תגית: רקפות

כתם הרקפת

רקפות. הבטחתי לכתוב משהו אחר. כי לצייר רקפת זה כל כך מִשְתֵּלָתִּי, כך אמרה לי פעם תלמידה. רק לא פרחים. ועוד ממשתלה של מקדימי עונה מלאכותיים. מה כבר אפשר לחדש בזה, היא אמרה, עדיף לצאת לסלעים שביער. אבל היה קיץ והיינו בהרצליה ובהרצליה אין יערות ובמקום המשתלות צמחו מגדלים, לכן רקפות יש רק ב"טיב טעם" ובשבילי רקפות זה  זיכרון של טעם של פעם עם טיב שאבד.

אבל הוא, שהגיע היום, כן הסכים לרקפות. התנצלתי שהן מהמכולת השכונתית. אבל הן תמיד מרגשות, הוא אמר. בזמן שנשאר לסיום השיעור, תתרגל רקפות מהירות, ראה איך הן מזדקרות מעל התפרחת, עדיין זקופות מהחומרים המשמרים שנותנים להם בחממות, טרם איבדו את צבען ובכל זאת מרכינות ראש בהבעה העצובה הזו של בדידות קיומית, אמנם הן בקבוצה, אבל כל אחת, גם אם נוגעת בשנייה, מעודנת אל תוך עצמה, בסגפנות כלואה. נכון, יש להן כתר נישא, שנע בין עשרות גוונים של ורוד לבן ארגמן ובתחתית הכתר כמו שפתי פה, תמיד ראיתי בפה הזה של הרקפת שפתיים חשוקות, כמו מנסות להסתיר כאב בלתי נסבל. 
 _
ננסה להתחיל מהרוח. רוחה של הרקפת. אל תצייר אחת אחת. אל תחפש את הצבע. ממילא הוורוד של העציץ הזה חסר טבע. מצא בתוכך את צבע הטבע. הרטב את חלקו העליון של הדף אחרי שתנסה כמה גוונים של ורוד, סוג של, התחל בכתמים שמתפזרים על השטח הרטוב, פה ושם הזכר איזו צורה של עלה כתר, מה שיברח יברח בשלולית המים, הרקפת היא לא באמת צורה, היא רק משקפת את תפיסת הצורה שנחרתה לך מסיפורי הילדות, הרקפת מורכנת הראש הנחבאת בין הסלעים, ביישנית, הגדירו בשבילך הספרים או המורה, ואני אומרת אם הביישנות נחרתה כה עמוק, הַכְתֵם את הדף בביישנות הזאת, גוונים גוונים של ורוד, כמה כתמים ומעט צורה, כי לביישנות אין צורה. ביישנות היא הרגשה עמוקה.

אז איך מציירים רקפות בצבעי מים מבלי להיתפס לצורה במלואה ואיך לא תאבד הדרך בתוך ההרגשה המתפשטת על הדף בשלוליות ורודות ירוקות, העלים, הוא אומר, כמו לבבות, כן, ולי הם כמו אפריקה או אמריקה הדרומית, ועורקי העלים כמו ערוצי מים חיים להרוות צימאון אין סופי לבלתי מושג, וצבעי המים הם הניסיונות הנואשים אך מענגים להשיג את הלא ממשי והבלתי נתפס, כמו רוח פתאומית שמושיבה אותך על ענן שתקרא לו אושר 

img455

איריסיה קובליו. רקפות. צבעי מים. נובמבר 2016


בין רקפות

פּיטָרוֹ

היום הבאתי ציור שלי לתערוכה קבוצתית שתתקיים בעיר פרברית שאליה הרביתי להגיע בילדותי עם הוריי ושם קבורים הוריהם. כדי להגיע למקום התערוכה הייתי צריכה לעשות פניית פרסה וכשטעיתי בפנייה חלפתי על פני קונדיטוריה ותיקה מיובל שנותיי, פּיטָרוֹ, לשם היו לוקחים אותי הוריי כדי לאכול עוגות קטנות ומופלאות שנעלמו כבר מרוב הקונדיטוריות בארץ. ויולַטָה הוא שמה של העוגה שאהבתי ביותר. עוגה בצבע של רקפת.

 

דוגמאות

דוקטור, יש לי חרדת נטישה.

מה זאת אומרת חרדת נטישה? לכולם יש חרדת נטישה כי העולם בנוי על נטישה תמידית.

דוקטור, הכלב שלי מת לפני כמה ימים.

כולם מתים בסוף. צעירים וזקנים, באופן טבעי ובאופן אכזרי.

דוקטור, אני רגישה לריחות, לרעש, למגע, למילים. אני הכי מפחדת ממילים נוטשות.

תני לי דוגמא.

אין לי דוגמאות. הדוגמאות שלי מתו ביחד עם הכלב.

אז למה באת אלי?

כי אני פוחדת שיחד עם מותו של כלבי מתו גם דברים אחרים.

הכל לטובה. הכל לטובה ובפעם הבאה אולי בכל זאת תוכלי לתת לי כמה דוגמאות

רקפות

בשבת, ביום שאחרי, יצאנו להיות בטבע כדי להתייחד עם זכרו במדיטציה. נסענו למרבדי הרקפות הפרוסים בחורשה אחת, כעשרים ק"מ צפונה מהבית. אחרי שפילסנו דרך המוני בית ישראל המעלים באש את מאכליהם, נמצא מרחב רקפות מופז בשמש אביבית. התיישבנו על שמיכת הפיקניק גב אל גב וכל אחד שקע בהגיגיו הפנימיים. בדקות הראשונות ניסיתי לצייר כמה רקפות בצבעי מים. קולות וריחות של אנשים מאחורי סבך העצים הזדחלו בין כתמי הצבע שהתרחבו על הנייר, עד שהפכו את השטח המצויר לעיסה ורודה ירוקה חומה דהויה. הפכתי את הדף והתחלתי מההתחלה. ציירתי כמה עלי כותרת של רקפת בצבע ורוד צלול ובתחתיתם הנחתי כתם מגנטה. הקולות התקרבו מאד. עתה הם נשמעו כאומרים משפט אחד שחזר על עצמו: איזה ייאוש איזה ייאוש

מרחתי את הרקפות במכחול העבה הרטוב וניגבתי את הדף בטישו לפני שהפכתי אותו. כשפגשתי את הדף הריק הבא, עצמתי את עיניי. הקולות התיישבו בין שתי עיניי. רעש לבן גירד את פנים מצחי עד שנפער חלל בראשי ואני עמדתי בקצה החלל שקרא לי להישאב לתוכו. פקחתי את עיניי. הנה רקפות, אמרתי. רקפות ורודות. כל כך הרבה גוונים ורודים. ורוד של עוגה. ורוד של תינוקת. ורוד  שושנה, ורוד ליפסטיק, ורוד צמר גפן מסוכר, ורוד ציפת כרית. עיניי נעצמו שוב. כשפקחתי אותן, ראשי היה מונח על הברכיים שלו והוא ליטף את שערי. כבר ירדה השמש, הוא אמר, נעשה קריר.

רגע, ביקשתי, צלם אותי כאן, שוכבת על אדמת הרקפות הזו. אני רוצה לראות את העולם מלמטה. נשכבתי והוא צילם. בהתחלה בכיתי כי הצטערתי שלא קברנו בעצמנו את טוטו, כאן בין הרקפות האלוהיות, אבל אחר כך צחקתי וגם כך ביקשתי להצטלם. צוחקת.

לפעמים כשמתאמצים להביא את הצחוק, כמו באהבה, אז אפשר להצליח לצחוק גם בלי להעמיד פנים.


%d בלוגרים אהבו את זה: