תגית: קריבלי

חמישים ושלוש סיבות לפסק זמן בלונדון

1. לוסאין פרויד. רטרוספקטיבה. נקודה. ציור ציור ציור שהכי עכשיו (רק שנה לעזיבתו את העולם הזה). אין יותר ציור מזה שעכשיו. לא מכירה. מתנה לכל מי שמתרגש מציור. אשכרה ציור

2. דיויד הוקני. מסע טריפי הזוי, מרהיב, חסר תקדים, ענק, שווה לעמוד שעתיים בתור בשבילו, ציורי יורקשיר שלו, מקום הולדתו, נוף נוף נוף. צבעי מים. צבעי שמן. צבעים דיגיטאלים. צבעוניות שחודרת כמו מוסיקת טראנס. האקדמיה המלכותית גוייסה בהוד ובפאר להשתוללות המופלאה של הוקני. עוד מתנה לכל מי שמתרגש מציור.

3. מוזיאון טייט. קוסמה ייויי. Kusama Yayoi  . שיר הלל לנקודות. לאובססיביות. לסחרחורות שחוזרות על עצמן. גם יפנית. גם עכשווית וחיה, גם מציפה וחודרת כמו שארץ הפלאות חודרת לאליס. העבודה הכי מרשימה: מראות האינסוף. גם אם זה גימיק- מתנה של עונג.

4. קוסמה פאדג'- במוזיאון טייט אפשר למצוא את הפאדג' הכי טעים בעולם. ממכר  כל כך שבא לרקוד. למה קוסמה? כי בגללה הגעתי לפאדג' הזה.

5. ואם אוכל בטייט אז גם הכריך שאכלתי שם הציף בעונג של שובע.

6. ואם כבר קניות בטייט אז הספר המאוייר של קוסמה ייויי: אליס בארץ הפלאות. מהדורה מרשימה שקשה להתאפק לא לרכוש אותה.

7. ואם כבר טייט אז המרפסת הקטנה המשקיפה לתמזה עם קפה מקיטאו. רגע של אוויר בין מיליוני הנקודות של קוסמה.

8. פורטרט גלרי. זה המקום בו מוצג לוסיאן פרויד. אחרי לוסיאן אי אפשר לראות אף פורטרט אחר. צריך לבוא שוב בנפרד. לוסיאן לוקח את כל הקופה. היש פורטרט אחרי פרויד? רגע של ייאוש.

9. לא מרשים לצלם במוזיאון. כשאת בכל זאת מצלמת, ניגשים אליך בנימוס ובחיוך, כמעט בהתנצלות. אנגלים.. איזה כיף להמשיך לצלם מדי פעם ולדעת שלא באמת יכעסו עליך.

10. האדיבות האנגלית. קופה במוזיאון או קופה בסאב-וואי-  זו אותה אדיבות.

11. החימום. מעיל טוב ומתחת חולצה אחת. קר בחוץ וקיץ בפנים. אין מצב של קיפאון תמידי.

12. יום שמש פתאומית צובע את פרצופיהם של הלונדונים באושר. כל היפים והיפות מציפים את הרחובות.

13. בתי השוקולד של לונדון.

14. הררי העוגות בחלונות הראווה.

15. המלון באמצע העיר עם שני ברזים נפרדים למים חמים וקרים. הרחצה מפסיקה להיות מובנת מאליה.

16. ריח הפיש אנד צ'יפס במלון. אני לא אוכלת פיש, אבל הריח מענג בכל זאת.

17.רשת הרכבת התחתית. גם כשלומדים את החוקים עדיין הרשת הזאת היא אחת מפלאי עולם. לנסוע מפה לשם בלי מטרה. או עם מטרה. אי אפשר לפספס.

18. ועוד בעניין הרכבת התחתית: הכושר משתפר מתחנה לתחנה. אחרי שלושה ימים מוסיפים שרירים ומורידים קילו וחצי. הרבה יחסית לשלל העוגות הנבלעות בתאווה.

19. נשיאונל גלרי. נו, אי אפשר בלי. גם שווה לרוץ לשם בעצירה של כמה שעות בנמל תעופה. עשיתי את זה בפעם שעברה רק כדי  לראות את קריבלי.

20. ואפרופו קריבלי, הפעם הציור הכי אהוב עלי בעולם  The Annunciation נעדר מהנשיונאל. למה? לא ידעו להגיד. היעדרו של הציור הזה כמו חור בלונדון.

21. אבל אפשר לראות את האוסף הכי גדול של קריבלי בנשיונאל גלרי, חדר 61. אין עליו.

22. ועוד בנשיונאל: רמברנט מרגשים.

23. וכמה ציורים של ורמיר

24. אבל הכי אהוב עלי, אחרי קריבלי, זה פיוטר דה הוך, בעיקר הציור הזה: לא אשבע ממנו. לא בגלל שהוא ענק, אלא בגלל משהו אישי.


25. הנשיונאל חינם. וגם מוזיאונים אחרים. למעט תצוגות מיוחדות.

26. אני מתה על תאי הטלפון האדומים. שמישהו כבר יעשה איתם משהו מדהים.

27.ואפרופו אדום: תאי טלפון אדומים ואוטובוסים אדומים הם שילוב אופטימאלי בכל קומפוזיצית צילום עיר שאני בוחרת. זה ממש ממכר.

28. ראסל סקוור: גינה קסומה, בעיקר בלילה. לשבת שם מול המזרקה ולעשן סגריה.

29. ובית הקפה של ראסל סקוור (המלון היה  שם. וזה מומלץ)

30. דפידילס. אין את הפרחים הללו כאן. גיליתי אותם באמריקה. הם תמיד מבשרים את סוף השלג. השלג הפיזי והשלג הנפשי. והם כל כך כל כך הדורים.

31. ועוד דפידילס: על כל שולחן בבית קפה או בכל מבוא למלון. הצהוב הזה מציף שימחה.

32. פאב אנגלי. לפספס ישיבה אחת בפאב אנגלי זה כמו לא להיות בלונדון. מהבחינה הזו הפעם לא הייתי בלונדון (אבל שתיתי בירה בנשיאונל גלרי, והיא אפילו היתה אורגנית ומסחררת רק קצת)

33. אפרופו אורגני: הטרנד הזה חזק מאד בלונדון. קל להיות צימחוני ומוקפד. המושג "אורגני" מהדרת כל מקום שצעירים רוכשים בו משהו לבטן שלהם. וישנם המון המון צעירים בכל רשתות המזון המהיר הזה.

34. ואופרופו מזון מהיר: פרטה מנז'ה- אחלה רשת. זול, טעים ויחסית בריא ומאד מאד מסביר פנים. אין רחוב שאין בו פרטה מנז'ה.

35. מי שלא היה בחנות ספרים אמיתית בלונדון לא היה בלונדון באמת. וגם הפעם לא הייתי בלונדון. בפעמים קודמות אי אפשר היה לשלוף אותי מהמדפים אבל הפעם החלטתי בכלל לא להיכנס לזה.

36. ובכל זאת הכפלתי את משקל המזוודה בגלל ספרים.

37. קטלוג של לוסיאן פרויד עולה כמו זוג מגפיים מדיזינגוף ושוקל פי ארבע מהן- נרכש! איך אפשר לא?

38. וכבר הזכרתי את רכישת אליס בארץ הפלאות עם איורי קוסמה ? ואת קטלוג צבעי המים האחרונים של דיויד הוקני?

39. ואפרופו דיויד הוקני, מה עושים בתור הכניסה הארוך? אפשר לאכול כריך לא כשר (אבל אורגני), אפשר לרשום כמה סקיצות מהירות של העומדים לפני בתור, אפשר לכתוב סיפורון באייפון אבל מה עושים כשצריך להשתין?

40. כך גילינו את החנות המדהימה  שמעבר לכביש. היא מכילה קומת תה, קומת שוקולדים, קומת פורצלנים, קומת בשמים וקומת עניבות לגבר. השירותים בקומת הבשמים היו המפוארים ביותר שפגשתי בלונדון, עם קרם ידיים מעלף בריחו. הלכתי לשם פעמיים..

41. ואפרופו שירותים: תמיד ישנם מים חמים בברזים לשטיפת ידיים. נקודה חשובה.

42. אטלנטיס. משכורת של חודש הוצאתי שם.

43. ואם כבר ציוד ציור, רק באטלנטיס מחברות סקיצות מהסוג שאני אוהבת. ועשרות סוגים של דפים לצבעי מים. אבל את אלו שאני אוהבת הכי הרבה הם לא מוכרים.

44. ואפרופו אטלנטיס, אז לונדון בלי אטלנטיס זה כמו לא להיות בלונדון. אז כן הייתי. ועוד איך.

45. טרנר. הוא כל כך אנגלי. ואחד מפלאי עולם הציור. להיות בלונדון ולא לראות את טרנר (שוב ושוב) זה לא להיות בלונדון. אז הפעם לא הייתי בלונדון. וואו. איך זה יתכן?

46.  איך היא לא כתבה שום דבר על תיאטרון? להיות בלונדון ולא לראות אפילו הצגה אחת? איזו מן לונדון היא זו? אז לא הייתי בלונדון. אני לא בן אדם תרבותי. מתנצלת. סעיף 46 יכול להצטרף לחורי לונדון. כבר הזכרתי שהגבינה הכי אהובה עלי זו זו עם החורים? כמה שהחורים יותר גדולים ככה היא יותר טעימה.

47. ואיך שאני אוהבת את צליל הדיבור האנגלי. זה ממש, אבל ממש עושה לי טוב. בניגוד לצליל הדיבור הגרמני למשל. להיות בארץ בה מתענגים מצלילי השפה זו מתנה.

48. לונדון, כי אפשר ב 700 דולר, בסוף החורף, (לא כולל הוצאות קניות של צרכי אמנות) לקפוץ לסוף שבוע ארוך וממלא השראה.

49. בגלל שזה המקום של המלכה אליזבט וזה לא יאומן. החיילים האלה. עם הכובע הגבוה. עכשיו? ב- 2012? הפעם לא ראיתי ולו אחד כזה, אבל ההייד פארק היה סגור ומבוצר בכל סוף השבוע. כנראה בגלל שהמלכה או הנסיך צארלס עשו שם פיקניק.

50. ואפרופו פארקים, אז אני הכי אוהבת את המפטון היס. ציירתי בו לפני שנים. והלכתי בו לאיבוד. אבל תמיד החשבתי אותו לפארק האושר. הפעם לא הגעתי אליו. עוד חור ברשת הלונדונית.

51. אפשר להיות בה לבד

52. אפשר להיות בה בקבוצה (קבוצת שוחרי אומנות למשל, או שוחרי סיפורי אימה שמתחת לגשרים האפלים)

53. ואפשר להיות בה בזוג. רומנטי. ולקבל אותה כמתנה ליום ההולדת ה-53.

(יש! הצלחתי לכתוב את כל החמישים ושלוש…)


סימן משמיים

זהו מאסטר קריבלי (Crivelli )  בציור  "הבשורה".



קרן שנשלחת משמיים  חדרה ללבי ופתחה דרך חדשה של ראייה, חצבה מסלול חדש של השראה. היינו בנשיאונל  מוזיאון בלונדון, אבי ילדתי ואני. הוא רצה שאכיר צייר נוף אנגלי נערץ עליו, אבל אני נעצרתי על יד "הבשורה" ולא יכולתי לזוז. נשמתי נעתקה. האם זה הציור הטוב ביותר בעולם? אני לא בטוחה אבל הקרן, הקרן הפכה את בטנת לבי על פיה.

אני מפנה מבט אל כמה שנים לאחור

אל נקודה אחת. "נקודת הקרן" ששינתה את חיי.

השעה היתה קרוב לחצות. שכבתי על מיטתי בביתי הירושלמי. עיניי היו נפוחות מבכי. אני זוכרת את צורות האור שרישתו את החדר. היה לי אהיל עשוי מקש שנראה כמו כלוב ואני זוכרת את האור שבקע דרכו. זה היה לפני מחצית יובל אבל אני עדיין שומעת את צלצול הטלפון ועדיין חשה את השפורפרת הלבנה הכבדה שנגעה בשפתיי כשאמרתי בקול רועד "הלו"

חשבתי שזה אבי ילדתי (שטרם נוצרה אז). כמה שעות לפני, הוא עזב את ביתי עם כל חפציו. הכרנו שנה קודם לכן. נסעתי בעקבותיו לארה"ב, שם נרשמתי לשני מסלולי לימודי המשך, אחד מתוכנן ואחד לגמרי לא, חזרתי לירושלים לסיים את לימודיי הקודמים, הוא בא בעקבותיי, היינו כמה חדשים ביחד ובאותו יום מכונן נפרדנו  בבכי עז.

Am I speaking with Iris Kovalio

Yes

Neil Welliver is speaking

Yes

I need to know immediately if you are taking the program or not

…But….

Yes or no

Yes

אני זוכרת את הקול שלו, המצחיק, את המילים המתגלגלות הנבלעות שהתקשיתי הרבה פעמים להבינן עד סוף משמעותן,, אני זוכרת את הגל הזה, שדחף אותי להגיד "כן"  למרות הפחדים שמייד התעוררו ושלפו חרבות. לבי הכה בפראות. מה עשיתי?

למחרת חזרנו להיות זוג. החלטנו לקבל את שיחת הטלפון הזאת כדבק משמיים. סימן להמשך הדרך. הוא נסע, ואחרי כמה חודשים הגעתי לפילדלפיה וקבלתי את הסטודיו הראשון בחיי. סטודיו משלי, לימודים לתואר שני בציור, במלגה מלאה ומורה מלאך שלימד אותי לראות.

14 שנים אחרי אותה שיחת טלפון מכוננת, נסעתי אליו, למיין. הוא לקח אותי לסיבובי שטח ובמו עיניי ראיתי את השדות , האגמים, ובעיקר  את היערות אותם הכרתי כל כך בפירוט מציוריו  הגאוניים. לא ידעתי שזו תהיה הפעם האחרונה שאראה אותו. הוא עזב את העולם כשנה לאחר הביקור שלי.

Neil Welliver

Neil Welliver

קרן האור הזו, שמבקיעה ברגעי נפילה חשוכים, נגעה בי כמה פעמים, בעוצמות ובדרגות בהירות שונות, לפני ואחרי אותה שיחת טלפון של חצות. אני שמחה שניתנה לי היכולת לראות את התגלויותיה במבט לאחור. האם אפשר להבחין בה רק במבט לאחור? האם היא נשלחת רק כשהקרקעית מתקרבת לפניי? או כשאני מרפה מאחיזתי ונכנעת לכוח הכבידה? או כשאני מוותרת על גאוותי וקוראת לעזרה?

אתמול בלילה לא ישנתי. כישלונות השנה האחרונה התייצבו כיצורים מבעיתים בחלל חדר השינה החשוך למחצה. הם נעמדו כשורות מקהלה וסיפרו את עצמם בערבוביית קולות שלעיתים נשמעה כפוליפוניה בעלת חוקים מוגדרים וניתנים לפענוח ולעיתים הפכו לקקופוניה בולעת. אולי אכתוב אותם אחד אחד ואחר כך אשרוף אותם בשדה שמאחורי הבית שלי, חשבתי, כשהצפרים כבר החלו את זמרת השחר.

לא.

אני אכתוב על קריבלי ועל ניל ווליבר.

אני אמתין בסבלנות לקרן. כי אני יודעת שהיא תבוא.

ביקור אצל ניל במיין, 2000

פרט מתוך "הבשורה" של קריבלי


%d בלוגרים אהבו את זה: