תגית: קורונה

עפה על סלפי (קורונה)

 

הקורונה מצאה אותי אחרי כמה חודשים של החלטה שלא לצבוע יותר את שערי. בהתחלה זה היה נראה ההחלטה הטובה ביותר שעשיתי למראי המשתתח. הסתפרתי באי סימטריה וקניתי שפתונים בגוונים שלא הסתכלתי עליהם קודם. אפילו מיק-אפ עלה עלי בשתי שכבות מבהיקות ושמתי במיחזור בגדים שלא התאימו למראה שהזדקף מחדש.

ואז

הגיע ינואר. ונתפסה לי  הכתף באופן כזה שלא יכולתי לסגור את החזיות הנחמדות שקניתי לכבוד השיער הכסוף.

בפברואר קניתי מספריים והתחלתי לגזור קצוות שחורים. הלבן והשחור לא הסתדרו לי והלילות לא הסתדרו לי והשיניים לא הסתדרו לי והבטן תפחה מזלילות השוקולד בלילה שלא ממש ניחם: הזדקנתי

בהתחלה הגדירו את שישים בקבוצת סיכון. במרץ כבר הייתי בת שישים ואחת ובמראה השתקפה בעיניי זקנה בלה מאגדות גרים ושות'. את המסכה הראשונה שקניתי נאלצתי להרכיב על פרצופי המבועת (כמה הייתי הייתי מבועתת . לגמרי) כדי לצאת לבית החולים הווטרינרי עם סקאיי הכלבלב שחטף וירוס בטן קשה ביותר בדיוק כשהחלו להתעצם מספרי המתים בחדשות.

הסתכלתי במראה. 

היה יום קר ולבשתי מעיל עם כובע צמר וכובע של מעיל וצעיף וכפפות ובאמת חשבתי שהגיע סוף העולם.

ארבעה 3

 

סקאיי אושפז (יצא מזה אחרי כשבוע) ואני מדדתי מסכות

 

וגם ניסיתי כזו

95489079_3096393793716976_7514303429066358784_n

ואז ציירתי את אלה

ואת זו אהבתי במיוחד

מסכת אפריל

אהבתי את הסתרת הפנים והשיער. הרגשתי מוגנת מפנה מופעי הזיקנה שהעמיקו מאד מאז ההכרזה על הגיל בסיכון. נזכרתי בבדים ההודים ששימשו אותי במדיטציות בתקופת שיבננדה. הם היו טמונים  עמוק בארון. הקורונה שלפה אותם מהארון הפנימי לראי והתחלתי לעוף

על

עצמי

95382506_447610499403384_1264229675186520064_n

ועוד אחד

94994575_573906209908518_8211468134075334656_n

ולצייר

ארבעה

וגם חזרתי לתרגל יוגה עם תמר

ולעשות פיזיותרפיה

וללכת בחצר מסביב לכיסאות

זה לא עזר לכאב בכתף אבל החלטתי לצבוע בחזרה את השיער (שולמית אמרה שעם השיער הלבן לא יתנו לנו מכונות הנשמה.. איזה טירוף היה, צחקנו כל היום וכל הערב בוואטספ שלנו, עם ריקי וחני, ורדה ולוסי, לפעמים זה ניחם ולפעמים זה היה קורע) וצבעתי לבלונד כהה.

בתמונה זה נראה אדום אבל בכל מקרה הושלו ממני עשר שנים והוספו חמישה קילוגרמים

95404092_3794890793915242_5977161249740292096_n

וגם בזכות היין והסגריה היומית ששיפרו את יכולות הנשימה שלי

95293234_1084958808536869_4338998368710688768_n

ובזכות הפיזיותרפיה אצל שי

95898445_239281257148754_2733289579124621312_n

 

וכשיצאנו לשדה החרציות שמאחורי השכונה שלי (בפוסט הקודם חרציות או לא להיות) בת אחותי צילמה אותי מתחרצצת

 

המסכות אוכסנו בקופסת המצות מפח שקניתי בשנה שעברה ונמצא לה שימוש הולם, על יד דלת הכניסה, צמודה לקופסת הכפפות והאלכוהול ג'ל. ובמקום לזרוק את המסכות המשומשות התחלתי לקשקש עליהן בטושים ועטים צבעוניים.

וזו אחת העבודות

 

 

ואת זו אני אוהבת במיוחד

93562378_10222490933526921_7421394288497393664_o

וגם את זו (היא מזכירה לי את "סיפורה של שפחה")

93661792_10222490935486970_7550767336337178624_o

אז בינתיים עוד אין שימוש לשפתונים ולמיק אפ אבל את השיער כבר לא צריך לכסות. וכבר מפציע הקיץ לאיטו ושאר חלקי הגוף נחשפים. אפריל, האכזר בחודשים (כתב ט.ס. אליוט: "אפריל הוא האכזר בחודשים, מְצַמֵּחַ/ לילכים מתוך הארץ המתה, מערֵב/ זיכרון ותשוקה, מעורר/ שורשים קהים בגשם של אביב".) נגמר

פסח, מימונה וזיקוקי עצמאות האיומים נגמרו

וכולנו איכשהו מגיחים מהחורים.

ועדיין

זה לא אמיתי

הכל הזוי

 

 

 

 


שביל החרציות בימי קורונה

אמש יצאתי לשדה מאחורי הבית (קצת יותר מה 100 מ' המותרים) וצילמתי בשדה החרציות. השמיים כל כך תכלת והחרציות כל כך צהוב והירוק כזה ירוק, ממש דגל של אביב, דגל של בריאות. פעם השדה היה רחב. אפשר היה ללכת ברגל לרעננה ולגבעת חן. עכשיו חוצה אותנו כביש 531 הרועש ללא הפסקה. אבל אתמול היה שקט יותר מביום כיפור. שום דבר לא נע על הכביש או בשמיים, מלבד הצפרים. המון המון צפרים. אולי תמיד היו ולא שמענו אותן. הציורים הכי שמחים שלי יכולים לבקוע גם בשעות שהחרדה מציפה, והיא מציפה. לופתת. לילות לבנים כמעט. מציצה פה ושם בפייסבוק. בוואטסאפ, שם שמורים לי כמה מדיטציות ומילותיה הטובות של סימה. אני פותחת בשתיים בלילה. בשלוש. בחמש. משתדלת לעשות מדיטציה לפחות פעמיים ביום. צריך משהו להאמין בו. אחרת אי אפשר. קצת תרגול גופני. את הציורים ציירתי מצילומים. ממילא גם אם הכל היה "נורמאלי זה היה בלתי אפשרי כמעט לשבת בטבע הזה, שהוא כל כך נוצץ, בוהק, זורח, רוחש דבורים ומעקצצים אחרים, מציף ריחות מעטשים ללא הרף. אני נושמת את הטבע בעיניי. בולעת אותו. וחוזרת לסטודיו הביתי לצייר.
סדרת שלושה מהשדה שמאחורי השיכונים שלנו. כשהגעתי לשלישי, האבסטרקטי מינימליסטי משהו, התעטשתי כל כך שמיהרתי לסיימו, בתנועת החמש דקות שלפני האנטי היסטמין.
אקוורלים, סוף מרץ 2020

שדה מרץ 2020 1

_

img311

_

img312

28.3.2020


שכחתי לכתוב כותרת אז בטח קבלתם מספר וזה יהיה מספר הזכיה שלי בפיס

רציתי להעלות את הטקסט הזה באחת בלילה אבל הוורדפרס נתקע שוב ושוב.
1.

חצות וחצי. שום דבר לא מרדים אותי. מזה כמה שעות מרגישה צריבת בחילה ויובש. אני יודעת שזו חרדה אבל מסרבת לקבל אותה. הבטן מתהפכת. לא אכלתי שום דבר מחשיד. גם הכלבלב שלי לא אכל זבל כשקיבל התקף דלקת מעיים חריפה או השד יודע מה זה היה. השארתי שם בטיפול נמרץ שלו כמה אלפים והוא מטופל בתרופות. מאז יש לי בחילה. היום גם היתה הפעם האחרונה לעונה שהוצאתי אותו לסיבוב קצר בשכונה. מסביב לבלוק שלי. בחמש נכנס לתוקף ההסגר. הסגר המאה מטרים. הוא בכלל לא רצה לצאת. כלומר רצה, אבל ברגע שיצאנו רצה לחזור. היה ריח רע באוויר. זה מסוג הריחות המטילים אימה. אמרתי לו שזה סיבוב אחרון והוא התרצה ועשה את כל צרכיו. נראה שהכל טוב אבל מהערב הוא חסר מנוחה ואני מוטרדת מכל קול שבוקע ממנו. וממני.
כשאני מלמדת אני חזקה. גם כשאני חשופה. אני תמיד חשופה אבל יש לי כוחות כמורה. ואז כולם נעלמים וגם כוחותיי. אני עושה מדיטציה פעמיים שלוש ביום. אני מתמידה. אפילו התחלתי פעילות גופנית בבית מול היוטיוב. אבל יש לי בחילה ואני לא יכולה להוציא אותה. לבכות למשל. ראיתי סדרה אנגלית בבינג׳ של ארבע שעות. מדי פעם מציצה לחדשות. לפייסבוק. פוחדת מהרגע שלא תהיה תקשורת. אני לבד הכי שיש. תמיד הייתי ועכשיו במיוחד. נזירה רציתי להיות, באיזו מערה ביער, הערצתי את המשוררת סירקה טורקה בבדידותה עם הכלב והקרח, ופתאום אני וכל העולם בקרח הזה. עידן הקרח. עידן הק׳. שהתפרץ בבת אחת ושינה את החיים טוטאלית. סיוט. הזיה. חלום ביעותים
לכאורה הכל רגיל. אני בבית שלי, מספיק מקום ומרחב, חצר קטנה, המזווה מלא יחסית, החשמל עובד, מכונת הכביסה, יש מים חמים למקלחת, חומרי ניקוי,, חומרי הרגעה. ובספריה כל הספרים האהובים וכל כך יפה החלל שחילקתי לסטודיו וסלון ואין צורך להזיז דברים, פרטיות מושלמת כפי שתמיד רציתי אבל דווקא כשהתחילו הדברים להסתדר וניצנים ראשונים של משפחה נורמאלית, נכדים מדהימים, החלו למלא את חיי הכל התפרק והאיסור הזה להיפגש. הנתק המחלה הרודפת אחרינו כנמר חשוף שיניים ולא מצליחים לעשות את הקפיצה מהנרדף לרוכב, לרכב על הנמר, עם אלף חרבות ופרחים ולהביס את כוחות הרשע שמנכסים כל חלקה וחלקה
Durga big
2
זאת האלה דורגה.
ציירתי אותה בסביבות שנת 2004-5 כשהייתי עמוק בעולם ההינדי.
בימים טרופי אלו נשלח אלי מסר מהאימא המחבקת (מי שמכיר) שהזכירה את האלה דורגה בכל משפט שני שלה. היא דברה על הקורונה ואיך להתגונן. אמרה שלפי המפות האירוודיות ב 15 למאי 2020 תיעלם הקורונה.
שמעתי אותה בלופ במשך שעתיים. גם נימנמתי קצת. היא דברה באנגלית במבטא הודי כבד ואמרה שבזמן הקורונה (יוגים נמנעים מזה) צריך לשתות הרבה מים חמימים עם שום שבושל 7 דקות וציפורן. היא המליצה על שהייה של שעה לפחות בשמש (בלתי אפשרי למי שאין שמש בביתו) כדי לשמור על חום הגוף.
טוב. אז
רק אחרי שפתחתי ביצת הפתעה ומצאתי את זה-
נרגעתי ונרדמתי מעט.
_
90704920_259294761748322_7104132274181898240_n
_
3.
הוורדפרס עדיין עושה בעיות
אז רק מהר לפני שהכל נמחק לי מוסיפה שהתעוררתי ביותר טוב אחרי לילה כמעט לבן, עשיתי מדיטציה קצרה אחת של דיספנזה, תירגלתי כושר לגיל הזהב עם תמר בנטל, שתיתי קפה בפס השמש הצר שבחצר (תודה לאלים ולאלות שיש לי חצר קטנה עם שעה של שמש) ופטפטתי עם השכנה מעבר לגדר המשותפת.
אחר כך שכנתי ואני הזמנו מסכות עבודת יד משקד השכנה ממול שתופרת בזמנה הפנוי מוצרים לתינוקות. וכעת מסכות לקורונה..
_
90639166_240984107058877_8013030749395484672_n
שיהיה לבריאות וסליחה אם שיעממתי
_

קורונאוויפאסנה

לפני הקורונה פינטזתי על לחזור לרטריט הויפאסנה שעשיתי לפני 10 שנים, הויפאסנה של גואנקה, 11 ימים של בידוד ושתיקה ללא כל אמצעי תקשורת. לפני עשר שנים היו לנו טלפונים פרימיטיבים ועדיין לא היינו מכורים ובכל זאת רגע מסירת הטלפונים בכניסה היה קשה מאד. חתמנו על חוקי הבידוד: מלבד התחייבות לשתיקה וחוסר מוחלט של מגע ( גם לא מגע עין) התחייבנו לאי אלימות, אי יצירה כלשהי, אי תרגול גופני למעט הליכה בשביל המעגלי המותר, אכילה פעמיים ביום בשתיקה ובראש מוסט (ללא קשר עין), מדיטציה מובנית כמה פעמים ביום ( אין אפשרות לחמוק ממטלה זו) וכל זאת כדי לאפשר לרעלי החיים שהצטברו לעלות ולצאת מאיתנו והלאה. צלחתי בקושי את אחד עשר הימים האלו אבל עברתי על כמה חוקים.. כי אני מורדת מטבעי… הגנבתי עט זעירה לתיק כלי הרחצה שלי וציירתי על מפיות שגנבתי מחדר האוכל וגם כתבתי כמה רשמים. אחרת הייתי יוצאת מדעתי. וחבל שלא יצאתי… בעצם..
לפני הקורונה כבר הייתי בסוג של בידוד, חיים לבד, הסתגרות בתחומי היצירה שלי, מדיטציה על בסיס כמעט יומי, אבל הרבה תקשורת, הרבה וואסאפ, פייסבוק, בלוגים. הטלפון הפך לחלק בלתי נפרד מהגוף שלי, יד שלישית רביעית חמישית. מזה רציתי להיגמל. מהבריחה אל המסך. הקורונה הפוכה מהוויפאסנה, היא אמנם מסדרת אותנו בבידוד (בעיקר את אלה שחיים לבד, או את אלה החולים או החשודים בחולי), מנתקת אותנו מאהובי נפשנו, הנכדים (לקשישים ביננו שהתברכנו בשלוחות גנטיות מרנינות) אבל תוקעת אותנו עמוק במסכים. עמוק מדי.
תהיתי מה יקרה אם קווי האינטרנט העולמיים ייפלו. ייקרעו לנצח.
אז תבוא הקורונה במלוא הדרה. קורונה המלכה האחת.
מפחיד?
אולי זה מה שצריך לקפיצת התודעה שכל כך הרבה חלמנו עליה בשנים הרוחניות שלנו ולא העזנו להאמין שבוא תבוא

הרישומים מימי הויפאסנה, 2009, חצבה, עט על מפית נייר.

בתגובה הראשונה קישור לבלוג עם מה שכתבתי בויפאסנה 2009

 

 

ויפאסנה 2010עץ הסבלרישומי ויפסנה 2


הזוי

הזוי. החודש הזה נראה כמו שנה. הדברים משתנים במהירות. בכל יום בשורות אחרות. רכבת אקספרס ללא ידוע. רק לפני שבוע שבועיים ציירנו אני והתלמידים בשמורת טבע. ואז חמסין רוחות וגשם ושוב חמסין. רק לפני שבוע שבועיים ישבנו בקפה על הים, שישי בבקר, היה מלא ואופטימי, רק לפני שבוע שבועיים עשינו מסיבה ליום הבחירות, כמה חברות עם יין וצחוקים, לא חגגנו באמת, קצת קראנו שירים אבל בעיקר עשינו תחזיות כביכול פוליטיות, "הקורונה" הייתה רק בקצה של הקצה, מי חשב לפתוח קלפים על מגיפה בינלאומית, חישבנו רק את ה"נס" שיזיז את ביבי מהמקום, רובינו תלינו סוג של תקווה באבוקסיס, מי חשב על בגידה, רק לפני שבוע שבועיים או שלושה תיכננתי לטוס מפה בערב פסח, פעם ראשונה מזה שנים, הזמנתי ובטלתי, רק אתמול הייתי בים, חשבתי לצייר, אבל היה עכור, ההמייה הגלית שאני כה אוהבת לא הצליחה להסיר את המועקה.
רק לפני שבוע או שבועיים ציירתי את החרציות האלה. חשבתי שהאביב השנה יהיה הכי יפה והכי פורח מכל השנים האחרונות.
הציור
אקוורל, מול שפיים. פברואר- מרץ 2020
img293


%d בלוגרים אהבו את זה: