תגית: קלוד דביוסי

לנגן ליעלה

 

אני מנגנת קלוד דיביוסי. ערבסקה. עשרות שנים שלא ניגנתי. האצבעות שלי מרחפות מעל הקלידים, מפספסות שחורים או לבנים, שומטות מקצב פה ושם, עוצרת לספור בתווים הנמוכים או הגבוהים, אחרי כמה חזרות ונגינה ללא פדל המוזיקה מתחילה לזרום שלמה וחיוך מתפשט על פניה. יעלה בעגלה על יד, אולי מקשיבה. כנראה שכן. סבתא מנגנת.
(כאן אני מתלבטת האם לכתוב על הפלא שנולדה לפני שבוע, ממיסת הלבבות, או על תולדות הנגינה שלי, על אהבתי לקלוד דיביוסי, או אולי לתאר את החדר עם הפסנתר הנהדר של גל בתי, העגלה הסמוכה לכיסא עליו אני יושבת בגו שמזדקף מאליו ובתוכה היצור המתוק בעולם, לשמאלי מזרן עליו שרועים שני כלבים גדולים לבנים בעיניים עצומות, או להוסיף ולכתוב על על המורה לפסנתר האחרונה שהיתה לי סוזן גייזלר, איפה את? שפקחה את תודעת המעמקים דרך מגע אצבעותיי בקלידים, הייתי בת 17, עם תסביכים טראומטים מנגינה ,שבטח לא אכתוב עליהם עכשיו, והיא, המורה, לימדה אותי אהבה, ועכשיו האהבה, יעלה הקטנה, לנגן עבורך זה ריפוי ואושר אין קץ… )
ערבסקה היא עיטור עם מוטיבים שחוזרים על עצמם. בערבסקות של קלוד דיביוסי הוא משתמש ב"אשכולות" של צלילים החוזרים על עצמם היוצרים תחושה של גווני צבעים עילאיים,  כשביניהם משתרגת מנגינה, כמו ענף המתפתל הלוך ושוב בתוך שיח פרחים סמיך. במוזיקה שלו אהבת הטבע בהתגלומותה.

 

23140230_10214653243229562_195599112_n

 

 


לחפש את תדר הים המשכר

איריס איריסיה קובליו, אקריליק על ניר

כשלמדתי מוזיקה הייתי מכורה לדיביוסי. המורה שלי באקדמיה למוזיקה, פרופ' אנדריי היידו, דיבר על מהלכים הרמוניים שנוסכים הרגשת שיכרות. מדי פעם הייתי נפגשת במהלכים הרמונים כאלה אצל דביוסי. כלי הדם היו מתרחבים והרגשת עיקצוץ נעימה, או דגדוג מענג התפשטה מן האזניים לחלל הראש ומשם לכוון הלב והבטן. לפעמים הייתי מגיעה לפיק ברכיים של ממש.

במוזיקה שחיברתי בזמן היותי תלמידה במגמה לקומפוזיציה ניסיתי לתת למהלך הזה, של שיטוט "משכר", זמן שהות מוסיקאלית ארוכה. אצל דיביוסי המהלכים האלו היו קצרים מדי. המוזיקה שלו אינה נטולת דרמות ורגש קיצוני. חוקי התקופה האימפרסיוניסטים חייבו הגיון מוזיקאלי מותאם ואילו אני חיפשתי מישורים עילאיים.
במוזיקה שלי ניסיתי לחבר את אותם הרמוניות מרחיבות כלי דם ללא כל השתעבדות לחוקים ועם שינויים זעירים ביותר. זה לא היה חדשני כמובן. עשו את זה במינימליזם (מג'ון קייג' ועד פיליפ גלאס)  והשימוש במוזיקה אלקטרונית המשלבת תדרים מסוימים התרחב עם הזמן ואומץ בחום ע"י נויירולוגים חוקרי מוח מצד אחד ומצד שני מחברי מוזיקה לצרכים "רוחניים" כמו מוזיקה למדיטציות, הרגעה, הפרעות קשב וריכוז וכו'.
כשעברתי ללמוד ציור, המורה שלי ניל ווליבר לימד אותי לשהות בטבע. להתבונן. לתרגם את מה שאני רואה לצבע. הייתי זקוקה לשקט. לקולות של הטבע. גרנו בחווה מוקפת יערות ומושלגת בחורף. הייתי עירונית עד אז והקולות החדשים חדרו וחיברו את האצבעות שלי לקנווסים.
מאז עברו הרבה שנים. לא הלחנתי מוזיקה אבל חיפשתי את התדרים האלה שנארגים בתוך קולות הטבע ונאספים לצלילים ממכרים המשתנים באיטיות ולפעמים מצטרפים לאותה הרמוניה משכרת של דיביוסי.
לפני עשור הייתי מכורה לשדות. הייתי מציירת במקום מסויים באיזור לטרון שוב ושוב ושוב את אותה זרימת שדות הנפגשת באיזשהו מרחק היוצר את התדר הפנימי המענג. ואז נפגשתי בים של הבהאמס, שהוא לא ים של נופש עבורי, אלא מהות נפשית הקשורה לתפיסת מציאות. הים כאן בארץ מאד שונה. וגם לא. המשותף הזה הוא הנחקר אצלי בציור הים. התדרים של פני המים מרתקים את העין והתרגום שלהם בציור מנסה לתאר את ההתרחבות המתרחשת בתוכי בזמן הקשבה לצלילים ותדרים מסוימים. מה שנקלט ועובר דרכי הוא אותה שפה סודית שאותה אני מנסה לפענח. שפה סודית של מה שאנחנו מפרשים כקיימות. כמציאות.
איריס איריסיה קובליו, אקריליק על ניר
*
איריס איריסיה קובליו, אקריליק על בד

איריס איריסיה קובליו, אקריליק על בד

*

ציורי ים נוספים כאן

וזה ציור שקשור בדיעבד ליצירה הים מאת קלוד דיביוסי

איריס איריסיה קובליו, פברואר 2015, אקריליק על עץ

איריס איריסיה קובליו, פברואר 2015, אקריליק על עץ

*

מזמינה להפליג אתי

*


%d בלוגרים אהבו את זה: