תגית: שושנה כהן

שושנה לשוברט, לדוד ולתדר הים

1.

עומדת על ציר זמן הזוי. הוא גם מאיץ קדימה במהירות חסרת תקדים וגם לאחור. פתאום נעלמות ארבעים שנים, שלושים, עשר, מנהרות ארוכות מחישות אותי לאחור להרף עין, תמונות צלולות מן ״העבר״ מתגלמות להווה כביכול, טסות ל״עתיד״ וחוזרות למסלול. למשל
הסונטה לפסנתר בסי במול של שוברט מעיפה אותי שלושים שנה לאחור. חדר בצבעים רמברנטים, מורה צעיר, אדמוני, מדגים על גב ידי את צורת המגע בקלידי הפסנתר המאפשר להתחיל לחפור במעמקי נגינת שוברט. ופתאום הוא נשלף משם לכאן ומתערבל באצבעותי על קלידי הפסנתר העכשווי.
שוברט הוא כזה. הטרנספוזיציות (מעברי סולמות) החדות שלו מעבירות את המאזין קדימה ואחורה (וגם למעלה ולמעטה) על ציר הזמן. בעצם לנגן שוברט זה טיסות אינסופיות במסע נטול זמן. וכן, הוא מחזיר אותך בשלום לאותה נקודה שהתחלת. חלום.
בתגובה הראשונה הסונטה במלואה

36946962_10216758084089268_3228830274238283776_n

שוברט

2.

אני מאד רגישה לרעש. זה מחריף עם השנים. לרעש וריחות. לפעמים מקבלת תופעות של סינסתזיה, כשהמחיצות שבין החושים נקרעות ואלו חודרים לאלו. ממש סבל. משאית נקיון שעוברת ברחוב יכולה להוציא אותי מדעתי. אני חושבת שהפסקתי לשמוע מוזיקה סימפונית כי לא יכולתי לשאת את ריבוי הגוונים שהפכו לרעש. היתה לי תקופה ארוכה שגם לפסנתר לא יכולתי להאזין. השמיעה האבסולוטית שלי ירדה בחצי טון אבל היו זמנים שהעיליים והתחתונים היו במצבי מלחמה ושליטה וזה היה בלתי נסבל. בשנות השתיקה שלי לא האזנתי למוזיקה בכלל והשתמשתי הרבה באטמי אוזניים. רק עם שירת מנטרות חד גוניות אוזניי חיו בשלום. אחר כך גיליתי את תדרי ה Hemi Sync 
תערוכת היחיד האחרונה שלי היתה לפני שלוש שנים בגלריה "משרד" בתל אביב ובה היה גם מוצג סרטון מצגת עם ציוריי מלווים בתדרים הללו.

קישור לסרטון:

גלי קול

4

3.

בינואר 2018 החלטתי לרוקן את הבית בהרצליה ולעבור סופית לאיזור הסטודיו שכבר שכרתי קודם לכן בצפון. את רוב "הדברים״ של חיי המגוונים מסרתי עד שנותרה דירה חשופת קירות ומסמרים רבים מנשוא. בארון שבחדר השירות היו מאוחסנים, מזה שלושים שנה או יותר, חיי כמוזיקאית. התווים, היצירות שכתבתי, כלי נגינה אקזוטיים שהיו תלויים על הקירות, מחברות תווים. אמרתי: טוב, לזה כבר לא אחזור בגלגול חיי אלו. הגיע הזמן לפח המיחזור. חלק מהתווים נמסרו לשתי חברות, כלי הנגינה למשפחה מוסיקאלית ושאר כתבי היד ומחברותיי גדושות יצירותיי, התגלגלו בנחישות לפחי המחזור השכונתיים.
אבל הדברים התגלגלו אחרת.
כעבור שלושה חודשים חזרתי להרצליה עם מעט מטלטליי שנבחרו להתגורר עמי בצפון.
בלילה הראשון בדירה הריקה שמעתי צלילי פסנתר. שנים שלא יכולתי לשאת את צליליו. בלילה שלמחרת הוא שוב הופיע. הדי הדירה הריקה ביחד עם הצבע הטרי בקירות התעקשו על תדרים מעולם המוזיקה שנעלתי מאחורי מנעול ובריח. אורי פרץ את הבריח. הוא לא התכוון. גם אני לא. אבל הפסנתר המשפחתי המיותר שלהם רץ אלי בזרועות פתוחות. במהירות.
ובעניין הזרועות הפתוחות, עולם המוזיקה דאז, פותח זרועותיו לקראתי באופן שלא הכרתי במהלך שלושים שנות נסיונות ההישרדות שלי בעולם ״המקובל״ של האמנות. אבל זה סיפור אחר.
מוזר. עלומות דרכי המושך בחוטי החיים.

37049960_10216782129450387_1740598714327629824_n.jpg

4.

המאסטרית מדגימה לי את היוגה של הפסנתר.
איך לשחרר את מפרק כף היד. איך להרפות. איך הצליל הראשון מהמרחק הבלתי נראה הפנימי ביותר מגיע אל הצליל הראשוני שממנו מתגלמים כל השאר: היצירה.
בצילום: שושנה כהן מנגנת אופוס 58 של שופן ובלבי מערבולת.
תודה, על שהחיאני והגיעני למקום הזה

37129492_10216790737465582_3981427695480209408_n

שושנה כהן

 

 

 


שתיהן מתגלגלות מצחוק

תמונה: ילדה בת שש עשרה. אחרי שנים של עלבון מתמשך בכל מה שקשור למוזיקה בכלל ופסנתר במיוחד, נמצאה לה מורה לנגינה, אשה צעירה מוונצואלה, הילדה נוסעת אליה פעם או פעמיים בשבוע בשני אוטובוסים ועוד הליכה ארוכה ברגל, עולה במעלית לקומה לדירה בקומה גבוהה, מתיישבת על יד פסנתר כנף סטנואיי ומורה ג׳ינג׳ית מתולתלת עם צחוק מתגלגל מדברת אתה על מגע משי עם הקלידים. הידיים של הילדה פצועות ומצולקות. לא רואים את זה, שהילדה בקושי מזיזה את האצבעות. אבל משבוע לשבוע האצבעות מתחילות לזוז מעצמן. נענות לצלילים העולים מנבכי הפסנתר. ולא רק מהסטנוואי של המורה. גם מהסאוטר הנוקשה והאטום שלה בבית הוריה. היא תמיד ידעה שדו דיאז שונה מרה במול, לא רק בצליל, גם בצבע, בריח, ופתאום יש מי שמדברת אתה על זה, מראה לה איך מנגנים את זה שונה. סול דיאז כל כך שונה מלה במול. והמגע של האצבע הרביעית עם הקליד השחור. היא מתמלאה כמיהה. ילדה בת שש עשרה שעד כה אפילו לא העזה לחלום על זה : צלילים המפלסים מסלולים במפת הנפש הסבוכה שלה. למורה קראו אז סוזאן גייזלר והיא למדה אצלה שנתיים ומאז עברו 43 שנים. והנה הילדה ההיא שוב פוגשת את המורה, ששמה היום שושנה כהן, ומרחק השנים נעלם כהרף עין. גיל 16 נהפך לכמעט שישים אבל שתיהן מתגלגלות מצחוק. שתיהן מתגלגלות מצחוק

_

unnamed

שושנה כהן 2018

 

pianist-5 (3)

איריס קובליו, 2010, אקריליק

_

פוסטים קשורים:

לנגן ליעלה (פוסט על הגילוי מחדש של הפסנתר והחיפוש שלי אחר המורה )

האם הפסנתר חסר (פוסט מ 2012)

הפסנתרנית (פוסט בסלונה על תודות הפסנתר בחיי)

כתבה ב"הארץ" על שושנה כהן

 


%d בלוגרים אהבו את זה: