תגית: ציור של ארנבת

זיכרונות מארנבת הפרגולה

ציור שציירתי לפני כמה שנים, הגב כאב מאד, בדיוק כמו היום, ישבתי בפנים, גשם עז ירד בחצר  וציירתי. כי זה הדבר היחידי שיכולתי לעשות.

%d7%91%d7%97%d7%a6%d7%a8-6

ועכשיו: הכל נראה כאן אותו הדבר. התפאורה לא השתנתה. האם אנחנו משתנים בתוכה? סביר להניח שפה ושם. לרוב לא. רק עייפים יותר. בלויים יותר.
בציור: החצר שלי עם פרגולת העץ המזדקנת תלויית העציצים. קרן שמש מנסה לפלס דרך, בקיץ היא מצליחה כמו מחט פוצעת, בחורף היא מסתתרת ונעשה כאן חשוך. הסתיו בארץ הזאת כל כך מהיר. בא בבת אחת, לא מספיק ונעלם מאחורי ענן זועף הנדחף להכריז חורף. היום, החמישי לאוקטובר 2016 ,עדיין לא ירדה טיפת גשם אחת מנחמת לפזר מעט את האבק שהצטבר על העלים ועל הלב. אקלים זה דבר משונה , כמו מופע תיאטרון, לו יכולנו להבין אותו כך ולא לכעוס כשקיץ מסרב לצאת לנו מהסיסטם ומצד שני כשהוא מכה באיים הקריביים, מאיים על המקום שאני הכי אוהבת בעולם, האשרם בבהמס, משם חזרתי לא מזמן, להציף בזעף, לשבור לנתץ להטביע. מחשבותיי נודדות מכאן, הרצליית שלובת הבוקר שאחרי חג, אל חבריי באי. ואל מוכיי ההוריקן המשתולל. והשאלה הזאת על היעדרות האיזון וההרמוניה בעולם הזה ומה המטרה של כל זה

והנה עוד אחד מאותו יום:

%d7%a4%d7%a8%d7%92%d7%95%d7%9c%d7%94-12

 

ואם כבר פרגולה, אז שיר מהספר שלי מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה שיצא בדיוק לפני שנתיים:

*

הַבֹּקֶר אֲנִי מְדַמָּה אֶת הַפֶּרְגוּלָה

לְעֵץ הַבּודְהִי

וְאֶת תְּנוּעַת הֶעָלִים לַזְּמַן לְלֹא חֲלוֹף

הִנֵּה הָאַרְנֶבֶת עָפָה

אָזְנֶיהָ כְּנָפַיִם חוֹתְרוֹת

בָּאֲוִיר לְלֹא אֲוִיר

מֵעַל הַפְּסָגוֹת הַנְּעוּצוֹת בַּשָּׁמַיִם

רַגְלֶיהָ הַפְּצוּעוֹת מְצַיְּרוֹת שָׁטִיחַ

לְרַגְלָיו

*

ואם כבר ארנבת

אז עולה הזיכרון של הארנבת שמצאנו וקראנו לה ששת. אימצנו אותה לכמה חודשים והיא כמובן הוותה מקור להשראה לא קטנה:

IMG_5950.jpg

*

ומשם ששת הארנבת קופצת לשנה הזו, לספר "צעדים בשלג" ומופיעה בצורתה הזו:

צעדים בשלג.jpg

איריס איריסיה קובליו, אקריליק על עץ  1

מי ייתן והשנה תצליח הארנבת לקפוץ החוצה מהקערה

בדילוג!


עוד מבט לאחור (אקריליק בתהליך)

 

Iris Kovakio

לעשות שטויות באקריליק   מתלבטת אם לחשוף את התהליך. ההתלבטות היא חלק מתהליך. אקריליק בשבילי זה המון עבודה. הדיוק, המחיקה, הדיוק, המחיקה, חוסר שביעות רצון תמידי. לפעמים הציורים שורדים יום, לפעמים שנתיים ולפעמים מחכים במחסן הקטן להישלף ולהמחק. לפעמים ללא זכר, לפעמים עם זכר קטן. לצייר באקריליק בשבילי זה להצטיין. זה לעצור, לתכנן. לרשום. לבנות. להיות אחראית. למחוק ציורים זה לא לקחת אחריות. או כן לקחת אחריות מצד שני, לעצב מחדש את העבר, את החורים המביישים. את השטיות של העבר. עולה על דעתי שאפשר למחוק שטויות של עבר עם שטויות הווה. כלומר לעשות מה שבא לי ברגע הזה, לקחת סיכון שאהיה כשלון. אז מה. למי אכפת. חצי מתערוכה, שאני לא זוכרת אפילו את שמה, נמחק. ככה. נמחק. נמחקה. נמחקת. לאט לאט נמחקת. זו השנה השלישית מאז. אני לא זוכרת מתי התערוכה היתה. אולי באיזה קיץ, כי היה שם אירוע גדול בחצר. המוני אנשים. אני לא מבינה איך העזתי להציג ציורי אקריליק גרועים כל כך. אולי גם אז חשבתי שזה בסדר לעשות שטויות. גם ההקדמה הזאת היא שטויות. כל היום, במהלך התהליך, היו לי משפטים דידקטיים כאלה בראש: הנה עושים כך וכך. בניתי פוסט. על תהליך מחשבה ויצירה. עכשיו המילים נראות מיותרות. הבמה: רותקו השחקנים: ילדה, שני חמורים, ארנבת וכריש רק שניים מהשחקנים נראים על הבמה הילדה בת שבע. אור חזק מסנוור את פניה. כל גופה נמחק. האור מאיים למחוק גם את פרצופה. החמורים נמחקו מזמן. חמור זו חיה נוגעת ללב. אבל קורה שבמקום לגעת לך בלב הוא אוכל לך את הלב. בנס ובמזל צומח לך הלב מחדש. אמנם נגוס ומצולק, אבל הרבה יותר אוהב ממקודם. ממש אוהב. והכריש ישן ("בשיכחה")* במצולות הים. שישן שם לנצח. לילדה עכשיו יש ארנבת והיא נצחית. אף אחד לא יקח אותה ממנה. גם אם ראשה של הילדה יימחק בהמשך.  הנה התהליך:

לעשות שטויות באקריליק   מתלבטת אם לחשוף את התהליך. ההתלבטות היא חלק מתהליך. אקריליק בשבילי זה המון עבודה. הדיוק, המחיקה, הדיוק, המחיקה, חוסר שביעות רצון תמידי. לפעמים הציורים שורדים יום, לפעמים שנתיים ולפעמים מחכים במחסן הקטן להישלף ולהמחק. לפעמים ללא זכר, לפעמים עם זכר קטן. לצייר באקריליק בשבילי זה להצטיין. זה לעצור, לתכנן. לרשום. לבנות. להיות אחראית. למחוק ציורים זה לא לקחת אחריות. או כן לקחת אחריות מצד שני, לעצב מחדש את העבר, את החורים המביישים. את השטיות של העבר. עולה על דעתי שאפשר למחוק שטויות של עבר עם שטויות הווה. כלומר לעשות מה שבא לי ברגע הזה, לקחת סיכון שאהיה כשלון. אז מה. למי אכפת. חצי מתערוכה, שאני לא זוכרת אפילו את שמה, נמחק. ככה. נמחק. נמחקה. נמחקת. לאט לאט נמחקת. זו השנה השלישית מאז. אני לא זוכרת מתי התערוכה היתה. אולי באיזה קיץ, כי היה שם אירוע גדול בחצר. המוני אנשים. אני לא מבינה איך העזתי להציג ציורי אקריליק גרועים כל כך. אולי גם אז חשבתי שזה בסדר לעשות שטויות. גם ההקדמה הזאת היא שטויות. כל היום, במהלך התהליך, היו לי משפטים דידקטיים כאלה בראש: הנה עושים כך וכך. בניתי פוסט. על תהליך מחשבה ויצירה. עכשיו המילים נראות מיותרות. הבמה: רותקו השחקנים: ילדה, שני חמורים, ארנבת וכריש רק שניים מהשחקנים נראים על הבמה הילדה בת שבע. אור חזק מסנוור את פניה. כל גופה נמחק. האור מאיים למחוק גם את פרצופה. החמורים נמחקו מזמן. חמור זו חיה נוגעת ללב. אבל קורה שבמקום לגעת לך בלב הוא אוכל לך את הלב. בנס ובמזל צומח לך הלב מחדש. אמנם נגוס ומצולק, אבל הרבה יותר אוהב ממקודם. ממש אוהב. והכריש ישן ("בשיכחה")* במצולות הים. שישן שם לנצח. לילדה עכשיו יש ארנבת והיא נצחית. אף אחד לא יקח אותה ממנה. גם אם ראשה של הילדה יימחק בהמשך.  הנה התהליך:

לעשות שטויות באקריליק   מתלבטת אם לחשוף את התהליך. ההתלבטות היא חלק מתהליך. אקריליק בשבילי זה המון עבודה. הדיוק, המחיקה, הדיוק, המחיקה, חוסר שביעות רצון תמידי. לפעמים הציורים שורדים יום, לפעמים שנתיים ולפעמים מחכים במחסן הקטן להישלף ולהמחק. לפעמים ללא זכר, לפעמים עם זכר קטן. לצייר באקריליק בשבילי זה להצטיין. זה לעצור, לתכנן. לרשום. לבנות. להיות אחראית. למחוק ציורים זה לא לקחת אחריות. או כן לקחת אחריות מצד שני, לעצב מחדש את העבר, את החורים המביישים. את השטיות של העבר. עולה על דעתי שאפשר למחוק שטויות של עבר עם שטויות הווה. כלומר לעשות מה שבא לי ברגע הזה, לקחת סיכון שאהיה כשלון. אז מה. למי אכפת. חצי מתערוכה, שאני לא זוכרת אפילו את שמה, נמחק. ככה. נמחק. נמחקה. נמחקת. לאט לאט נמחקת. זו השנה השלישית מאז. אני לא זוכרת מתי התערוכה היתה. אולי באיזה קיץ, כי היה שם אירוע גדול בחצר. המוני אנשים. אני לא מבינה איך העזתי להציג ציורי אקריליק גרועים כל כך. אולי גם אז חשבתי שזה בסדר לעשות שטויות. גם ההקדמה הזאת היא שטויות. כל היום, במהלך התהליך, היו לי משפטים דידקטיים כאלה בראש: הנה עושים כך וכך. בניתי פוסט. על תהליך מחשבה ויצירה. עכשיו המילים נראות מיותרות. הבמה: רותקו השחקנים: ילדה, שני חמורים, ארנבת וכריש רק שניים מהשחקנים נראים על הבמה הילדה בת שבע. אור חזק מסנוור את פניה. כל גופה נמחק. האור מאיים למחוק גם את פרצופה. החמורים נמחקו מזמן. חמור זו חיה נוגעת ללב. אבל קורה שבמקום לגעת לך בלב הוא אוכל לך את הלב. בנס ובמזל צומח לך הלב מחדש. אמנם נגוס ומצולק, אבל הרבה יותר אוהב ממקודם. ממש אוהב. והכריש ישן ("בשיכחה")* במצולות הים. שישן שם לנצח. לילדה עכשיו יש ארנבת והיא נצחית. אף אחד לא יקח אותה ממנה. גם אם ראשה של הילדה יימחק בהמשך.  הנה התהליך:

 

לעשות שטויות באקריליק   מתלבטת אם לחשוף את התהליך. ההתלבטות היא חלק מתהליך. אקריליק בשבילי זה המון עבודה. הדיוק, המחיקה, הדיוק, המחיקה, חוסר שביעות רצון תמידי. לפעמים הציורים שורדים יום, לפעמים שנתיים ולפעמים מחכים במחסן הקטן להישלף ולהמחק. לפעמים ללא זכר, לפעמים עם זכר קטן. לצייר באקריליק בשבילי זה להצטיין. זה לעצור, לתכנן. לרשום. לבנות. להיות אחראית. למחוק ציורים זה לא לקחת אחריות. או כן לקחת אחריות מצד שני, לעצב מחדש את העבר, את החורים המביישים. את השטיות של העבר. עולה על דעתי שאפשר למחוק שטויות של עבר עם שטויות הווה. כלומר לעשות מה שבא לי ברגע הזה, לקחת סיכון שאהיה כשלון. אז מה. למי אכפת. חצי מתערוכה, שאני לא זוכרת אפילו את שמה, נמחק. ככה. נמחק. נמחקה. נמחקת. לאט לאט נמחקת. זו השנה השלישית מאז. אני לא זוכרת מתי התערוכה היתה. אולי באיזה קיץ, כי היה שם אירוע גדול בחצר. המוני אנשים. אני לא מבינה איך העזתי להציג ציורי אקריליק גרועים כל כך. אולי גם אז חשבתי שזה בסדר לעשות שטויות. גם ההקדמה הזאת היא שטויות. כל היום, במהלך התהליך, היו לי משפטים דידקטיים כאלה בראש: הנה עושים כך וכך. בניתי פוסט. על תהליך מחשבה ויצירה. עכשיו המילים נראות מיותרות. הבמה: רותקו השחקנים: ילדה, שני חמורים, ארנבת וכריש רק שניים מהשחקנים נראים על הבמה הילדה בת שבע. אור חזק מסנוור את פניה. כל גופה נמחק. האור מאיים למחוק גם את פרצופה. החמורים נמחקו מזמן. חמור זו חיה נוגעת ללב. אבל קורה שבמקום לגעת לך בלב הוא אוכל לך את הלב. בנס ובמזל צומח לך הלב מחדש. אמנם נגוס ומצולק, אבל הרבה יותר אוהב ממקודם. ממש אוהב. והכריש ישן ("בשיכחה")* במצולות הים. שישן שם לנצח. לילדה עכשיו יש ארנבת והיא נצחית. אף אחד לא יקח אותה ממנה. גם אם ראשה של הילדה יימחק בהמשך.  הנה התהליך:

 

Iris Kovalio

איריסיה קובליו, ינואר 2013, אקריליק

איריסיה קובליו, 2013

.

מתחת לציור הזה היה ציור אחר. בהתחלה שמתי אותו כאן בפוסט. אחר כך הרגשתי שנכון להוריד אותו. לא לתת לו שום במה.

העבר נמצא מתחת לשכבות. ברנטגן אפשר לראות הכל. 

אקריליק זה צבע שאפשר לאטום בו, לכסות, למחוק. התאהבתי בצבע הזה כשהתחלתי לעבוד גם גלויות

אחר כך כשרציתי לכסות חלקים מביכים מרישומים טובים

ואז כדי לכסות ציורים שלמים

אני לא אוהבת את התוצאות הפסיכולוגיות של ציורי האקריליק. את הפרשנות המתבקשת. את הסיפור.

אני אוהבת מרחב נקי, אוורירי, שהוא צבעי המים

ובכל זאת, באקריליק ישנה עוצמה ונוכחות  שאי אפשר להתכחש לה

אם הציור מצליח להתעלות מעבר לסיפור שלו, להישאר ולשרוד שנים מבלי להימחק, זה נס.

רישומים וצבעי מים (אלפי אלפים) נמחקים לעיתים נדירות ביותר. גם כשהם לא טובים עדיין יש להם ערך כסקיצה, כתהליך. אבל הקנווסים הגדולים המכוסים באקריל, זהב, נחושת, ושאר זרחנים-

מה עושים איתם? מה עושים?


%d בלוגרים אהבו את זה: