תגית: ציור

נזירה

אחת השאלות בסדנה שאני משתתפת בה הייתה מה היה חלום הילדות שלי שלא התגשם, כלומר מה רציתי להיות כשאהיה גדולה.
רציתי להיות נזירה.
בהתחלה לא ידעתי להגיד את זה. גדלתי בתל אביב להורים רומנים נטולי כל קרבה לדת או אמונה כלשהי. אני בבירור זוכרת את עצמי חושבת שלא אתחתן לעולם. זה לא שלא התאהבתי, אבל זה היה בסיטואציות של בלתי אפשריות או איסור כלשהו. בבית לא ממש נחשפתי לאמנות נוצרית אבל בגיל 15 בערך נסעתי עם הוריי לטיול מאורגן שכלל כנסיות. זה לא היה זה מדויק עבורי, אבל משהו הדהד ונפתח, במיוחד כשהאזנו בשעורי המוזיקה בתלמה ילין למיסה ורקוויאם. הרגשתי כלפי הנזירות השחורות/ אפורות משיכה ודחייה וסקרנות, אולם בגיל 18 נפגשתי לראשונה בנזירות כתומות ומיד ידעתי שזה זה.
זו הייתה בעירה. אני חושבת שאז, בגיל 18 הייתי הכי בהקטית (דבקה) שאי פעם הרגשתי. הייתי באורות וסנוורים והרגשתי בפסגת הפסגות לרגלי אלוהים.
זה המשיך קצת בצבא אך הלך ונסגר עם השחייה הסיזיפית במערבולות של מערכות היחסים שבאו בזה אחר זה בשנות העשרים ובהמשך. מצאתי את עצמי נשואה פעמיים, אימא לבת, מנסה לקיים חיי משפחה נורמליים סבירים. גרושה פעמיים ופרודה יותר מדי פעמים.
נשאלתי ומה החלום שלך מתקופת בגרותך שלא התגשם?
לא הצלחתי להגשים הצלחה כציירת פורצת דרך ידועה ומוערכת.
ואולי לא הצלחתי בגלל שלא הגשמתי את חלום הנזירה ואני לא בייעוד שלי.
אוף הסדנאות האלה.
חופרים וחופרים ואין זהב.
רק רגבים
_
נזירה.jpg

צבעי מים 2008

Antonio da messina 1456


יעלה- שני אקוורלים

כדי לא להישאר בחורי הפוסט הקודם בראש הבלוג, אני ממהרת לצרף את שני הדיוקנאות החדשים שציירתי: יעלה נכדתי, בת השנה ושלושה 

האקוורלים הם קטנים בתוך בלוק קטן וחסר שם של נייר מנחם לצבעי מים. מה זה "נייר מנחם"?- שאפשר למחוק ולמחוק ולתקן ולתקן (זה לא קנסון)

את שני האקוורלים ציירתי במהלך שבוע.

גם כשהרישום נכון הצבע יכול להוסיף נטבחים הזולגים לכיוונים לא צפויים, תועים וטועים. או להפך. הרישום חייב להיות נכון בכל מקרה.

זה לא אופייני לאקוורל. העבודה בדרך כלל מהירה ועד פעמית. אבל לפעמים אני אוהבת להשתהות. לקחת את הזמן. ודווקא באקוורל.

יעלה 8.jpg

יעלה 9.jpg

 

עוד אחד

img046.jpg


4 קליפות

1.

הכל עשוי קליפות קליפות. מקלפים שכבה אחת ומתגלה זו שתחתיה. מסירים את זו שתחתיה – קופצת הבאה, וכו'. נדמה שרק השכנים ההם יעברו דירה, למשל, והנה עברו במקומם  בעייתיים יותר, או לפעמים עברו טובים יותר אבל לקומה אחרת עברו קשים יותר, נדמה שהנה סוף סוף התחלפו כל גורמי ההטרדות והחלו משפצים בבית ממול, סיימו לשפץ וסוללים מחדש את כביש הגישה, והשנים נוקפות, קליפות מוסרות ומתגלות, מערכת שלמה, אינסופית, של הטרדות. וזו רק דוגמא. או משל.
2.
בשדה. לרגע. סביונים, חמציצים ומעט חרציות. שמש ושקט. ירוק צהוב ותכלת. נעמדת. לנשום את הרגע. מאחורי התלוליות הירקרקות מציצים בתי השכונה המכוערים. הם לא קיימים באמת. גם לא הפרחים. או תכלת השמים. גם לא הכלבלב שמטייל אתי בשביל. אין שביל ואני איננה בתוכו. בתוכי. שקט של רגע. בשדה.
3.
בגיל 14 הערצתי את יגאל בשן. פוסטר ענק עם פניו המתוקות היה תלוי על הקיר מול המיטה שלי וגם הייתה לי מחברת עבה (במגירה) המוקדשת לו עם תמונותיו שגזרתי מעיתונים ומגזינים (להיטון). אחרי כמה שנים התביישתי בזה. השבוע צפיתי בתכנית עליו ב"עובדה". משהו בעיצוב של הבית שלו עשה לי חוסר שקט נוראי. אולי היו אלו  התמונות שעל הקירות. בהתחלה מראים את המטבח: ציור ענק וחד של צלחות וסכין ממש גדולה. מצמרר. איך אפשר לחיות עם כאלו תמונות בולעניות (גם בסלון).. אבל לא על זה רציתי לכתוב אלא על שאני לגמרי מבינה אותו ושאני מצטערת שהתביישתי בזה שהערצתי אותו. ובכלל היה מאד מרגש לראות את פניו בשנים האחרונות. יפה כל כך. ומתוק. והחריץ העמוק הזה מעל שפתיו הצד ימין הוא הקמט הכי יפה והכי נוגע מכל תמונותיו אי פעם.
4.
וזו הייתה השעה הטובה ביותר שלי השבוע. היופי הזה.
49781192_10218189808921494_6497869718769106944_n.jpgיעלה. כפר קיש. 3.1.19

עשרה משמחי לבב

ובתוך העגמומיות-מה של אוקטובר נובמבר הנצו כמה פרחים חדשים.

אני מציירת אותם בין לבין או תוך כדי.

במבט לאחור נראה שממש נוצר אוצר. גן קטן של החלומות.

תמיד רציתי שתהיה לי גינה כזו.

של כל פרחיי המצוירים.

שהם יקומו לתחייה.

1.

אגד ורדים צבעוניים (מהסופר). צבעי מים. מיניאטורה. 

img984.jpg

נובמבר 2018

2.

לקט מהגינה השכונתית

14522876_10211057745824374_4486172875227181543_n.jpg

אוקטובר 2018

3.

היביסקוס עב גביע מחוות ההיביסקוסים בכפר ורבורג

img971.jpg

אוקטובר 2018

4.

עוד היביסקוס עב גביע (כמו הקודם)

היביסקוס עב גביע ארוך.jpg

אוקטובר 2018

5.

רקפות ליום הולדת של תלמידה. הדגמה בשיעור ציור

רקפות בחלל.jpg

נובמבר 2018

6.

ציפור גן עדן מליד הבית של סימה (מיניאטורה)

ציפור גן עדן  54.jpg

אוקטובר 2018

6.

ציפור גן עד עם היביסקוס עב גביע (ציפור גן עדן הוא הפרח האהוב עלי עלי אדמות)

ציפור גן עדן והיביסקוס עב.jpg

אוקטובר 2018

7.

ענף אחרון לעונה של בוגנוויליה סגולה מהצד האחורי של הגדר שלי

img965.jpg

נובמבר 2018

8.

לקט מהגינה השכונתית לשיעור ציור

פרחי אוקטובר 2018 1.jpg

אוקטובר 2018

9.

ליזיאנטוס מעציץ קטן שהחזיק מעמד שבוע.

img961.jpg

אוקטובר 2018

שיהיה סוף שבוע שקט ונעים ומלבלב בלב

10.

נוסף עוד אחד בינתיים:

חמציץ סגול, (מיניאטורה)

img985.jpg

נובמבר 2018


עננה

על ארבע וריאציות בצבעי מים 
ועל עננה, מערבולות והרהורי ערב חג

בערב חג ישבתי עם עטרה קרוב לגלים ואיתנו ישבה עננה. עטרה ספרה לי איך בדיוק באותה נקודה היא פעם טבעה שם וניצלה ואני ספרתי לה איך אף פעם לא נכנסתי לים למעט פעם אחת בחוף האשרם שבאי גן העדן בבהאמס ואיך ריח הטורקיז המתוק רצה לפתות אותי להישאר בתוכו אבל באותה שניית מחשבה נזרקתי בפראות אל החוף, והוא אמרה שהיא בלתה שעות רבות במים בצעירותה ואני חשבתי על צעירותי, על סלידתה של אמי מחול "מלוכלך" ורעש הגלים, והיא ספרה לי על שעכשיו, אחרי 800 שנה, מ' רוצה לפגוש אותה כאן בדיוק בים ושהיא תצטרך בשביל זה לעשות מתיחת פנים ואני אמרתי לה שדווקא פניה יפות מתמיד, אבל שתינו שתינו המון אלכוהול ומילאנו את גרוננו בהמון עשן ושתינו שכחנו איך מביאים את בלויי השרירים לאורגזמה קלילה, והעננה ישבה וישבה ולא הזיזו לה אדי האלכוהול וערפל הסיגריות ואני ספרתי לה איך בכל זאת הדבר הכי אהוב עלי בעולם זה לצייר את הים עד אינסוף, למרות הכל, ולקרוא סיפורי מערבולות וטביעה ואיך ושאני פוחדת מדגים למיניהם ומעולם לא אכלתי כל דג למינהו ולא שרץ ים אחר, והיא אמרה שהיא מאד אוהבת לאכול שרצים וצדפות, וגם אני אוהבת צדפות, במיוחד את אלו שפגשתי פעם אחת בצפון מיין על החוף, כשנסעתי לבקר את המורה שלי ניל ווליבר, עשר שנים אחר שנפרדתי ממנו באוניברסיטה, והוא כבר היה תשוש אבל לקח אותי ואת אהובי לשדות בלו-ברי שלא ראינו כמותם ואולי כבר לא נראה, ואז הלכנו לצימר על שפת הים והיו שם צדפות בצבע זהב ורוד פניני, ולקחתי אחת שהיא עד היום טמונה בשידת הציורים שלי במגירה העליונה, ביחד עם שבר מכוס החתונה שלנו, אז עטרה שאלה כמה פעמים היית בבהמאס, אמרתי לה שש פעמים. זה חתיכת מספר פעמים לחיים מפותלים שיש לי. מה עשית שם היא שאלה, למדתי. שירתתי. ציירתי. את מי שירתת? היה לי גורו והזמן ההוא היה מהמאושרים בחיי. אפשר לספור על יד אחת את המקטעים המאושרים בחיי הארוכים. איזה ארוכים, היא שאלה, אצלי הם יותר ארוכים. והעננה פתאום צחקה. נראה לי שבשלב זה כבר שלושתנו היינו שיכורות וביקשתי ממנה שתשמור עלינו בזמן שאני נוהגת הביתה. העננה עמדה בהבטחתה וחשבתי לעצמי שאולי היא סוג של סוכה, כי חג סוכות עכשיו ולמרות ששתינו רחוקות מכל על זה אלפי שנות אור.

*

מערבולות ים

איריסיה קובליו, צבעי מים, ספטמבר 2018

*

*

*

*


שביל

השביל הגיע לקו הסיום. היו בו כל עונות השנה ורבים מעונות הנפש. הוא היה חשוף ויבש, בוצי ומלבלב, קוצי ורב יופי. לפעמים יכולתי ללכת בו לאט ולפעמים רק להביט בו מבחוץ. ידעתי שהוא שביל אבל רק כשהגעתי לקיצו יכולתי לראות את מקומו במפה המפותלת של חיי

מתחילה שביל חדש. האם יהיה זה עוד שביל? או אולי כביש? כביש מהיר

הציורים האחרונים מגבעת עדה, אפריל 2018

img836.jpg

img838.jpg

img840.jpg

img839.jpg

img837.jpg

_


חלון

חלון המטבח בבית בהרצליה הווה פינת ההשראה היומית המנחמת. בימים אלו הלבנדר והחמציצים שולחים זרועות לכל עבר, משתרגים בסורגים, מנסים לגרש את הפטוניות האחרונות. בדצמבר השמש חזקה במיוחד בחלון המטבח המתרוקן. הבית מתפרק לאט לאט. לא יודעת מה קורע יותר: המסלול האיטי, היסודי, או העזיבה באחת.
מצרפת אקוורלים קטנים וציורים דיגיטאלים באייפד. הרצליה, נווה עמל, 2010-2017

בוקר בחלון המטבח

איריסיה קובליו, צבעי מים, 2015

*

18216439_10212940753418387_6627043037787682256_o.jpg

איריסיה קובליו, ציור באייפון, 2014

*

IMG_1908

*

חלון 6

איריסיה קובליו, ציור אייפד, 2015

*

ערב יורד 2.jpg

איריסיה קובליו, אקוורל 2016

*

חושך נובמבר.jpg

איריסיה קובליו, אקוורל 2014


צימר

בשעות של הפוגה מהשיפוצים בדירה הסמוכה (אולי לא יגיעו היום?) אני מנסה להעלות לבלוג מבחר ציורים שציירתי בצימר בצפון "הבית בטבע", בשדה אליעזר. בפוסט הקודם כתבתי על ספקות והתחבטויות שנתהוו בזמן השהיה שלי במקום ההוא ומאז שחזרנו אני מנסה למצוא מקומות מפלט מהשיפוצים, אלא שהיום כבר כמעט מחצית היום, ועדיין שקט תעשייתי. החלטתי לזרום בלי תכנון, להתחיל ציור פורטרט אקוורל שחיכה זמן רב להתגלמותו על הדף, עברה שעה, עברו שעתיים שלוש, סיימתי אותו, ו.. עדיין שקט. אז החלטתי גם לנסות להעלות את הפוסט הזה. ציור ציור. נראה איך יילך ואם תינתן לי גם הזדמנות של ריכוז ושקט להגיד על כל אחד דבר מה (הייתי רוצה פוסט חכם כזה, שממש מסביר איך ציירתי כל ציור, אולי קצת מתודי, או פוסט שאני מצרפת לכל ציור שיר של משורר/ת , אבל זמני אורב בחלונות ודוחק בי: מהרי מהרי…)

1.

התנסות על נייר ארצ'ס של נוף מהחלון או מפתח הדלת. 41 מעלות חום לא איפשרו אפילו דקה של ציור בחוץ…

צימר 5

2.

אותו הנוף עצמו, שרב יולי בבקעה, לרגלי הגולן, אין ברירה אלא להשתמש בסגול שהפך לתומו זרחני ממיס

צימר 6

3.

מבט לכוון המרפסת. שרועה על הספה הנוחה, מתחת למזגן, אורז מתבשל על הכיריים בסיר נחושת. דלעת ערמונים מתבשלת בתוכו. אם מקלפים את דלעת הערמונים, טעמה הערב במיוחד נעלם.. לא צריך תבלינים. אולי מקסימום קצת חמאה (לא שמן!)

צימר 2.jpg

4.

טיול ערב. הכניסה לשביל הצימר. את הטיול עשינו במכונית (הישוב שדה אליעזר כל כך יפה, נקי, מפעים בצבעיו, אפילו בחום הבלתי נתפס) והטיול הרגלי הסתכם מכביש הגישה ועד מטע האפרסקים ובחזרה. האור האחרון שמאחורי שורת העצים עשה לי את זה. (צילמתי וציירתי בחדר)

צימר 8.jpg

5.

טיול בחוץ, בשבילים  הקסומים המקיפים את הצימרים, גם הכלבלב שלי שאוהב חום, היה מתנשף בכל כוחותיו מול ההבל הזה שננשב מכל פינה. ובכל זאת הקסם היה רב מכל תיאור, החל מברכת הדגים היפנים ועד עיניהן הכחולות של העיזים והתיישים המדהימים שמורד שטח הצימרים. הלכנו לאט לאט ונשמנו לאט לאט. כאן ציירתי מהזיכרון. אפילו המזגן לא הצליח לקרר את אותו זיכרון. (ובכל זאת הייתי חוזרת לשם היום שוב)

צימר 1

5.

ועוד מזיכרון מהביל. אני לא נוהגת לצייר מזיכרון. בדרך כלל אני לא זוכרת כלום. נאדה. חלל אטום וריק. כאילו שכחתי את כל מה שצברתי בחיי. אבל הרפיתי מהפחד של הכלום הזה ועשיתי משהו. אני מעלה אותו לעצמי בעיקר, אבל לא אכפת לי לשתף

img669.jpg

6.

הפתעה: בן זוגי מוציא את אפו מהצימר, באומץ רב, ומלקט לי כמה פרחים ועשבים מהצמחייה המפתיעה והשופעת בסביבות הצימר. זה היה רגע מכונן ונדיר בחיינו של היום. אהבתו התגלמה במלאותה. נמצא כלי מתאים, בצבע תכול (אני אוהבת אגרטלים בכל גווני הכחול) ומיד כמחווה לאהבה שהתגלתה ציירתי במהירות, כי האורז ודלעת הערמונים פיצפצו נואשות בתוך הסיר וקראו לי למטבחון הנהדר והמושלם של הצימר.

צימר 11.jpg

7.

בקר השכם. צבעי הגולן בצבעי האפרסק. הלכנו לקטוף אפרסקים. שבע בבקר ואפשר לרדת למטע ולאכול מהעץ.

img668.jpg

8.

והנה האפרסים (הטעימים בעולם)

IMG_3274

9.

שביל הכניסה לצימר

הצללים הסגולים של עצי הגדר. בכניסה לצימר שלנו היה עץ אורן עתיק עתיק. עולם ומלואו שכן בו. עוצמתו נסכה בי בטחון: הכל בסדר. הכל נכון. הכל לטובה. כאן נראים הרי הגולן כביכול מושלגים. נגיעות האקוורל שלי מינימליסטיות (על נייר סקיצות) ואהבתי את הרמזים שהמהבילות הזו יכולה להיות גם לובן קריר וצח בשלג חורפי

צימר 3.jpg

10.

וכאן רישום בעט הצבעונית שלי. זו עט שמנה שמכילה 8 עטים. אני אוהבת להשתמש בה ובאמתחתי כמה מחברות של סקיצות עם העט הזו. היא הכי בלתי מחייבת בעולם ולכן הכי משחררת. שוב שביל הגישה לצימר. לפנות ערב, כשאפשר אולי כמה דקות של שהיה ורישום בחוץ (כל זה מתייחס לחודשים יולי אוגוסט וכנראה ספטמבר)

צימר 4.jpg

ובינתיים כבר צהריים

ועדיין שקט אצל השכנים המשפצים. אולי הפועלים לא יגיעו היום. טרם עשיתי את ענייני הבוקר שלי (מקלחת, ארוחת בוקר, וכו'). אפילו טרם הדלקתי  מזגן. מיהרתי לצייר דיוקן של תלמידה, שהבטחתי לה, כל עוד שקט.. וכך חלפו שלוש שעות, וגם להעלות את הפוסט הזה, עוד שעה, בלי לסנן את עצמי יותר מדי.

איזה אושר. בוקר מתנה.

(ולגבי פורטרט- זה שציירתי היום לא קשור לכאן ואפרסם אותו בפוסט אחר, אולי, אבל בצימר ציירתי עוד שני פורטרטים באקוורל על נייר סקיצות. ואני מתלבטת אם להעלות אותם לכאן, לא בגלל שהם יצאו לא טוב, נהפוך הוא, אולי בגלל שהם כל כך חושפניים ומגלים סודות קיומיים רבים. אז אסתפק בעשרת הציורים שהעליתי, מבלי לייגע יותר מדי.

IMG_2487.JPG


מאי 20. וגשם

*

כֶּתֶם כָּחֹל חִוֵּר נָע לְאַט 

מִיָּמִין לַשְּׂמֹאל בְּחַלּוֹנִי

זְרוֹעוֹת הַבּוּגֶנְוִילְיָה שֶׁגָּבְהוּ בִּין לַיְלָה

מִתְחָרוֹת בֵּינֵיהֶן מִי תִּגַּע בֶּעָנָן

הַחוֹנֶה מֵעַל חֲצֵרִי

הַבֹּקֶר

עֶשְׂרִים לְמַאי 

גֶּשֶׁם לַפְּרָקִים

*

בוגנוויליה גבהה


לצייר בטבע

הפייסבוק שואב אותנו. את המוטיבציה לבלוגים. הפייסבוק הוא היומיום, אבל הבלוג הוא הארכיון. לא על זה רציתי לכתוב, אלא להביא את מה שכתבתי בפייסבוק לפני כמה ימים, כדי לשמר את מה שהולך לאיבוד בתהומות הפייס, ולהוסיף עוד קצת על מה זה בשבילי לצייר בטבע. 

וזה מה שכתבתי:

נוסעים ונוסעים בשדות הצהובים, מחפשים צל, מקום לעצור, להניח שני כסאות, השבילים מתפתלים, יבשים, שורטים את תחתית המכונית, יש לי בחילה, נחש החרדה מתפתל מהברכיים במעלה החזה, זה שווה את זה? אני רוצה לעצום עיניים להגיע אל המקום כבר ישובה, נושמת, אוחזת במכחולים. בסוף מוצאים עיקול עם עץ חרוב, עוצרים ומתיישבים, הוא עם הספר שלו ואני מסתבכת בין המכולים וקופסת צבעי המים, רוח שרבית נעימה לרגע עד נחיל הזבובים שמסתובב בין השיער שלי לבין מחברת הסקיצות ודבורה עקשנית נעמדת על הכתם הצהוב הגדול שבמרכז הציור, אני חייבת להספיק, לא נחזיק מעמד בחום הזה, לצאת לטבע בקיץ לצייר. כל כך הרבה יופי בצהוב האכזרי הזה. בערימות הקש המסודרות, חיטת זהב דוקרת, אני רוצה לצייר את השביל אבל המכחולים של מתיזים כתמים גדולים מדי בגלל הרוח או החרדה. סוג של.

השבת הזו שוב נחפש מקום. לפי התחזית יהיה נעים. המורה של ניל ווליבר ז"ל פתח אצלי את אהבת הטבע. ההתבוננות הישירה. התרגום של המרחב, החלל לתוך עולם דו מימדי עם גבולות, בדף או הקנווס. מה ההבדל בין ציור מתמונה או ציור בטבע עצמו?- ההתמזגות. החוויה הרוחנית של אני והכל זה אחד. אין נפרדות. זה לוקח קצת זמן להתרגל לזה. האינסוף מבלבל. צריך ללמוד לאסוף את הראייה. להתרכז ולשחרר בו זמנית. להיות מובלת עם הרוח הפנימית. בארץ זה קשה. שישה חודשים חם לח ויבש מנשוא. את אהבת הטבע קבלתי בפנסילבניה, שם למדתי עם מורי ווליבר. הטבע הפנסלבני (וגם האירופאי, איטלקי, למשל) מאפשר עבודה בתוכו אבל הוא לא מעניין ועוצמתי כמו זה של ארץ ישראל. לפעמים אין ברירה אלא לעבוד בסטודיו ולהשתמש בצילומים. אבל מדי פעם צריך לצאת אל תוך הקושי הזה. לפחות לשעתיים בשבוע.

הפוסט הזה קצת ארוך כי הוא ישמש מיני ארכיון לאקוורלים, הסקיצות והצילומים מהאיזור בו ציירתי.

(ולמי שמחפש את הדמיון בין הניראות של הציורים שלי לבין אלו של מורי ווליבר- זה לא שם. זה בנביעה הפנימית.)

הראלs 302

*

הראלs 301

*

הראלs 304*

הראל  s305.jpg*

 

*

18319316_10212989195549410_3660097345270334437_o

*

18320835_10212989182909094_5556537298495233273_o

*

הראל 303s

*

הראל 309s

וכאן אני מציירת

IMG_1884.JPG

וכאן סקאיי כלבון הרוח שלנו תופס שמש

IMG_1870.JPG

סקאיי לייט

ועוד סקאיי לייט

IMG_1868.JPG

ס

וכאן שאריות של חמניות המזדקרות מתוך ים של שיבלים

חמניות בתוך ים של שבלים.jpg

חמניות

וכאן שבועיים קודם לכן, כשהרוב עוד היה ירוק ונגיש ופאסטורלי משהו

חמניות בהראל.jpg

בטרם

ועוד אקוורל אחד לסיום

18359151_10212989176468933_4375375684627033940_o

כל האקוורלים מסוף האביב 2017, איזור לטרון, בגבולות שטח קיבוץ הראל.


%d בלוגרים אהבו את זה: