תגית: ציור

שביל

השביל הגיע לקו הסיום. היו בו כל עונות השנה ורבים מעונות הנפש. הוא היה חשוף ויבש, בוצי ומלבלב, קוצי ורב יופי. לפעמים יכולתי ללכת בו לאט ולפעמים רק להביט בו מבחוץ. ידעתי שהוא שביל אבל רק כשהגעתי לקיצו יכולתי לראות את מקומו במפה המפותלת של חיי

מתחילה שביל חדש. האם יהיה זה עוד שביל? או אולי כביש? כביש מהיר

הציורים האחרונים מגבעת עדה, אפריל 2018

img836.jpg

img838.jpg

img840.jpg

img839.jpg

img837.jpg

_


חלון

חלון המטבח בבית בהרצליה הווה פינת ההשראה היומית המנחמת. בימים אלו הלבנדר והחמציצים שולחים זרועות לכל עבר, משתרגים בסורגים, מנסים לגרש את הפטוניות האחרונות. בדצמבר השמש חזקה במיוחד בחלון המטבח המתרוקן. הבית מתפרק לאט לאט. לא יודעת מה קורע יותר: המסלול האיטי, היסודי, או העזיבה באחת.
מצרפת אקוורלים קטנים וציורים דיגיטאלים באייפד. הרצליה, נווה עמל, 2010-2017

בוקר בחלון המטבח

איריסיה קובליו, צבעי מים, 2015

*

18216439_10212940753418387_6627043037787682256_o.jpg

איריסיה קובליו, ציור באייפון, 2014

*

IMG_1908

*

חלון 6

איריסיה קובליו, ציור אייפד, 2015

*

ערב יורד 2.jpg

איריסיה קובליו, אקוורל 2016

*

חושך נובמבר.jpg

איריסיה קובליו, אקוורל 2014


צימר

בשעות של הפוגה מהשיפוצים בדירה הסמוכה (אולי לא יגיעו היום?) אני מנסה להעלות לבלוג מבחר ציורים שציירתי בצימר בצפון "הבית בטבע", בשדה אליעזר. בפוסט הקודם כתבתי על ספקות והתחבטויות שנתהוו בזמן השהיה שלי במקום ההוא ומאז שחזרנו אני מנסה למצוא מקומות מפלט מהשיפוצים, אלא שהיום כבר כמעט מחצית היום, ועדיין שקט תעשייתי. החלטתי לזרום בלי תכנון, להתחיל ציור פורטרט אקוורל שחיכה זמן רב להתגלמותו על הדף, עברה שעה, עברו שעתיים שלוש, סיימתי אותו, ו.. עדיין שקט. אז החלטתי גם לנסות להעלות את הפוסט הזה. ציור ציור. נראה איך יילך ואם תינתן לי גם הזדמנות של ריכוז ושקט להגיד על כל אחד דבר מה (הייתי רוצה פוסט חכם כזה, שממש מסביר איך ציירתי כל ציור, אולי קצת מתודי, או פוסט שאני מצרפת לכל ציור שיר של משורר/ת , אבל זמני אורב בחלונות ודוחק בי: מהרי מהרי…)

1.

התנסות על נייר ארצ'ס של נוף מהחלון או מפתח הדלת. 41 מעלות חום לא איפשרו אפילו דקה של ציור בחוץ…

צימר 5

2.

אותו הנוף עצמו, שרב יולי בבקעה, לרגלי הגולן, אין ברירה אלא להשתמש בסגול שהפך לתומו זרחני ממיס

צימר 6

3.

מבט לכוון המרפסת. שרועה על הספה הנוחה, מתחת למזגן, אורז מתבשל על הכיריים בסיר נחושת. דלעת ערמונים מתבשלת בתוכו. אם מקלפים את דלעת הערמונים, טעמה הערב במיוחד נעלם.. לא צריך תבלינים. אולי מקסימום קצת חמאה (לא שמן!)

צימר 2.jpg

4.

טיול ערב. הכניסה לשביל הצימר. את הטיול עשינו במכונית (הישוב שדה אליעזר כל כך יפה, נקי, מפעים בצבעיו, אפילו בחום הבלתי נתפס) והטיול הרגלי הסתכם מכביש הגישה ועד מטע האפרסקים ובחזרה. האור האחרון שמאחורי שורת העצים עשה לי את זה. (צילמתי וציירתי בחדר)

צימר 8.jpg

5.

טיול בחוץ, בשבילים  הקסומים המקיפים את הצימרים, גם הכלבלב שלי שאוהב חום, היה מתנשף בכל כוחותיו מול ההבל הזה שננשב מכל פינה. ובכל זאת הקסם היה רב מכל תיאור, החל מברכת הדגים היפנים ועד עיניהן הכחולות של העיזים והתיישים המדהימים שמורד שטח הצימרים. הלכנו לאט לאט ונשמנו לאט לאט. כאן ציירתי מהזיכרון. אפילו המזגן לא הצליח לקרר את אותו זיכרון. (ובכל זאת הייתי חוזרת לשם היום שוב)

צימר 1

5.

ועוד מזיכרון מהביל. אני לא נוהגת לצייר מזיכרון. בדרך כלל אני לא זוכרת כלום. נאדה. חלל אטום וריק. כאילו שכחתי את כל מה שצברתי בחיי. אבל הרפיתי מהפחד של הכלום הזה ועשיתי משהו. אני מעלה אותו לעצמי בעיקר, אבל לא אכפת לי לשתף

img669.jpg

6.

הפתעה: בן זוגי מוציא את אפו מהצימר, באומץ רב, ומלקט לי כמה פרחים ועשבים מהצמחייה המפתיעה והשופעת בסביבות הצימר. זה היה רגע מכונן ונדיר בחיינו של היום. אהבתו התגלמה במלאותה. נמצא כלי מתאים, בצבע תכול (אני אוהבת אגרטלים בכל גווני הכחול) ומיד כמחווה לאהבה שהתגלתה ציירתי במהירות, כי האורז ודלעת הערמונים פיצפצו נואשות בתוך הסיר וקראו לי למטבחון הנהדר והמושלם של הצימר.

צימר 11.jpg

7.

בקר השכם. צבעי הגולן בצבעי האפרסק. הלכנו לקטוף אפרסקים. שבע בבקר ואפשר לרדת למטע ולאכול מהעץ.

img668.jpg

8.

והנה האפרסים (הטעימים בעולם)

IMG_3274

9.

שביל הכניסה לצימר

הצללים הסגולים של עצי הגדר. בכניסה לצימר שלנו היה עץ אורן עתיק עתיק. עולם ומלואו שכן בו. עוצמתו נסכה בי בטחון: הכל בסדר. הכל נכון. הכל לטובה. כאן נראים הרי הגולן כביכול מושלגים. נגיעות האקוורל שלי מינימליסטיות (על נייר סקיצות) ואהבתי את הרמזים שהמהבילות הזו יכולה להיות גם לובן קריר וצח בשלג חורפי

צימר 3.jpg

10.

וכאן רישום בעט הצבעונית שלי. זו עט שמנה שמכילה 8 עטים. אני אוהבת להשתמש בה ובאמתחתי כמה מחברות של סקיצות עם העט הזו. היא הכי בלתי מחייבת בעולם ולכן הכי משחררת. שוב שביל הגישה לצימר. לפנות ערב, כשאפשר אולי כמה דקות של שהיה ורישום בחוץ (כל זה מתייחס לחודשים יולי אוגוסט וכנראה ספטמבר)

צימר 4.jpg

ובינתיים כבר צהריים

ועדיין שקט אצל השכנים המשפצים. אולי הפועלים לא יגיעו היום. טרם עשיתי את ענייני הבוקר שלי (מקלחת, ארוחת בוקר, וכו'). אפילו טרם הדלקתי  מזגן. מיהרתי לצייר דיוקן של תלמידה, שהבטחתי לה, כל עוד שקט.. וכך חלפו שלוש שעות, וגם להעלות את הפוסט הזה, עוד שעה, בלי לסנן את עצמי יותר מדי.

איזה אושר. בוקר מתנה.

(ולגבי פורטרט- זה שציירתי היום לא קשור לכאן ואפרסם אותו בפוסט אחר, אולי, אבל בצימר ציירתי עוד שני פורטרטים באקוורל על נייר סקיצות. ואני מתלבטת אם להעלות אותם לכאן, לא בגלל שהם יצאו לא טוב, נהפוך הוא, אולי בגלל שהם כל כך חושפניים ומגלים סודות קיומיים רבים. אז אסתפק בעשרת הציורים שהעליתי, מבלי לייגע יותר מדי.

IMG_2487.JPG


מאי 20. וגשם

*

כֶּתֶם כָּחֹל חִוֵּר נָע לְאַט 

מִיָּמִין לַשְּׂמֹאל בְּחַלּוֹנִי

זְרוֹעוֹת הַבּוּגֶנְוִילְיָה שֶׁגָּבְהוּ בִּין לַיְלָה

מִתְחָרוֹת בֵּינֵיהֶן מִי תִּגַּע בֶּעָנָן

הַחוֹנֶה מֵעַל חֲצֵרִי

הַבֹּקֶר

עֶשְׂרִים לְמַאי 

גֶּשֶׁם לַפְּרָקִים

*

בוגנוויליה גבהה


לצייר בטבע

הפייסבוק שואב אותנו. את המוטיבציה לבלוגים. הפייסבוק הוא היומיום, אבל הבלוג הוא הארכיון. לא על זה רציתי לכתוב, אלא להביא את מה שכתבתי בפייסבוק לפני כמה ימים, כדי לשמר את מה שהולך לאיבוד בתהומות הפייס, ולהוסיף עוד קצת על מה זה בשבילי לצייר בטבע. 

וזה מה שכתבתי:

נוסעים ונוסעים בשדות הצהובים, מחפשים צל, מקום לעצור, להניח שני כסאות, השבילים מתפתלים, יבשים, שורטים את תחתית המכונית, יש לי בחילה, נחש החרדה מתפתל מהברכיים במעלה החזה, זה שווה את זה? אני רוצה לעצום עיניים להגיע אל המקום כבר ישובה, נושמת, אוחזת במכחולים. בסוף מוצאים עיקול עם עץ חרוב, עוצרים ומתיישבים, הוא עם הספר שלו ואני מסתבכת בין המכולים וקופסת צבעי המים, רוח שרבית נעימה לרגע עד נחיל הזבובים שמסתובב בין השיער שלי לבין מחברת הסקיצות ודבורה עקשנית נעמדת על הכתם הצהוב הגדול שבמרכז הציור, אני חייבת להספיק, לא נחזיק מעמד בחום הזה, לצאת לטבע בקיץ לצייר. כל כך הרבה יופי בצהוב האכזרי הזה. בערימות הקש המסודרות, חיטת זהב דוקרת, אני רוצה לצייר את השביל אבל המכחולים של מתיזים כתמים גדולים מדי בגלל הרוח או החרדה. סוג של.

השבת הזו שוב נחפש מקום. לפי התחזית יהיה נעים. המורה של ניל ווליבר ז"ל פתח אצלי את אהבת הטבע. ההתבוננות הישירה. התרגום של המרחב, החלל לתוך עולם דו מימדי עם גבולות, בדף או הקנווס. מה ההבדל בין ציור מתמונה או ציור בטבע עצמו?- ההתמזגות. החוויה הרוחנית של אני והכל זה אחד. אין נפרדות. זה לוקח קצת זמן להתרגל לזה. האינסוף מבלבל. צריך ללמוד לאסוף את הראייה. להתרכז ולשחרר בו זמנית. להיות מובלת עם הרוח הפנימית. בארץ זה קשה. שישה חודשים חם לח ויבש מנשוא. את אהבת הטבע קבלתי בפנסילבניה, שם למדתי עם מורי ווליבר. הטבע הפנסלבני (וגם האירופאי, איטלקי, למשל) מאפשר עבודה בתוכו אבל הוא לא מעניין ועוצמתי כמו זה של ארץ ישראל. לפעמים אין ברירה אלא לעבוד בסטודיו ולהשתמש בצילומים. אבל מדי פעם צריך לצאת אל תוך הקושי הזה. לפחות לשעתיים בשבוע.

הפוסט הזה קצת ארוך כי הוא ישמש מיני ארכיון לאקוורלים, הסקיצות והצילומים מהאיזור בו ציירתי.

(ולמי שמחפש את הדמיון בין הניראות של הציורים שלי לבין אלו של מורי ווליבר- זה לא שם. זה בנביעה הפנימית.)

הראלs 302

*

הראלs 301

*

הראלs 304*

הראל  s305.jpg*

 

*

18319316_10212989195549410_3660097345270334437_o

*

18320835_10212989182909094_5556537298495233273_o

*

הראל 303s

*

הראל 309s

וכאן אני מציירת

IMG_1884.JPG

וכאן סקאיי כלבון הרוח שלנו תופס שמש

IMG_1870.JPG

סקאיי לייט

ועוד סקאיי לייט

IMG_1868.JPG

ס

וכאן שאריות של חמניות המזדקרות מתוך ים של שיבלים

חמניות בתוך ים של שבלים.jpg

חמניות

וכאן שבועיים קודם לכן, כשהרוב עוד היה ירוק ונגיש ופאסטורלי משהו

חמניות בהראל.jpg

בטרם

ועוד אקוורל אחד לסיום

18359151_10212989176468933_4375375684627033940_o

כל האקוורלים מסוף האביב 2017, איזור לטרון, בגבולות שטח קיבוץ הראל.


שלושה אקוורלים

בשבת החלטנו לנסוע לשם, המקום של התחלת אהבתנו. אהבנו גם קודם אבל שם התערבבנו.

אם יכולתי אז, בנקודת הזמן ההיא, להגביה לכאן, נקודת הזמן של השבת האחרונה, אותו שביל, מול אותם שדות  ואותו ברוש. 

הטבע לא משתנה. אנחנו משתנים בתוכו. 
 
הטבע כביכול משתנה, מחליף צבעים, טקסטורות, אבל תמיד בסוף האביב למשל, הזמן הזה שכה אהבנו, הצהוב הוא זהב והירוק עמוק ומנחם והשמיים חיוורים וסלחניים. 
הייתה אז מכונית אחרת. כמספר המכוניות שהתחלפו מאז כך התחלפנו גם אנחנו. לו יכולנו אז לראות את מה שאנחנו היום, האם היינו עושים אחרת?
 
1.
18320835_10212989182909094_5556537298495233273_o.jpg
2.
18319316_10212989195549410_3660097345270334437_o.jpg
3.
18359151_10212989176468933_4375375684627033940_o

איריס איריסיה קובליו, קיבוץ הראל, אקוורל, 2017


השושנים של ברכה 2

ובהמשך לפוסט הקודם

יצאתי לצלם כמה צילומים בחצר של ברכה ז"ל

בנווה עמל, הרצליה.

IMG_1550.JPG

IMG_1551

IMG_1552

IMG_1553

אקוורל השושנים הזה נרכש ע"י המשפחה

IMG_1554.JPG

לזכרה של ברכה צנטר


איך עושים את זה

תלמידה שואלת אותי "אבל איך מציירים את זה בים?" פעם היא מתכוונת לקצף של גל מתרומם ופעם לשכבת הגל הדקה שפרוסה על החוף כמראה, פעם על צבע קו האופק ופעם על הריצוד המופיע ונעלם עם הרוח שעל הים. היא מציירת מתמונות שצילמה. היא שואלת אותי אם אפשר לצייר מול הים ב- Live… ואם אפשרי בכלל בכלל לצייר ים.

אני לא יודעת לענות על כל השאלות האלו מלבד תשובה אחת: תחפשי את זה תוך כדי ציור. זה מה שאני עושה שוב ושוב ושוב. נכון, הצטברו אצלי קילומטרים לא מעטים של ציור, הרבה מהם בים, לפעמים מול הים (רישום, אקוורל) והרבה בסטודיו. אולי ישנם כמה יסודות שאותם אפשר ללמוד ולעבוד מעל גביהם, אבל אני מציעה לא ללכת בדרך הזו כי היא ממכרת. בעיקר עם הים. הדרך הטובה ביותר היא תמיד להיות בדרך. אף פעם לא לדעת. ואם אמרתי שהאופק הוא תמיד  קו ישר (ממבט שמעל כל גל) אז תמיד להטיל ספק באמירה הזו, ובכלל בכל אמירה שלי. אם אתפתה לעזור (כי אני בתפקיד מורה) העזרה שלי לא תגרום כל התקדמות והבנה אלא להפך, היא תהווה עצירה ונסיגה. זה נשמע מוזר או לא תקין. כולנו רוצים עזרה. כולנו רוצים פתרונות. כולנו רוצים ידע מוכן. כולנו מחפשים מורה. כולנו חושבים שהמורה הוא המפתח לאושר.

למדתי שיטות שונות של מדיטציה. היו שנים שנצמדתי לשיטה מסוימת ותקופות קצרות בהרבה שהתנסיתי במדיטציות אחרות. אלא שאף פעם לא ידעתי "באמת" איך עושים את זה, למעט כמה רגעים נדירים, פה ושם, של אולי אשליה שנגעתי במשהו.. השתתפתי בלא מעט ערבי שאלות ותשובות הקשורים ל "איך עושים מדיטציה"… תמיד היו שאלות ואף פעם לא הייתה תשובה. מורים שניסו לענות, מתוך ניסיונם, או ציטטו מתוך דברי מורים אחרים, לא הצליחו לשפר את המדיטציה שלי. נהפוך הוא, אם הייתי "תלמידה" מצטיינת ועושה בדיוק את מה שמדריכים ואומרים לי זה היה תוקע אותי כמו עפיפון על עמוד חשמל.

זה נורא מתסכל ונורא מפחיד לפלס את הדרך לבד. תמיד לימדו אותנו שצריך לחפש מורה או מורים, שכבר סללו עבורנו את הדרך. אני נוטה להסכים עם זה חלקית. ויחד עם זאת עדיף ללמוד ולשכוח את מה שנלמד (אף פעם לא באמת שוכחים) כדי לא להיתקע ולדקלם את המשך חיינו. זה אולי לא מתאים לכל אחד. יתכן וזו משימה קשה או בלתי אפשרית בגלגול חיים זה או אחר. לפעמים באנו לכאן כדי לנוח. באנו להיות מובלים. באנו לא להחליט. מי יודע.. אולי גם זה לא קיים.

ולמה כתבתי את כל זה? כי נפגשתי לאחרונה במאמר שמדבר על עבודה אל תוך הכאב והלא נודע. גם בעבר קראתי חומרי טקסטים דומים, אבל זה פוגש אותי הפעם  עם הייאוש הזה של עוד "אכזבה" או ספק גדול שהתעורר לגבי דרך מסוימת שנעזרתי בה (או במורה) בשנים האחרונות. פתאום הרגשתי מאד חזק את התלות, את ההתמכרות ובעיקר את האמונה (נניח התפלה) כי פנייה לדרך הזאת בעת מצוקה תעזור. אין כל רע באמונה. הרבה פעמים האמונה עצמה בדרך מסוימת היא העוזרת. היא המרפאה. לפעמים הדרך הזו ריפאה ולפעמים לא. היא לעיתים רחוקות הזיקה. כשהתעוררו ספקות הייתי מרגיעה אותם באמצעים שונים. האמצעים השונים לא היו כלולים בדרך. הם היו השומרים שלי. כך החשבתי אותם. אבל אולי הספקות עצמם הם השומרים שלי? סביר להניח שכן – הם אלו שמעוררים ומובילים אל מה שנראה כתהום לפעמים (מפחיד נורא), אל כלום, בשעות טובות יותר, ואל צחוק ברגעים בודדים של פליאה.

האם אני צריכה להתמלא הכרת תודה? כנראה שכן, אם כי שתי המילים האלה "הכרת תודה" גם הן לקוחות מטרמינולוגיה רוחנית כזו או אחרת. אז מה אפשר להגיד? רק תודה? רק הכרה? או שום דבר? ולמה בכלל לכתוב? ולמה ללמד ציור?

אולי כשאנחנו מלמדים אנחנו מבינים טוב יותר שהמורה האמיתי נמצא רק בתוכי.

*

%d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%9c%d7%a6%d7%99%d7%99%d7%a8-%d7%99%d7%9d

איריס איריסיה קובליו, אקריליק, 2017


כשלא היו מילים

ציירתי.

וזה אחד מהם:

%d7%92%d7%a8%d7%90-%d7%93%d7%a6%d7%9e%d7%91%d7%a8-1-2016

איריס איריסיה קובליו, גרא, אקריליק, 15×15 cm , דצמבר 2016


חמש סקיצות מנובמבר 2016

%d7%a1%d7%a7%d7%99%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%a0%d7%95%d7%91%d7%9e%d7%91%d7%a8-1
החושך שנדחף בכוח בשבועיים הראשונים של נובמבר, השעון הזה שמזיזים ובבת אחת הכל מתכווץ, אילץ אותי לגייס שארית כוחות,  לאסוף את עצמי לכמה סקיצות, סצנות מהפארק השכונתי, טיול עם הכלב בדקות האחרונות של האור, ואז חושך מוחלט בשעה חמש בבית, תנאים נוקשים בהחלט לציור, ובכל זאת.
אחרי זה באו השבועיים האחרונים של נובמבר. היו שרפות והיה יובש בוער בעור שהסתיימו לאחר זמן רב מדי בברד והצפות. הציורים האלה הם מהשבועיים הראשונים. לפני. 
צבעי מים ואקריליק. מיניאטוריות.
*
img471

איריס איריסיה קובליו, אקוורל, נובמבר 2016

*
%d7%a1%d7%a7%d7%99%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%a0%d7%95%d7%91%d7%9e%d7%91%d7%a8-4*
%d7%a1%d7%a7%d7%99%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%a0%d7%95%d7%91%d7%9e%d7%91%d7%a8-3*
%d7%a1%d7%a7%d7%99%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%a0%d7%95%d7%91%d7%9e%d7%91%d7%a8-2

איריס איריסיה קובליו, אקריליק על קנווס, 15×15 cm , נובמבר 2016

*


%d בלוגרים אהבו את זה: