תגית: שושנה

השושנה הקטופה

איריסיה קובליו, שיר מתוך "מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה" ספר האמן בלווי אקוורלים.

איריסיה קובליו, שיר מתוך "מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה" ספר האמן בלווי אקוורלים.

*

בערב ההשקה הראשונה של ספר האמן שלי "מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה" .(הוצאת אבן חושן) נאמרו דברים מרגשים ומיוחדים עד מאד מפי תלמידים, חברים, אנשי שירה וספרות ומשפחה.

מביאה את דבריה יוצאי הדופן בראייתה הרגישה של תלמידתי מאירה תדמור, הקשורים לשיר המופיע כאן באופן ספציפי ולספר עצמו:

 

השושנה הקטופה

השושנה ה"קטופה" , מופיעה בשיר כאילו היתה  נתונה במצב הזה  מאז ומעולם, כאילו נולדה ככה . הדוברת ממהרת להסביר לנו כבר בשורה השניה של השיר את נסיבות קטיפתה : הצלתה מאימת הבוגנויליה  , בעלת הזרועות , המפלצתית , שאיימה  להשמידה.

השושנה הניצולה והמוצלת מצליחה לשרוד בחדר האמבטיה  החשוך רב הזמן ,כשהיא מכונסת בעצמה  וממוקמת במקום די זניח ויומיומי : בין הברז למכל הסבון . רק לאחר ארבעה ימים וכנגד כל הסיכויים , מצליחה השושנה להכפיל את עצמה באופן מפתיע ולהפער באדום חזק , עז ואפילו נועז . זו גם הפעם היחידה בספר שבו מופיע כתם הצבע החריג הזה.

דווקא במפגש עם האפלה והבדידות היא מצליחה לפרוח באומץ ולהגיע למעין "הארה" כמו זו שהתרחשה תחת " עץ הבודהי"  המוזכרת  אף היא בשיר אחר בספר. השושנה הקטופה  כמו משתהה בתוך אבסורד , ב"זמן ללא חלוף" ונושמת "אויר ללא אויר " .וכבר הזמינה אותנו המשוררת בשיר אחר להתייחד עם הנשימה הפשוטה , להתיידד עם הצללים ולהשתהות אתם לרגע . עצם המהלך לנסות להגיע מן הנשייה  אל הנשימה  איננו פשוט ומחייב  הקשבה עמוקה ולב פתוח.

פעמיים בספרה מזמינה אותנו  הדוברת להתבונן בשושנה שכמעט חוסלה ,

כפי שחוסלו גם טווסי הלילה.

פריחתה האדומה והחיה של השושנה בולטת עוד יותר על רקע קולם הכחול הנכחד של הטווסים, אך גם היא בסופה , נושקת לרקב .

ואם כבר  על השושנה לסיים את החיים , כדרכו של עולם, הרי שעדיף  שזה יעשה עם חמלה ולא סתם כך בזרועותיה של הבוגנויליה או של כל מפלצת אחרת.

 מאירה תדמור

*

וזו עבודת אקוורל שלי מספרי הקודם שלא מופיעה בספר הזה, אלא בקודם לו "זמן טרופות":

איריסיה קובליו, אקוורל על אריזת תרופה, 2010

איריסיה קובליו, אקוורל על אריזת תרופה, 2010

איריסיה קובליו, אקוורל 2007

איריסיה קובליו, אקוורל 2007

איריסיה קובליו, אקוורל 2006

איריסיה קובליו, אקוורל 2006

איריסיה קובליו, שושנה גלויה, אקוורל, אוקטובר 2014

איריסיה קובליו, שושנה גלויה, אקוורל, אוקטובר 20141

ועוד על השושנה בפוסט שלי הכלום

*


שושנת השבת מצטרפת למצעד הפרחים

איריס איריסיה קובליו, אקוורל, מרץ, 2014

איריס איריסיה קובליו, אקוורל, מרץ, 2014

ושוב כתבתי ומחקתי אינספור פעמים טקסט לורד הזה, השושנה, שציירתי בשבת, בעיניים טרוטות. אני חושבת שהכי מתאים להגיד אותי עכשיו זה השיר של זלדה, שגם בזכותו אני קוראת לכל הורדים שאני מציירת "שושנים".

*
ידידות/ זלדה

שושנה שעלים לה כתומים
חצתה את אימת המרחק
שבין קיומה הצמחי
לדם קיומי
להיות ידידת לבי.
שושנה חרישית כקטיפה
בסומכי נפשי,
יחד נפייט פיוטים
בארמון המור
שבלב האין,
יחד נחלום.
שושנה שעלים לה כתומים
מוחה את דמעתי.

*

הנה קישור למצעד הפרחים

שהחל לפני כעשור


השושנה

*

 הַשּׁוֹשַׁנָּה שֶׁלִּי הַקְּטוּפָה

זוֹ מֵהַשִּׂיחַ שֶׁהִצַּלְתִּי מִזְּרוֹעוֹת הַבּוּגֶנְוִילְיָה

שׂוֹרֶדֶת כְּבָר חֲמִשָּׁה יָמִים בַּחֲדַר הָאַמְבַּטְיָה הֶחָשׁוּךְ רֹב הַזְּמַן

אֲנִי פּוֹגֶשֶׁת אוֹתָהּ בְּכָל  צִחְצוּחַ שִׁנַּיִם

בַּלַּיְלָה פִּיהָ כְּבָר סָגוּר

וּבַבֹּקֶר טֶרֶם נִפְתַּח

אֲבָל אֶתְמוֹל רָאִיתִי אוֹתָהּ בַּצָּהֳרַיִם

וְלֹא הֵבַנְתִּי אֵיךְ הִצְלִיחָה לְהַכְפִּיל אֶת עַצְמָהּ

בֵּין הַבֶּרֶז לִמְכַל הַסַּבּוֹן

וּלְהִפָּעֵר בְּאָדֹם כֹּה נוֹעָז

 

  Iris Kovalio

 

בדרך כלל הכתיבה שלי קשורה למראות, לדימויים, למבע חזותי.

הרבה פעמים אני מתלבטת האם להביא את  הכתיבה לצד ציור או צילום. האם להפריד או להניח להם להסתדר ביחד ולעשות את שלהם, גם אם יגזלו זה מזה תשומת לב. האם ישלימו זה את זה? ואם ישלימו אחד את השני האם זה אומר שהם לא עומדים כל אחד בפני עצמו? האם שירה טובה זקוקה לדימוי? האם היא תתייבש בין הדפים (הוירטואלי או הממשי) כשהיא נטולת דימוי כלשהו, או אפילו רק כתם צבע? האם ציור צריך טקסט? גם אם הטקסט נראה לא קשור לציור ואף יוצר "מרחב שלישי", האם הטקסט נחוץ? ואני לא מדברת כאן על הסברים או ניתוחים, אלא על צירופים.

 

אולי אצלי הדברים לא זקוקים לניפרדות, כי אני מורכבת מכמה דרכים, לפעמים הולכת בהם בו זמנית, לפעמים בוחרת באחת, זמנית בלבד, כשהאחרות מלוות מהצד, מלמטה, מנקיקי הסלע.

אולי אני רואה את הטקסט שלי כהזדמנות לצרף ציורים. כמו כאן.

איריס קובליו, צבעי מים, 2002

איריס קובליו, צבעי מים, 20021

*

איריס קובליו, רישום עיפרון, 2000

איריס קובליו, רישום עיפרון, 20001

*

איריסיה קובליו, צבעי מים, 2011

איריסיה קובליו, צבעי מים, 20111

*

איריסיה קובליו, צבעי מים 2012

איריסיה קובליו, צבעי מים 20121

*

איריס קובליו, צבעי מים, 2005

איריס קובליו, צבעי מים, 20051

*

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים, 2012

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים, 2012

ציורי השושנים צויירו בתקופות שונות. חלקם נמצאים בפוסט אחר שלי: האוסף הלא רישמי של הסוגה בשושנים

*

קישור לשושנה  זוֹ מֵהַשִּׂיחַ שֶׁהִצַּלְתִּי מִזְּרוֹעוֹת הַבּוּגֶנְוִילְיָה

*


סימני פרחים

גם כשהעולם מתהפך מבחוץ ומבפנים והקור נועץ שיניים בכל, גם כשמבול מחריב את גינת טיפוחייך ואת בטוחה שזהו, מחר כבר לא תזרח הבטחת השמש, השמש

מפציעה

נשלפת מן החושך הרטוב

ומאירה באחת את שושן הגינה

 

את גוזמת בזהירות

ושמה בצנצנת הכחולה ששמרת מימים אחרים

 

ואם ימים אחרים, את נזכרת בציפור גן העדן הזו

 

ובאיי גן העדן עטורי הבוגנוויליות וכובעי הנזיר

 

ובמחול האנטריונים

 

ובסיגליות שהביא לך

 

ובתהום הכלנית

 

ברקפות שליוו את מהמורות הדרך

 

ובסחלב של ההתחלה

והסחלב של הסוף

 

ובבקר את פותחת את הפייסבוק

ומישהי יקרה שולחת לך את התמונה הזו

 

כל צילומי הפרחים: איריסיה קובליו 


האוסף הלא רשמי של הסוגה בשושנים

ראשיתה של שושנה בשבילי היה שם של ילדה, ג'ינג'ית רעשנית. לצירוף האותיות הזה מתלווים בעיניי צבעים של אש, אש צועקת, פולשת, מאיימת ומסוכנת. בבית היו העדפות לפרחים אחרים. ובשדה שעל יד בית ילדותי פרחו פרחי הבר הנפלאים ובשדרה – הצאלון המרהיב הצל על ילדותי. בירושלים, ברחוב שלאין, בכניסה לבית (הנהדר בחיי) בו התגוררתי, פגשתי בשושנים הראשונות שפתחו את לבי.  ובאותו זמן הכרתי גם את זלדה משערי חסד, שהיתה השושנה בתוך אי חלום. את השיר השמיימי שלה "כל שושנה היא אי" הלחנתי באותם ימים, במסגרת לימודי באקדמיה למוסיקה.                                                                 אבל בזר השושנים הראשונות שקבלתי, שנים אחרי ירושלים, התאהבתי עד שיכחה עצמית. הוצפתי. נעשיתי מכורה. הנה הזר הראשון.

 זר שושני אהבה, 2000

וזו השושנה הראשונה שרשמתי, בקנדה הרחוקה. מצאנו אותה בחנות פרחים בעיירה נידחת. היא לא היתה שושנה מקומית. היא היתה שושנה מהשמיים. ובאותו זמן, כשניתנה לי, חשבתי שהיתה בהתגלמותה אהבה לאין קץ

איריסיה קובליו, שושנה, רישום עיפרון, 2000

בתקופה שלמדתי  וודנטה ורג'ה יוגה  והקשבתי ללימוד של מורי דאז, ציירתי בעיקר פרחים. ובעיקר שושנים. בגינת המרכז ליוגה שלנו היו כמה שיחי שושנים שנשתלו עוד בימי הקמתה של הרצליה. אלוהים, ללא ספק, שכן בהם.

 

והנה כמה אקוורלי שושנים מאז

איריסיה קובליו, אקוורל, 2004

איריסיה קובליו, אקוורל, 2002

איריסיה קובליו, אקוורל 2002

איריסיה קובליו, אקוורל 2001

איריסיה קובליו, אקוורל, 2003

איריסיה קובליו, אקוורל, 2006

איריסיה קובליו, אקוורל, 2006

איריסיה קובליו, אקוורל 2007

זה השושן האחרון שציירתי

איריסיה קובליו, אקוורל על אריזת תרופה, 2008

אחריו כבר הכל השתנה. רק הציורים שרדו. בינתיים.

.

עוד בעניין השושנה "הכלום"

.

קורסי ציור באקוורל


לישון עם פרחים, לוסיאן ואני

אתמול בשיעור ציור מצאתי בספרית הסטודיו בו אני מלמדת ספר רישומים של לוסיאן פרויד. חלק מהרישומים לא הכרתי. אחד הדהים אותי במיוחד

Lucian Freud

מיד חשבתי על הציור שמלווה את כותרות הבלוג הזה:

Iris Kovalio, watercolors, 2009

ציירתי אותו ב 31 לדצמבר 2009. קראתי לו "לישון עם אמריליוס" והוא היה נשיקת החצות שלי, חצות ההתפקחות של חיי.

ליד הרישום הזה מצאתי עוד רישום:

Lucian Freud

עלה התאנה של לוסיאן חושף עין אחת משתוממת

ואז נזכרתי בציור הזה שלי

Iris Kovalio, Zman Trufot, watercolors on medicine package, 2008

ובעבודה הזו שלי:

Iris Kovalio, watercolors, 2009

וכמה שאני אוהבת, בנוסף לשושנים והיביסקוסים, נרקיסים. הנה הנרקיסים של לוסיאן:

Lucian Freud

והנה אני, אחרי הצפה בשדה נרקיסים שלא מן העולם הזה, בעולם אחר שכבר נמחק ואיננו:

Iris Kovalio, watercolors, 2009

והנה עיני אישה של לוסיאן פרויד, שאולי איבדה זה עתה את תמימותה או את אהבת חייה:

Lucian Freud

והנה העבודה הזו שלי, שכבר נמחקה ואיננה:

ועוד ציור נפלא של לוסיאן:

LucianFreud-Girl-in-Bed-1952

הפעם בלי פרחים.

אז אני מביאה את הפרח:

Iris Kovalio, The Endlrss Rose, watercolors, 2011


הכלום

את מגיעה ליום שאין בו כלום. אין תוכניות למחר, אפילו לא לעוד רגע. כלום. את מתעוררת לאט. אור בוקר אפרורי חודר דרך החלון הפתוח תמיד, משב רוח קלילה, את לא מביטה בשעון, רק עוקבת בעיניך אחר תנועת העלים השונים שנראים מבעד לחלון ואת כבר לא שואלת את עצמך בשביל מה לקום מהמיטה, כי עכשיו את מתעוררת לאט ושמה לב שהלילה ישנת באלכסון

וידייך פרושות לצדדים. זה לא שזו הפעם הראשונה. היו לך לילות אינספור כאלה. את לא ממש זוכרת. אולי אפילו כבר ישנת באלכסון הרבה פעמים. אבל עכשיו שמת לב לזה. שמת לב ולא מיהרת להגיד לעצמך דברים על זה

את גם לא ניסית להיזכר בחלומות. הם הבליחו ונעלמו ללא אחיזה. כך גם המחשבות שמסחררות אותך מהרגע שאת פוקחת את עינייך. כן, המחשבות, כמו להקות צפרי טרף, עטות על כל חלל וממלאות בקולותיהן הצפופים. וגם היום באו הלהקות. הסתכלת עליהן, איך הן נכנסות, ואיך הן גם יוצאות מהמרווחים האלה, שהם כלום

והכלום. האם הוא רע? האם הוא טוב? האם הוא מטרה? האם הוא גבוה? נמוך? דבר לשאוף אליו? דבר למלא אותו? דבר לשמוח בו? דבר למהר להגדיר אותו?

כלום זה כלום. ואם עיניך נעות עם העלים הירוקים בחלון ומתענגות מהמראה אז את לא בכלום. ואם את מקשיבה לצפרים את לא בכלום. פעם למדת שאפשר לראות הכל, וגם להרגיש וגם לפעול, אבל אם לא תזדהי עם זה, אם תהי בנוכחות מתמדת אז את בכלום.

להזדהות. להיות נוכחת. גם את המושגים האלו את רוצה לפרק. מה זה להזדהות? – לזהות את הרגש המתעורר כ"אני". כשייך לי. אז לתת לרגש להתעורר, להתבונן עליו, וזוהי הנוכחות, ולדעת שהוא, הרגש, חולף. ושוב בא ושוב חולף.

האם אפשר לחיות כך?

ומה זה חיים?

האם אפשר לאהוב בן זוג כך? משפחה?

ומה זו אהבה?

אומרים  שרצוי לשאוף לטוב

ומה זה טוב?- אפשר להתכוון לטוב ויוצא רע. אפשר לעשות רע ואז מסתבר שזה היה לטובה.

להתכוון? מה זה להתכוון? מה זה "העיקר הכוונה"- להתכוון לטוב לפי מה שאת מבינה שזה טוב. יש דבר כזה?

בן זוגך רוצה שתבטיחי לו שלא תעזבי אותו אף פעם. בלי הבטחה כזו הוא לא ימשיך קשר של זוגיות אתך. בחתונה אנחנו מבטיחים זה לזו כחלק מאמירות הטקסים המקובלים. האם אנחנו לגמרי בטוחים בהבטחות הללו? או שאנחנו רק רוצים להאמין שכך יהיה. האם זוהי הכוונה? האם באמת אנחנו מתכוונים לטוב הזה? והאם הטוב הזה יהיה טוב בכל מצב? כמה זוגות  נעשים עיוורים זה לזה בעודם ישנים באותה מיטה, כי הבטיחו הבטחה טקסית חד פעמית, מול עדים, או זה לזה באינטימיות, בזמן של הצפת רגשות, אהבת נצח?

נצח? מילה כל כך פיוטית, בלי לשאוף לנצח, להנצחה, לא היינו יוצרים דבר. מהי יצירה אם לא המאבק העיקש בחולף? במשתנה? מילה כתובה יכולה לשמש עדות לדורות, ציור וצילום מנציחים דימויים כפי שנתפסים ונעצרים בעיני היוצר והופכים לחומר שגם הוא עדות. המוסיקה לוכדת תדרים, מארגנת אותם כפי שהמלחין שומע בזמן יצירתו, וגם היא ניסיון להנציח ולהשמיע את התפיסה הצלילית האישית של היוצר. תיעוד והנצחה קיימים בכל, לא רק ביצירה האומנותית. אנחנו מצלמים את חיינו, כותבים במדיות השונות, עושים דקורציה לבית, רוכשים, מטפחים, מתחתנים, מביאים ילדים ובונים מצבות על קבר. ומהי המצבה אם לא הנצחה?

הוא לא רוצה מצבה. הוא רוצה להיות אפר מפוזר על ים. הוא לא מאמין בעצמות והוא לא מאמין בהנצחה, אבל הוא כותב ספרים

ומה יהיה על כל הספרים, הציורים, הצילומים הדיסקים וכלי הנגינה והפסלים והרהיטים והתכשיטים כשהעולם יגמר? האם הם נוצרים בו זמנית גם בעולם מקביל, עולם שאיננו חומר? האם יצירה היא אנרגיה שיש לה גם ביטוי בחומר אבל לא רק? האם במובן הזה היא נצחית?

**

את מתבוננת בפרח שפרח זה עתה במלואו. שושנה. את גוזמת אותה. את מריחה אותה. את שמה אותה בזהירות באגרטל זכוכית. עם מים קרירים. את מניחה את האגרטל על שולחן העבודה שלך ומכוונת עליה תאורה עדינה, תאורה המדגישה מעט את הצללים שבין עלי הכותרת. האור מרצד על קימורי השושנה. נראה שהשושנה בעצמה מרצדת. מרקדת. בוערת. את נזכרת בשיר של זלדה:

כל שושנה היא אי
של השלום המובטח
השלום הנצחי

בכל שושנה מתגוררת
ציפור ספירית
ששמה "וכיתתו

ונדמה
כה קרוב
אור השושנה
כה קרוב
ניחוחה
כה קרוב
שקט העלים כה קרוב
אותו אי
קח סירה
וחצה את ים האש

ואת רוצה שהשושנה תישאר אתך. את מציירת אותה והיא ממלאה את הכלום הזה ומאפשרת לכלום הזה להסתיים כדי להמשיך לעוד יום

בלעדיו

איריס קובליו, שושנה, צבעי מים,


%d בלוגרים אהבו את זה: