אחרים. ובשדה שעל יד בית ילדותי פרחו פרחי הבר הנפלאים ובשדרה – הצאלון המרהיב הצל על ילדותי. בירושלים, ברחוב שלאין, בכניסה לבית (הנהדר בחיי) בו התגוררתי, פגשתי בשושנים הראשונות שפתחו את לבי.  ובאותו זמן הכרתי גם את זלדה משערי חסד, שהיתה השושנה בתוך אי חלום. את השיר השמיימי שלה "כל שושנה היא אי" הלחנתי באותם ימים, במסגרת לימודי באקדמיה למוסיקה.                                                                 אבל בזר השושנים הראשונות שקבלתי, שנים אחרי ירושלים, התאהבתי עד שיכחה עצמית. הוצפתי. נעשיתי מכורה. הנה הזר הראשון.

 זר שושני אהבה, 2000

וזו השושנה הראשונה שרשמתי, בקנדה הרחוקה. מצאנו אותה בחנות פרחים בעיירה נידחת. היא לא היתה שושנה מקומית. היא היתה שושנה מהשמיים. ובאותו זמן, כשניתנה לי, חשבתי שהיתה בהתגלמותה אהבה לאין קץ

איריסיה קובליו, שושנה, רישום עיפרון, 2000

בתקופה שלמדתי  וודנטה ורג'ה יוגה  והקשבתי ללימוד של מורי דאז, ציירתי בעיקר פרחים. ובעיקר שושנים. בגינת המרכז ליוגה שלנו היו כמה שיחי שושנים שנשתלו עוד בימי הקמתה של הרצליה. אלוהים, ללא ספק, שכן בהם.

 

והנה כמה אקוורלי שושנים מאז

איריסיה קובליו, אקוורל, 2004

איריסיה קובליו, אקוורל, 2002

איריסיה קובליו, אקוורל 2002

איריסיה קובליו, אקוורל 2001

איריסיה קובליו, אקוורל, 2003

איריסיה קובליו, אקוורל, 2006

איריסיה קובליו, אקוורל, 2006

איריסיה קובליו, אקוורל 2007

זה השושן האחרון שציירתי

איריסיה קובליו, אקוורל על אריזת תרופה, 2008

אחריו כבר הכל השתנה. רק הציורים שרדו. בינתיים.

.

עוד בעניין השושנה "הכלום"

.

קורסי ציור באקוורל


חתולה על גג, דיוקן עצמי וחטא הנרקיס

 פעם, מישהו קרוב אלי הסתייג מ "אי שייכות". הוא אמר לי שאנשים שלא הולכים בדרך סלולה, בעקבות, בשיתוף, בתלם, הם כמו "חתול שחומק לבדו על גגות". אף אחד לא יידע מתי יעזוב את העולם.

 הַמַּרְאָה היא לא ממש חברה שלי. העדשה אולי יותר. הפוטושופ ממש הרבה יותר. אבל הכי הכי הוא המכחול הסגול:)  כשאני אוחזת במכחול הסגול אני רואה את עצמי. אני מחייכת גם כשאני בוכה. אני משתוקקת גם כשאני סגופה. אני רוקדת גם כשאני קרועה. המכחול הסגול הוא נר בודד באפלה, הוא מאיר את פניי באדווה, ביפעה, בפליאה.

 לצייר פרחים זו חוצפה. פרחים, יותר מכל תופעה אחרת, הם מניפת אור פתאומי. אפשר ללכוד במבט. אולי אולי, באופן מסויים, בעדשה, אבל במכחול?  מכחול הקסמים שלי מחשיב את עצמו כלהטוטן. הוא טובל את עצמו בצבעים ללא בושה. הוא מנצח על תזמורת הלב הרעב. והוא חושב שיש בכוחו להשביע.

 אני אוהבת את החורף בגלל הרקפות, הסחלבים, הכלניות, האפונה הריחנית, כובע הנזיר והחמציצים, והכי הכי בגלל הנרקיסים. אבל לצייר נרקיסים אני לא מצליחה. אולי בגלל החטא ההוא שחטאתי, בביצת הנרקיסים הקדומה, עת עזבתי את התלם והפכתי חתולה על גג פח לוהט

*

הנה כמה דיוקנאות מהשבועות האחרונים:

והנה אחד באקריליק:


גלדיולות

אני זוכרת את הרגע ההוא. היינו בחצר והיה עדיין קריר אך פרחי כובע הנזיר שלחו זרועות זוהרות שהזדחלו במהירות והגיעו עד השולחן לידו ישבנו ושתינו את קפה השבת המאוחר. ישבנו משני עברי השולחן ספונים כל אחד בייסוריו, בבדידותו. אז עוד לא ידעתי שהבדידות הזו היא כאפס לעומת הבדידות שתנסוק עלי כחופה שניתקה מאוחזיה וירדה על ראשי האוהבים והמשתתפים בשמחתם, והחשיכה על תקוות איחודם, כשאהובי יצא מביתי ללא כוונות לחזור.

פרחים, אמרתי. אני צריכה ריפוי. אני לא יכולה להציג עכשיו סבל. כאב. חושך. אני חייבת צבעים, שקיפות אור, פשטות, אהבה. הייתי לפני תערוכה. עמדתי להציג גלויות ישנות "מטופלות" מחדש בדימויים שלי, אשר מרובם ניבט צער, מיגנוט לייאוש קיומי. אבל באותה שבת, זרועות כובע הנזיר ההם לחשו באוזניי סיכוי לצאת ממעגל הייסורים הזה, ולו לזמן מה. במגירותיי הרבות הגדושות אקוורלים, מצאתי מאות פרחים שציירתי בכל שנות זוגיותנו. פרסתי את כולם וראיתי גן של שפע. ראיתי חלקות אלוהיות שאין יפות מהן בעולם רב הסתירות הזה, ראיתי אור שהוא לא מכאן.

באותם ימים נפרדנו מכלבנו האהוב, החולה הזקן, וחשבתי שתערוכה הזו תהיה גם גן לזכרו, גן שירכך את כאב מותו, שיהיה מזור ולו במעט, לבאים לשעה להיות בקרבתו. גן שבו אהובי ואני נינוק מצופו, גן שיבריא את אהבתנו כדי שנוכל להמריא מעל אותה חופת קידושנו שנתערערה, אל התכלת הזכה של חלומנו הראשון זה בזרועות זו,

ולא ידעתי שהגן הזה יהיה גם גן זיכרון לזוגיות שהחליטה להפסיק להתקיים, כשהוקם והוצב על הקירות, ובאו אנשים רבים, כמו לחתונה שנייה, לברך, ולא ידעתי שפרחים גם יכולים לעורר כאב עז  שמתפרץ כלבה מהר רדום, ולא ידעתי שאחרי החגיגה הזו יבוא אלי שופט דיין, שליח ופוסק, בדמות אישה קצוצת שיער וחסרת עיניים, בשוט, במגלב, משסף חלומות.

הסרתי את הפרחים בטרם עת ובמקומם פיזרתי על הרצפה פרחים מתים

 והנה אני מביאה ומצטטת כאן קטע מפרק מטלטל, מתוך אחד הספרים* היפים והמרגשים ביותר שקראתי בשנים האחרונות, על ציור פרחים, על ציור פרח אדום:

 "… מי שאימן את ידיו בציור צבעי מים יודע שמדובר הוא בכמויות צבע זעירות ועדינות ביותר, שלא כבצבעי שמן למשל. הצבעים פועלים כסממנים בתרכובות של רוקחים. והנה לצורך חיקויו של האדום הזה צריך היה להניח עוד ועוד שכבות של ורמיליון וכרמין בצורה המסכנת את שקיפותו של הצבע. ברגע מסוים חשתי כאב בגוף ממש, בחזה וידעתי שהצבע האדום העז הזה מוביל אותי אל אהובתי החולה, הישנה בחדר הסמוך, בהשפעת סמים כבדים. מן  הרגע ההוא ואילך כל נגיעת מכחול בצבע וממנו אל הנייר קירבה והעצימה את הכאב ואת ראיית מחלתה של בתיה, ופתאום התבאר מדוע קטפתי באותו בקר מוקדם את פרח הנורית הזה דווקא מכל פרחי הבר היפים שפרחו ליד השביל ומדוע עלה הדחף לציירו ומייד. הנורית, שצבעה הוא האדום הבוער ביותר בין הפרחים, קראה לי בפועל ממש. מעולם לא ציירתי בצבעי אדום חריפים כאלה ומעולם לא העליתי בדעתי שהנוגע בצבע מסוים נוגע באמת בשבילים שבנפש… הנורית הזאת קראה לי כי היתה המוליך אל הכאב העצור. האדום הזה, שאין כמותו, האוצר חום רוחש, יצר פתאום כניסה אליו. הנגיעות בצבע הביאו בכי."

 * אריאל הירשפלד/ רישומים של התגלות, 2006


%d בלוגרים אהבו את זה: