תגית: רקפת

כתם הרקפת

רקפות. הבטחתי לכתוב משהו אחר. כי לצייר רקפת זה כל כך מִשְתֵּלָתִּי, כך אמרה לי פעם תלמידה. רק לא פרחים. ועוד ממשתלה של מקדימי עונה מלאכותיים. מה כבר אפשר לחדש בזה, היא אמרה, עדיף לצאת לסלעים שביער. אבל היה קיץ והיינו בהרצליה ובהרצליה אין יערות ובמקום המשתלות צמחו מגדלים, לכן רקפות יש רק ב"טיב טעם" ובשבילי רקפות זה  זיכרון של טעם של פעם עם טיב שאבד.

אבל הוא, שהגיע היום, כן הסכים לרקפות. התנצלתי שהן מהמכולת השכונתית. אבל הן תמיד מרגשות, הוא אמר. בזמן שנשאר לסיום השיעור, תתרגל רקפות מהירות, ראה איך הן מזדקרות מעל התפרחת, עדיין זקופות מהחומרים המשמרים שנותנים להם בחממות, טרם איבדו את צבען ובכל זאת מרכינות ראש בהבעה העצובה הזו של בדידות קיומית, אמנם הן בקבוצה, אבל כל אחת, גם אם נוגעת בשנייה, מעודנת אל תוך עצמה, בסגפנות כלואה. נכון, יש להן כתר נישא, שנע בין עשרות גוונים של ורוד לבן ארגמן ובתחתית הכתר כמו שפתי פה, תמיד ראיתי בפה הזה של הרקפת שפתיים חשוקות, כמו מנסות להסתיר כאב בלתי נסבל. 
 _
ננסה להתחיל מהרוח. רוחה של הרקפת. אל תצייר אחת אחת. אל תחפש את הצבע. ממילא הוורוד של העציץ הזה חסר טבע. מצא בתוכך את צבע הטבע. הרטב את חלקו העליון של הדף אחרי שתנסה כמה גוונים של ורוד, סוג של, התחל בכתמים שמתפזרים על השטח הרטוב, פה ושם הזכר איזו צורה של עלה כתר, מה שיברח יברח בשלולית המים, הרקפת היא לא באמת צורה, היא רק משקפת את תפיסת הצורה שנחרתה לך מסיפורי הילדות, הרקפת מורכנת הראש הנחבאת בין הסלעים, ביישנית, הגדירו בשבילך הספרים או המורה, ואני אומרת אם הביישנות נחרתה כה עמוק, הַכְתֵם את הדף בביישנות הזאת, גוונים גוונים של ורוד, כמה כתמים ומעט צורה, כי לביישנות אין צורה. ביישנות היא הרגשה עמוקה.

אז איך מציירים רקפות בצבעי מים מבלי להיתפס לצורה במלואה ואיך לא תאבד הדרך בתוך ההרגשה המתפשטת על הדף בשלוליות ורודות ירוקות, העלים, הוא אומר, כמו לבבות, כן, ולי הם כמו אפריקה או אמריקה הדרומית, ועורקי העלים כמו ערוצי מים חיים להרוות צימאון אין סופי לבלתי מושג, וצבעי המים הם הניסיונות הנואשים אך מענגים להשיג את הלא ממשי והבלתי נתפס, כמו רוח פתאומית שמושיבה אותך על ענן שתקרא לו אושר 

img455

איריסיה קובליו. רקפות. צבעי מים. נובמבר 2016


סימני פרחים

גם כשהעולם מתהפך מבחוץ ומבפנים והקור נועץ שיניים בכל, גם כשמבול מחריב את גינת טיפוחייך ואת בטוחה שזהו, מחר כבר לא תזרח הבטחת השמש, השמש

מפציעה

נשלפת מן החושך הרטוב

ומאירה באחת את שושן הגינה

 

את גוזמת בזהירות

ושמה בצנצנת הכחולה ששמרת מימים אחרים

 

ואם ימים אחרים, את נזכרת בציפור גן העדן הזו

 

ובאיי גן העדן עטורי הבוגנוויליות וכובעי הנזיר

 

ובמחול האנטריונים

 

ובסיגליות שהביא לך

 

ובתהום הכלנית

 

ברקפות שליוו את מהמורות הדרך

 

ובסחלב של ההתחלה

והסחלב של הסוף

 

ובבקר את פותחת את הפייסבוק

ומישהי יקרה שולחת לך את התמונה הזו

 

כל צילומי הפרחים: איריסיה קובליו 


טאי צ'י לטוטו

רציתי שהוא ימות מוות טבעי. שאמצא אותו מת. בשנתו. אבל הוא לא. ביום שלקחתי את השיעור הראשון בחיי בטאי צ'י, אני היא זו שהחלטתי על סיום חייו.

למרות שכאבו לי הרגליים מעמידה בת השעה וחצי, המתכוונת ליציבות וחיבור לאדמה, למרות שאיבדתי את הקורדינציה הטבעית שלי בשנים האחרונות, נחלשתי ורפסתי, למרות שזו היתה פגישתי הראשונה עם הטאי צ'י, הרגשתי מתמלאה שלווה גדולה באברי גופי מתנועה לתנועה ושקט שלא ידעתי זה זמן רב, התפשט בגופי, שקט של קבלת גופי כחלק בלתי נפרד מסביבת קיומי.

ולמרות זאת.

חזרתי הביתה ושוב מצאתי כמה שלוליות. ריח השתן שאפיין את ביתי בחצי השנה האחרונה, הכה בעוצמה באפי וחדר מתחת לכל שכבות ההגנה השלוות שנבנו במהלך שעור תמים אחד. ובכל זאת ספגתי בהכנעה את ההפרשות כשאני מנסה לשמר בתוכי את רוח הטאי צי המופלאה. מייד כשסיימתי לנקות, לבשם ולאוורר הוא שוב איבד שליטה.

באותה נקודה גם אני איבדתי שליטה ושברתי את המגב לפיסות הכי קטנות שיכולתי. פיסה אחת קפצה ופגעה בראשי וצעקה נפלטה מגרוני: די. שתמות כבר.

אני יודעת שבנקודה הזו כמה ממכריי יסגרו את הפוסט הזה בשאט נפש וינתקו אתי קשר.

התקשרתי לווטרינר וקבעתי תור.

כל הלילה התהפכו מחשבותיי ולא הבנתי את הפער הזה בין השקט, העוצמה, החיבור ליקום, הביטחון הגופני שנבנה מחדש, האהבה ששלחה אלי יד מחדש, לבין הצעקה על יצור חסר ישע, קשיש וחולה מאד. ואיך החיבור לחיים שלי הוליד החלטה חד משמעית והחלטית לסיים חיים של אחר.

איך באותה שעה אפשר להתחבר לשקט האינסופי ולצעוק את הנורא מכל.

הגענו שנינו, ג' ואני לווטרינר. ג' הציע שאעזוב את המקום לפני התהליך וביקש להישאר עם טוטו עד נשימתו האחרונה, כדי שלא יהיה לבדו ברגעיו האחרונים. אני הייתי מבולבלת ולא ידעתי איך תהיה תגובתי. כששמנו את טוטו על שולחן המתכת של הווטרינר פרצתי בבכי וברחתי משם לפארק הסמוך.

אני כל כך מצטערת שלא הייתי מסוגלת להיות איתו עד לרגע האחרון. אני כל כך מצטערת שאני לא זו האחרונה שראה. אני כל כך מצטערת שלא עשינו את זה בבית. אני כל כך מצטערת שלא אנחנו קברנו אותו. בין רקפות.

ישבתי בפארק ואחרי 10 דקות ג' סימס לי: טוטו עזב בשלום.

ועוד סמס שקבלתי מ ג' שהייתי רוצה לשתף:

טוטו סיים את חייו בשיבה טובה וזכה לחיים ארוכים בבית אוהב.

הוא נתן דוגמה יפה לחיי אהבה ללא תנאי

ועזב בשקט, מלווה בחיבה גדולה עד לרגע האחרון וגם אחרי.

ייצור לא אנושי עם אהבה לא אנושית.

וכך יישאר.

נתפלל שיעלה גבוה, שמח, ולא סובל מדבר, חופשי,

צופה באורות, מוקף באורות, מוחשיים יותר מחומר,

אור סודי ומופלא,

ושישלח גם לנו קצת ממנו.


בין רקפות

פּיטָרוֹ

היום הבאתי ציור שלי לתערוכה קבוצתית שתתקיים בעיר פרברית שאליה הרביתי להגיע בילדותי עם הוריי ושם קבורים הוריהם. כדי להגיע למקום התערוכה הייתי צריכה לעשות פניית פרסה וכשטעיתי בפנייה חלפתי על פני קונדיטוריה ותיקה מיובל שנותיי, פּיטָרוֹ, לשם היו לוקחים אותי הוריי כדי לאכול עוגות קטנות ומופלאות שנעלמו כבר מרוב הקונדיטוריות בארץ. ויולַטָה הוא שמה של העוגה שאהבתי ביותר. עוגה בצבע של רקפת.

 

דוגמאות

דוקטור, יש לי חרדת נטישה.

מה זאת אומרת חרדת נטישה? לכולם יש חרדת נטישה כי העולם בנוי על נטישה תמידית.

דוקטור, הכלב שלי מת לפני כמה ימים.

כולם מתים בסוף. צעירים וזקנים, באופן טבעי ובאופן אכזרי.

דוקטור, אני רגישה לריחות, לרעש, למגע, למילים. אני הכי מפחדת ממילים נוטשות.

תני לי דוגמא.

אין לי דוגמאות. הדוגמאות שלי מתו ביחד עם הכלב.

אז למה באת אלי?

כי אני פוחדת שיחד עם מותו של כלבי מתו גם דברים אחרים.

הכל לטובה. הכל לטובה ובפעם הבאה אולי בכל זאת תוכלי לתת לי כמה דוגמאות

רקפות

בשבת, ביום שאחרי, יצאנו להיות בטבע כדי להתייחד עם זכרו במדיטציה. נסענו למרבדי הרקפות הפרוסים בחורשה אחת, כעשרים ק"מ צפונה מהבית. אחרי שפילסנו דרך המוני בית ישראל המעלים באש את מאכליהם, נמצא מרחב רקפות מופז בשמש אביבית. התיישבנו על שמיכת הפיקניק גב אל גב וכל אחד שקע בהגיגיו הפנימיים. בדקות הראשונות ניסיתי לצייר כמה רקפות בצבעי מים. קולות וריחות של אנשים מאחורי סבך העצים הזדחלו בין כתמי הצבע שהתרחבו על הנייר, עד שהפכו את השטח המצויר לעיסה ורודה ירוקה חומה דהויה. הפכתי את הדף והתחלתי מההתחלה. ציירתי כמה עלי כותרת של רקפת בצבע ורוד צלול ובתחתיתם הנחתי כתם מגנטה. הקולות התקרבו מאד. עתה הם נשמעו כאומרים משפט אחד שחזר על עצמו: איזה ייאוש איזה ייאוש

מרחתי את הרקפות במכחול העבה הרטוב וניגבתי את הדף בטישו לפני שהפכתי אותו. כשפגשתי את הדף הריק הבא, עצמתי את עיניי. הקולות התיישבו בין שתי עיניי. רעש לבן גירד את פנים מצחי עד שנפער חלל בראשי ואני עמדתי בקצה החלל שקרא לי להישאב לתוכו. פקחתי את עיניי. הנה רקפות, אמרתי. רקפות ורודות. כל כך הרבה גוונים ורודים. ורוד של עוגה. ורוד של תינוקת. ורוד  שושנה, ורוד ליפסטיק, ורוד צמר גפן מסוכר, ורוד ציפת כרית. עיניי נעצמו שוב. כשפקחתי אותן, ראשי היה מונח על הברכיים שלו והוא ליטף את שערי. כבר ירדה השמש, הוא אמר, נעשה קריר.

רגע, ביקשתי, צלם אותי כאן, שוכבת על אדמת הרקפות הזו. אני רוצה לראות את העולם מלמטה. נשכבתי והוא צילם. בהתחלה בכיתי כי הצטערתי שלא קברנו בעצמנו את טוטו, כאן בין הרקפות האלוהיות, אבל אחר כך צחקתי וגם כך ביקשתי להצטלם. צוחקת.

לפעמים כשמתאמצים להביא את הצחוק, כמו באהבה, אז אפשר להצליח לצחוק גם בלי להעמיד פנים.


%d בלוגרים אהבו את זה: