תגית: קורונה

שביל החרציות בימי קורונה

אמש יצאתי לשדה מאחורי הבית (קצת יותר מה 100 מ' המותרים) וצילמתי בשדה החרציות. השמיים כל כך תכלת והחרציות כל כך צהוב והירוק כזה ירוק, ממש דגל של אביב, דגל של בריאות. פעם השדה היה רחב. אפשר היה ללכת ברגל לרעננה ולגבעת חן. עכשיו חוצה אותנו כביש 531 הרועש ללא הפסקה. אבל אתמול היה שקט יותר מביום כיפור. שום דבר לא נע על הכביש או בשמיים, מלבד הצפרים. המון המון צפרים. אולי תמיד היו ולא שמענו אותן. הציורים הכי שמחים שלי יכולים לבקוע גם בשעות שהחרדה מציפה, והיא מציפה. לופתת. לילות לבנים כמעט. מציצה פה ושם בפייסבוק. בוואטסאפ, שם שמורים לי כמה מדיטציות ומילותיה הטובות של סימה. אני פותחת בשתיים בלילה. בשלוש. בחמש. משתדלת לעשות מדיטציה לפחות פעמיים ביום. צריך משהו להאמין בו. אחרת אי אפשר. קצת תרגול גופני. את הציורים ציירתי מצילומים. ממילא גם אם הכל היה "נורמאלי זה היה בלתי אפשרי כמעט לשבת בטבע הזה, שהוא כל כך נוצץ, בוהק, זורח, רוחש דבורים ומעקצצים אחרים, מציף ריחות מעטשים ללא הרף. אני נושמת את הטבע בעיניי. בולעת אותו. וחוזרת לסטודיו הביתי לצייר.
סדרת שלושה מהשדה שמאחורי השיכונים שלנו. כשהגעתי לשלישי, האבסטרקטי מינימליסטי משהו, התעטשתי כל כך שמיהרתי לסיימו, בתנועת החמש דקות שלפני האנטי היסטמין.
אקוורלים, סוף מרץ 2020

שדה מרץ 2020 1

_

img311

_

img312

28.3.2020


שכחתי לכתוב כותרת אז בטח קבלתם מספר וזה יהיה מספר הזכיה שלי בפיס

רציתי להעלות את הטקסט הזה באחת בלילה אבל הוורדפרס נתקע שוב ושוב.
1.

חצות וחצי. שום דבר לא מרדים אותי. מזה כמה שעות מרגישה צריבת בחילה ויובש. אני יודעת שזו חרדה אבל מסרבת לקבל אותה. הבטן מתהפכת. לא אכלתי שום דבר מחשיד. גם הכלבלב שלי לא אכל זבל כשקיבל התקף דלקת מעיים חריפה או השד יודע מה זה היה. השארתי שם בטיפול נמרץ שלו כמה אלפים והוא מטופל בתרופות. מאז יש לי בחילה. היום גם היתה הפעם האחרונה לעונה שהוצאתי אותו לסיבוב קצר בשכונה. מסביב לבלוק שלי. בחמש נכנס לתוקף ההסגר. הסגר המאה מטרים. הוא בכלל לא רצה לצאת. כלומר רצה, אבל ברגע שיצאנו רצה לחזור. היה ריח רע באוויר. זה מסוג הריחות המטילים אימה. אמרתי לו שזה סיבוב אחרון והוא התרצה ועשה את כל צרכיו. נראה שהכל טוב אבל מהערב הוא חסר מנוחה ואני מוטרדת מכל קול שבוקע ממנו. וממני.
כשאני מלמדת אני חזקה. גם כשאני חשופה. אני תמיד חשופה אבל יש לי כוחות כמורה. ואז כולם נעלמים וגם כוחותיי. אני עושה מדיטציה פעמיים שלוש ביום. אני מתמידה. אפילו התחלתי פעילות גופנית בבית מול היוטיוב. אבל יש לי בחילה ואני לא יכולה להוציא אותה. לבכות למשל. ראיתי סדרה אנגלית בבינג׳ של ארבע שעות. מדי פעם מציצה לחדשות. לפייסבוק. פוחדת מהרגע שלא תהיה תקשורת. אני לבד הכי שיש. תמיד הייתי ועכשיו במיוחד. נזירה רציתי להיות, באיזו מערה ביער, הערצתי את המשוררת סירקה טורקה בבדידותה עם הכלב והקרח, ופתאום אני וכל העולם בקרח הזה. עידן הקרח. עידן הק׳. שהתפרץ בבת אחת ושינה את החיים טוטאלית. סיוט. הזיה. חלום ביעותים
לכאורה הכל רגיל. אני בבית שלי, מספיק מקום ומרחב, חצר קטנה, המזווה מלא יחסית, החשמל עובד, מכונת הכביסה, יש מים חמים למקלחת, חומרי ניקוי,, חומרי הרגעה. ובספריה כל הספרים האהובים וכל כך יפה החלל שחילקתי לסטודיו וסלון ואין צורך להזיז דברים, פרטיות מושלמת כפי שתמיד רציתי אבל דווקא כשהתחילו הדברים להסתדר וניצנים ראשונים של משפחה נורמאלית, נכדים מדהימים, החלו למלא את חיי הכל התפרק והאיסור הזה להיפגש. הנתק המחלה הרודפת אחרינו כנמר חשוף שיניים ולא מצליחים לעשות את הקפיצה מהנרדף לרוכב, לרכב על הנמר, עם אלף חרבות ופרחים ולהביס את כוחות הרשע שמנכסים כל חלקה וחלקה
Durga big
2
זאת האלה דורגה.
ציירתי אותה בסביבות שנת 2004-5 כשהייתי עמוק בעולם ההינדי.
בימים טרופי אלו נשלח אלי מסר מהאימא המחבקת (מי שמכיר) שהזכירה את האלה דורגה בכל משפט שני שלה. היא דברה על הקורונה ואיך להתגונן. אמרה שלפי המפות האירוודיות ב 15 למאי 2020 תיעלם הקורונה.
שמעתי אותה בלופ במשך שעתיים. גם נימנמתי קצת. היא דברה באנגלית במבטא הודי כבד ואמרה שבזמן הקורונה (יוגים נמנעים מזה) צריך לשתות הרבה מים חמימים עם שום שבושל 7 דקות וציפורן. היא המליצה על שהייה של שעה לפחות בשמש (בלתי אפשרי למי שאין שמש בביתו) כדי לשמור על חום הגוף.
טוב. אז
רק אחרי שפתחתי ביצת הפתעה ומצאתי את זה-
נרגעתי ונרדמתי מעט.
_
90704920_259294761748322_7104132274181898240_n
_
3.
הוורדפרס עדיין עושה בעיות
אז רק מהר לפני שהכל נמחק לי מוסיפה שהתעוררתי ביותר טוב אחרי לילה כמעט לבן, עשיתי מדיטציה קצרה אחת של דיספנזה, תירגלתי כושר לגיל הזהב עם תמר בנטל, שתיתי קפה בפס השמש הצר שבחצר (תודה לאלים ולאלות שיש לי חצר קטנה עם שעה של שמש) ופטפטתי עם השכנה מעבר לגדר המשותפת.
אחר כך שכנתי ואני הזמנו מסכות עבודת יד משקד השכנה ממול שתופרת בזמנה הפנוי מוצרים לתינוקות. וכעת מסכות לקורונה..
_
90639166_240984107058877_8013030749395484672_n
שיהיה לבריאות וסליחה אם שיעממתי
_

קורונאוויפאסנה

לפני הקורונה פינטזתי על לחזור לרטריט הויפאסנה שעשיתי לפני 10 שנים, הויפאסנה של גואנקה, 11 ימים של בידוד ושתיקה ללא כל אמצעי תקשורת. לפני עשר שנים היו לנו טלפונים פרימיטיבים ועדיין לא היינו מכורים ובכל זאת רגע מסירת הטלפונים בכניסה היה קשה מאד. חתמנו על חוקי הבידוד: מלבד התחייבות לשתיקה וחוסר מוחלט של מגע ( גם לא מגע עין) התחייבנו לאי אלימות, אי יצירה כלשהי, אי תרגול גופני למעט הליכה בשביל המעגלי המותר, אכילה פעמיים ביום בשתיקה ובראש מוסט (ללא קשר עין), מדיטציה מובנית כמה פעמים ביום ( אין אפשרות לחמוק ממטלה זו) וכל זאת כדי לאפשר לרעלי החיים שהצטברו לעלות ולצאת מאיתנו והלאה. צלחתי בקושי את אחד עשר הימים האלו אבל עברתי על כמה חוקים.. כי אני מורדת מטבעי… הגנבתי עט זעירה לתיק כלי הרחצה שלי וציירתי על מפיות שגנבתי מחדר האוכל וגם כתבתי כמה רשמים. אחרת הייתי יוצאת מדעתי. וחבל שלא יצאתי… בעצם..
לפני הקורונה כבר הייתי בסוג של בידוד, חיים לבד, הסתגרות בתחומי היצירה שלי, מדיטציה על בסיס כמעט יומי, אבל הרבה תקשורת, הרבה וואסאפ, פייסבוק, בלוגים. הטלפון הפך לחלק בלתי נפרד מהגוף שלי, יד שלישית רביעית חמישית. מזה רציתי להיגמל. מהבריחה אל המסך. הקורונה הפוכה מהוויפאסנה, היא אמנם מסדרת אותנו בבידוד (בעיקר את אלה שחיים לבד, או את אלה החולים או החשודים בחולי), מנתקת אותנו מאהובי נפשנו, הנכדים (לקשישים ביננו שהתברכנו בשלוחות גנטיות מרנינות) אבל תוקעת אותנו עמוק במסכים. עמוק מדי.
תהיתי מה יקרה אם קווי האינטרנט העולמיים ייפלו. ייקרעו לנצח.
אז תבוא הקורונה במלוא הדרה. קורונה המלכה האחת.
מפחיד?
אולי זה מה שצריך לקפיצת התודעה שכל כך הרבה חלמנו עליה בשנים הרוחניות שלנו ולא העזנו להאמין שבוא תבוא

הרישומים מימי הויפאסנה, 2009, חצבה, עט על מפית נייר.

בתגובה הראשונה קישור לבלוג עם מה שכתבתי בויפאסנה 2009

 

 

ויפאסנה 2010עץ הסבלרישומי ויפסנה 2


הזוי

הזוי. החודש הזה נראה כמו שנה. הדברים משתנים במהירות. בכל יום בשורות אחרות. רכבת אקספרס ללא ידוע. רק לפני שבוע שבועיים ציירנו אני והתלמידים בשמורת טבע. ואז חמסין רוחות וגשם ושוב חמסין. רק לפני שבוע שבועיים ישבנו בקפה על הים, שישי בבקר, היה מלא ואופטימי, רק לפני שבוע שבועיים עשינו מסיבה ליום הבחירות, כמה חברות עם יין וצחוקים, לא חגגנו באמת, קצת קראנו שירים אבל בעיקר עשינו תחזיות כביכול פוליטיות, "הקורונה" הייתה רק בקצה של הקצה, מי חשב לפתוח קלפים על מגיפה בינלאומית, חישבנו רק את ה"נס" שיזיז את ביבי מהמקום, רובינו תלינו סוג של תקווה באבוקסיס, מי חשב על בגידה, רק לפני שבוע שבועיים או שלושה תיכננתי לטוס מפה בערב פסח, פעם ראשונה מזה שנים, הזמנתי ובטלתי, רק אתמול הייתי בים, חשבתי לצייר, אבל היה עכור, ההמייה הגלית שאני כה אוהבת לא הצליחה להסיר את המועקה.
רק לפני שבוע או שבועיים ציירתי את החרציות האלה. חשבתי שהאביב השנה יהיה הכי יפה והכי פורח מכל השנים האחרונות.
הציור
אקוורל, מול שפיים. פברואר- מרץ 2020
img293


%d בלוגרים אהבו את זה: