תגית: רישום

שש פנים, גרניום ושמיים

 

ובנימה קצת יותר אופטימית מהפוסט הקודם רוצה לספר על עט שמנמנה המכילה 8-10 עטים צבעונים הנשלפים בלחיצה המאפשרת ציור מהיר בקצב דומה לצבעי המים. הצבעים נשלפים ללא כל הגיון וחורטים בדף רישום שהוא סוג של כתם.  כביכול שני הדברים סותרים: כתם בצבע מים הוא שקוף, לפעמים חסר גבולות, אוורירי, וקו הוא נוכח וחרוט ומגדיר, אבל המעוף בעט הפלאית הזו דומה, החופש, השקיפות, ההולכה הפראית של היד. כך אני אוהבת לצייר בצבעי מים וכך העט הפשוטה הזו מאפשרת לי את הרחיפה כמו בצבעי מים: תזזית הנעה בין היסוס לביטחון, בין זהירות להתפרעות.

img200.jpg

הקיץ מסרב לזוז. גם הזמן. כל כך חם בקיץ שלא בא לצייר בחוץ. אני משתדלת להסתגר כמה שיותר ובין בהייה לבהייה מביטה במראה או בתמונת סלפי וחורטת על הדף את הרשמים שנוצרים מהתבוננות בפרצופי המתבגר (כתבתי בלילה מזדקן, אבל מתקנת ). סלפי כהוכחה שלא נעלמתי.

img206.jpg
3.
img204.jpg
4.
img208.jpg
5.
img209.jpg
6.
img201.jpg
*

ושוב בנימה אופטימית: קניתי עציץ גרניום קטן ועדין שצבעו ורוד ובמרכזו ורוד מגנטה. היו לו הרבה ניצנים ופריחה מוגדרת שיכלה ליצור קומפוזיציה נאה לציורי התלמידים שלי. הצטרפתי אליהם וקשקשתי אותו בעט הצבעונית שלי.

גרניום עטי.jpg

 

וזה יצור קטן ששמו שמיים. סקאיי. כלב הרוח המיניאטורי שלי מזה 7 שנים. היחסים שלנו נעים בעיקר בין אהבה לתלות. כלב זה תינוק שלא גדל אף פעם. כלב רוח קטן זו רוח שיש להזינה בחום ותשומת לב 24/7, אחרת היללות יקרעו את השמיים. ובינתיים השמיים נחוצים עד מאד.

img199.jpg

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


4 קליפות

1.

הכל עשוי קליפות קליפות. מקלפים שכבה אחת ומתגלה זו שתחתיה. מסירים את זו שתחתיה – קופצת הבאה, וכו'. נדמה שרק השכנים ההם יעברו דירה, למשל, והנה עברו במקומם  בעייתיים יותר, או לפעמים עברו טובים יותר אבל לקומה אחרת עברו קשים יותר, נדמה שהנה סוף סוף התחלפו כל גורמי ההטרדות והחלו משפצים בבית ממול, סיימו לשפץ וסוללים מחדש את כביש הגישה, והשנים נוקפות, קליפות מוסרות ומתגלות, מערכת שלמה, אינסופית, של הטרדות. וזו רק דוגמא. או משל.
2.
בשדה. לרגע. סביונים, חמציצים ומעט חרציות. שמש ושקט. ירוק צהוב ותכלת. נעמדת. לנשום את הרגע. מאחורי התלוליות הירקרקות מציצים בתי השכונה המכוערים. הם לא קיימים באמת. גם לא הפרחים. או תכלת השמים. גם לא הכלבלב שמטייל אתי בשביל. אין שביל ואני איננה בתוכו. בתוכי. שקט של רגע. בשדה.
3.
בגיל 14 הערצתי את יגאל בשן. פוסטר ענק עם פניו המתוקות היה תלוי על הקיר מול המיטה שלי וגם הייתה לי מחברת עבה (במגירה) המוקדשת לו עם תמונותיו שגזרתי מעיתונים ומגזינים (להיטון). אחרי כמה שנים התביישתי בזה. השבוע צפיתי בתכנית עליו ב"עובדה". משהו בעיצוב של הבית שלו עשה לי חוסר שקט נוראי. אולי היו אלו  התמונות שעל הקירות. בהתחלה מראים את המטבח: ציור ענק וחד של צלחות וסכין ממש גדולה. מצמרר. איך אפשר לחיות עם כאלו תמונות בולעניות (גם בסלון).. אבל לא על זה רציתי לכתוב אלא על שאני לגמרי מבינה אותו ושאני מצטערת שהתביישתי בזה שהערצתי אותו. ובכלל היה מאד מרגש לראות את פניו בשנים האחרונות. יפה כל כך. ומתוק. והחריץ העמוק הזה מעל שפתיו הצד ימין הוא הקמט הכי יפה והכי נוגע מכל תמונותיו אי פעם.
4.
וזו הייתה השעה הטובה ביותר שלי השבוע. היופי הזה.
49781192_10218189808921494_6497869718769106944_n.jpgיעלה. כפר קיש. 3.1.19

נלכד

*

קוֹלוֹ שֶׁל צִרְצַר נִלְכָּד הַלַּיְלָה

בַּחֲרִיץ הַחַלּוֹן

אֹושֶׁר צַר

*

איריסיה קובליו, רישום, 2015

איריסיה קובליו, רישום, 2015


עדכוני סלפי

אין לי הרבה מה לכתוב על חנוכה השנה.

אבל מזל שזה נמשך שמונה ימים.

נר ראשון. נר שני? נר שלישי. וישנו הנר של מחר. והימים הבאים.

ואולי דבר אחד: גם אם נדמה שהדברים חוזרים על עצמם, אז לא. ישנם דברים שנגמרו. ולא עוד. ואיזה מזל! ואולי זהו נס בפני עצמו.

ועוד דבר:

לפני כמה ימים עברתי איזשהו ניתוחון על האף. במשך שבועיים לפני זה החלטתי לעדכן את דיוקני העצמי. השתמשתי בצילומים שצילמתי במיוחד עבור זה.

לצייר מצילום שתוכנן מראש זו משימה לא פשוטה, מפני שהצילומים חושפים יותר ממה שמסתירים. בציור מהתבוננות אפשר להתעלם מכל מיני דברים. הצילום הוא כמו פצע פעור. הוא מיקרוסקופ לנפש. את הצילומים אני לא מעזה לחשוף. הציור הוא שוב סוג של כיסוי. רק ביני לביני, בזמן הציור עצמו, הדבר עצמו גלוי.

דיוקן עצמי:

אקוורלים ורישומים מהחודש האחרון לשנת 2014

איריס קובליו, אקוורל, 2014

איריס קובליו, אקוורל, 2014

איריס קובליו, רישום, 2014

איריס קובליו, רישום, 2014

איריס קובליו, רישום, 2014

איריס קובליו, רישום, 2014

איריס קובליו, אקוורל, 2014

איריס קובליו, אקוורל, 2014

איריס קובליו, אקוורל, 2014

איריס קובליו, אקוורל, 2014

איריס קובליו, אקוורל 2014

איריס קובליו, אקוורל 2014

איריס קובליו, אקוורל, 2014

איריס קובליו, אקוורל, 2014

איריס קובליו, רישום, 2014


2014

שנה טובה שתבוא עלינו!

איריס קובליו, ציור דיגיטאלי

איריס קובליו, ציור דיגיטאלי


יד מהירה ממחשבה

ליליות, או יותר נכון שושן צחור. מה לכתוב קודם? את סוף התור ב"טיב טעם", עציצים וזרים על מדפי היציאה, העין שקולטת את הזר הבודד הזה, 26 שקלים, הקופאית הרוסיה היפה שדומה למריל סטריפ, רגע רגע, תוסיפי גם אותם, זה לציור, לתלמידים, אני לא בטוחה שהיא מבינה, עשרות אנשים חולפים על קופתה ביום, היא מקישה את המחיר, אני מוסיפה במזומן, גשם מתחיל, אני רצה למכונית בחנייה, ריחם הענוג ממלא את החלל מהמושב האחורי, אני והפרחים ושאר המצרכים חוזרים הביתה.
שבע בבקר. למחרת.
עולם האפליקציית הציור באייפון שלי הוא חדר העבודה הפרטי שלי. הוא עולם עף. אני נושאת אותו לכל מקום והוא נושא אותי. יקום מקביל אפשר להגיד, ממשי. בנקישה אחת אני נכנסת לתוכו כמו שפעם מכשפות היו עולות על מטאטא וכובשות את הכוכבים, כל אחת את הכוכב שלה, בתוכו היא מממשת את רצונותיה, תשוקותיה, תוכיותיה. כל אחת לומדת עם הזמן להשתכלל בתוכו, למזג בו את את כל מה שהיא ויתרה עליו ב"חיים הרגילים של הזמן", במציאות הנתפסת כליניארית.
בשבע בבקר, כשגשם, שקט מאד בחלון לרחוב שלי. כולם מזדרזים לעבודה, גם הילדים לא נשמעים. על שולחן המטבח עומד האגרטל עם הליליות הצחורות. אור הבוקר מיטיב איתן ועם הכניסה שלי לאפליקציה. בשתי נקישות אני כבר רוקדת איתן שם, עמוק בפנים. האם זאת אני?
בעולם הדיגיטאלי קל לתעד. אפשר לעצור בכל תנועה וקו ולעשות save. גם בעולם הממשי אפשר לצלם, אבל תנועת הזמן נחסכת מאד בדיגיטאלי. מצטמצמת. הכל מהיר מאד, ואז אפשר לראות את התהליך, בהילוך אטי, לנתח את קווי המחשבה, את המסע הקווי הממוזער הזה בתוך האייפון.
הנה כאן יצרתי סרטון המעלה בתנועה, בזה אחר זה, את העצירות בכמה שלבים מרכזיים בציור זר הפרחים היפיפה הזה.
המוזיקה שבחרתי היא של המלחין האימפרסיוניסטי שהיה אהוב עלי בנעורי, Debussy, המוזיקה שלו פתחה בתוכי את האפשרות לכניסות עמוקות בהרבה יותר ממה שהמוזיקה הקלאסית המערבית מאפשרת. דרך Debussy הגעתי לעננים.
היצירה שבחרתי נקראת "Rêverie" – חלום בהקיץ. לפסנתר סולו.

סקאיי-צות (רגעים קטנים)

 

אצלי הדברים קורים מהר!

אולי בגלל זה  "האחראים" חיברו אותי לכלב רוח! איך הייתי נראית עם פודל קטן ולבן? חמוד. אבל!.. כלב רוח… זה לחיות בלב סופה, בעין הסערה. אני שואלת את עצמי אם הייתי יכולה שוב להיות באותה נקודה שבה חייגתי למספר שהפך למציאות. האם הייתי מחייגת? אחרי שבועיים של סערות וסופות, עם לא מעט דמעות, נראה לי שהייתי עושה בדיוק אותו דבר!. ומה הבעייה, שואלים אותי, כולו קילו וחצי (עכשיו כבר שניים) שחדר לבית שלך, כה יפה וחמוד ותמים… כן! שד משחת. גור!. החיים משתנים באחת. מה משתנה? שואלים? הרי הוא ממלא אותך. כן! הוא בהחלט ממלא. ממלא חיים. החלל שנפער בתוכי () התמלא ברבבות אושר, ניצוצות ממש. עם כל הקושי. איזה גור! איזו רוח! איזו השראה.

מצד אחד הוא כל כך שברירי ומצד שני אמיץ בצורה יוצאת דופן.

ולא, לא שכחתי את טוטו!

אז אנחנו נהיה בודהיסטים. מה שעכשיו- עכשיו, ומחר תעלומה. מחר שייך ליקום שדואג. והיקום מוביל רק לטוב.

הנה כמה סקיצות לטובת מי שלא מחובר אלי בפייסבוק.

(הסקיצות הן מהירות, כדקה כל אחת, עפרון, צבעי מים, טוש, ולמרות שהוא נראה בהן שקט, עוברי, מדיטטיבי, מתוק דבש, אלו רק סצינות קטנטנות בהן הוא מתעייף לכמה רגעים, כמה רגעים של חסד)

.

סקאיי, צבע מים, 2013

סקאיי, צבע מים, 20131

סקאיי, צבע מים, פברואר, 2013

סקאיי, צבע מים, פברואר, 20131

סקאיי, צבע מים, 2013

סקאיי, צבע מים, 20131

סקאיי, צבעי מים, 2013

סקאיי, צבעי מים, 20131

סקאיי, טוש, 2013

סקאיי, טוש, 20131

סקאיי, עיפרון, 2013

סקאיי, עיפרון, 20131

ופתאום אני נזכרת באקוורל הזה, שצוייר כחודש לפני סקאיי

אני  מתה על צפרי גן עדן (הפרח, הנקבי והזכרי)

כאן הפרח הזכרי מצויר ככלב רוח…

איריסיה קובליו, ציפור גן עדן, אקוורל, דצמבר, 2012

איריסיה קובליו, ציפור גן עדן, אקוורל, דצמבר, 20121

.

.


סקיצות לא מחייבות

קניתי בטעות מחברת סקיצות שנראתה "מקצועית". מיהרתי ולא בדקתי. המחיר היה טוב.

בין לבין אני מתאמנת  בסקיצות מהירות. זה כמו לשמור על כושר. אמנם אין צורך להתאמן כל הזמן, אבל מפעם לפעם אפשר להקדיש כמה ימים או שבועות לחידוד הראייה. לחידוד הקליטה. לשימון התנועה המהירה שבין ליד האוחזת במכחול, עט, עיפרון ועוד.

אז מחברת הסקיצות היתה זולה מכל הבחינות. דפים שספק אם ישרדו עשור שנים. הם סופגים את הצבע היקר עד שנדמה שהשתמשתי בכפתורי צבע של גן ילדים. הם מתקמטים ומתפוררים בקצוות וחתוכים בגסות ובעלי טקסטורה הנראית כפלסטיק מעורבב בבד סינטטי ונייר טואלט. וכמובן שכל קו או כתם מצטלקים על הנייר לעד, בלי שום אפשרות למחוק.

ובכל זאת החלטתי להשתמש במחברת הזאת. לא כהצהרה מתחום "דלות החומר" המפורסמת בהיסטוריית האמנות הישראלית, אלא כדי להיות בחוויית  ה-"לא אכפת לי". לא אכפת לי מה שייצא. ממילא אזרוק את זה.

סקיצות מהירות על נייר זול הם כמו רומן מזדמן, או יחסים על סף פרידה. כל מה שהיה עצור הרבה זמן  יכול להשתחרר בן רגע. אין שום מחויבות בבועת הזמן הזו ששמה "לא אכפת לי".  את נותנת ליד לעבוד ואת חושבת על דברים אחרים. כלומר את מפסיקה להיות כבדה ובעלת חשיבות עצמית, את מסירה מעצמך כל יוהרה או יומרה או אחריות ואת שופכת.

זה נכון שכדי לשפוך בלי חשבון צריך קילומטרים של מאמץ הליכה עם כד על הראש מבלי שתישפך טיפה. וזו הליכה קשה ומייסרת שמעטות בה ההצלחות, אבל היא עקשנית ומטפסת במעלה ההר  ששמו במקרה זה: ללמוד לצייר.

בצבעי מים עדיף לצייר על נייר "מקצועי". לי כמובן יש את הנייר המועדף. אבל דווקא מיטב עבודותיי הפופולאריות נעשו על ניירות "פושטקים", שהמפורסמות ביניהן היו אריזות של תרופות, כרטיסיות משרדיות, כרטיסיות רכבת, מפיות, מעטפות, גלויות ועוד…. הדבר הזה, שמקשה על "הציור הנאות" משחרר. אז במקום לתת את המחברת הזולה והלא מקצועית לבן השכנה או לבת אחותי (מעשה נחמד כשלעצמו ואממשו  אולי בהמשך) פלרטטתי עם המחברת בשבועיים האחרונים, והנה כמה סריקות לא מחייבות 🙂

איריסיה קובליו, צבעי מים, סקיצה, ינואר 2012

איריסיה קובליו, צבעי מים, סקיצה, ינואר 2012

איריסיה קובליו, סקיצה של הדס, צבעי מים, ינואר 2012

איריסיה קובליו, סקיצה, צבעי מים, ינואר 2012איריסיה קובליו, פליקן, ינואר 2012

קושקה

איריסיה קובליו, סקיצה, פליקן, ינואר 2012

איריסיה קובליו, פליקן ומים, 2012

איריסיה קובליו, פליקן, ינואר 2011

 ובחרתי לסיים בסקיצה לנוף יפואי, אחת מרבות מהשנים האחרונות. האקוורל  הזה הוא מהיום בבקר, הרוח שרקה מאד, הים האפיר באחת בין קרני האור הפתאומיות. אחרי הכתם הראשון קפאתי בין הטיפות שהתעצמו מדקה לדקה. החזקתי מעמד פחות מעשר דקות. הנייר הנורא ספג את כל הצבע, אבל דווקא האייפון הצליח ללכוד את הצבעים המקוריים, הזוהרים, המבהיקים, המתוקים, של קופסת צבעי המים האהובה שלי

איריסיה קובליו, אקוורל, יפו, ינואר 2012


האמת הפיקטוריאלית

בקיץ 2001 הייתי בקנדה באיזו שהיא מסגרת (שלא כרגע במקום לפרט) והרגשתי מאד נבוכה מחיי המקום. לא היה לי מה לעשות עם עצמי בזמן שהאחרים פעלו בלוח זמנים צפוף בנושא שהיה זר לי ועורר התנגדות. היה לי שפע של זמן והיה לי רק עיפרון רישום ומחברת שברגע האחרון הכנסתי למזוודה. בחדר היו שתי מיטות רחבות וחלון שמשקיף ליער קנדי טיפוסי. השכם בבקר אהובי היה יוצא מהחדר וחוזר לארוחה ושוב יוצא וחוזר לארוחה הבאה. אחרי הארוחה השניה היינו יוצאים לפעמים לטייל ביער, לקטוף פירות יער, להתבשם מהאוויר הצפוני  בניסיון לחמוק מגדודי היתושים, שהיו הסיבה הרשמית שבגללם הסתגרתי חודש בחדר ורשמתי את מה שיכולתי לאסוף פנימה, כדי להיאבק בזמן שנתקע כל כך, שהיה נדמה שלעולם לא יסתיים.

עשרות הרישומים ההם לא היו ריפוי ולא חדווה ולא רגש ולא אהבת האמנות, אלא תיעוד קר, אך לא נטול שאפתנות, של זמן קפוא.

 

 

נזכרתי בקיץ ההוא, שהסתיים במחלת הנשיקה, לפני יומיים בעת שבקרתי במוזיאון תל אביב וניסיתי להתעכב על העבודות של ערן רשף, שהוצג שם כאמן שמנסה להגדיר מחדש את "האמת הפיקטוריאלית"

התעכבתי שם כמחצית השעה עד שלא יכולתי יותר לשאת את כאב העיניים וראש. את האמת לא מצאתי, אבל מצאתי את הזיכרון ההוא, שגם היו בו כאבי עיניים וראש, מאמץ ושאפתנות, עקשנות , בריחה והסתגרות מחיים.

זה נורא אופנתי היום לצייר כמו ע' רשף. זה נעשה איני יותר ויותר משנה לשנה. אני לא ממש מבינה את זה. לא רואה הרבה אמת, למעט אצל שני אמנים מהכוון הזה, שבחלק מעבודותיהם ראיתי את הלב מציץ בין הסדקים.  אולי אכתוב עליהם בהמשך..


%d בלוגרים אהבו את זה: