תגית: שינוי

7 שבועות

 

1. 

אנחנו, הורינו, בהשתדלות מתמדת להמתיק את זמן הילדות. מצלמים. מתעדים. מלבישים. ממלאים בסמלים. ואנחנו, לפעמים זוכרים זמן זה בחיוך או פרץ סנטימנטאליות ולעיתים מעדיפים שהכל ישאר אי- שם, נקרא לו אלבום, או "הדברים" שמהם השתנינו, לבלי היכר. לפעמים. כי אין השתדלות בלי טעות

 

2.

טנא אצלי קשור לאחת משתי החברות הכי טובות שהיו לי, שתיהן שינו את עולמי הפנימי. כל שינוי הוא דבר טוב. כל שינוי הוא צמיחה. טנא היה שם משפחתה המורכבת של החברה ההיא. איפה היא עכשיו? זה לא משהו שמסקרן אותי במיוחד.

.

 3.

 אין גינה בלי פחד מנחשים. אין אביב בלי עקצוצים. פריחה היא פריחה. היא מרגשת והיא מגרדת והיא מעוררת והיא מפחידה.

.

 4.

 מתן תורה מעורר בי את הגעגועים לילדה איריסיה. היא הולכת במדבר, עדיין, עם אחיה הצעיר, ועיניה נמשכות לעגלים הנוצצים. אחיה מזרז אותה. עוד מעט זה יגיע. אל תעצרי. יופיים לא אמיתי. הם אמנות שווא. והיא אומרת שאין דבר כזה. יופי הוא יופי. אבל הוא שר לה. היא נקרעת בין ניגוני התפילה לבין מופעי הזהב. איריסיה איריסיה. כשמגיע המעמד היא מקבלת את שמה.

 

5.

אני מכירה אישה אחת שיש לה יכולות שמעבר לכל הגדרה. יש לה תלמידים ובית "רגיל". כשהיא הולכת למכולת אף אחד לא יודע שהיא זו היא. היא מצחיקה מאד וגם כשכואב לי, הגב למשל, או שק הדמעות, אני לא יכולה שלא לצחוק על יד נוכחותה. אני מקנאה בשכנים שגרים בדלת מולה. אבל הם לא יודעים שהם גרים בדלת מולה.

6.

האנונימיות משחררת! גם אני בהשתדלות מתמדת לשמור אותה בסביבתי. פעם היה שדה גדול עם פרחי בר מאחורי הבית שלי. פעם זה לפני פחות משנה.. עכשיו סוללים כאן כביש, 4 מסלולים ורכבת ביניהם. הכל משתנה. גם אני. וזה מבורך, גם אם נדמה שזה נורא

.

7.

ובכל זאת תמונת ילדות

 

חג שבועות בגן חולדה, 1962-3

חג שבועות בגן חולדה, 1962-3

ואחת אחרת  לגמרי

 שרי קרישנה שבועות

ופוסט נהדר וממלא השראה של מרית בן ישראל על עגלי הזהב באומנות כאן.

 


מערה בשלג. מערה בהרצליה. ורותקו

אני עומדת לסיים את הספר על חייה של הנזירה טנזין פלמו, אישה אנגליה שבחרה בנזירות בודהיסטית מגיל צעיר והתבודדה בפרישות מוחלטת במערה על אחת מפסגות ההימלאיה, במשך יותר מעשור. בספר מתואר מסע סיגופיה מעורר ההשתאות. גם אני חלמתי, בפרקים שונים של חיי, על נזירות וסיגופים. המושג הימלאיה  היה שווה ערך לכיסופים ופרישות והתבודדות – אורח חיים אידיאלי כדי לחשוף את מהות קיומי, את האמת, הנעלה, הטוב

כוונתי לחשוב שרק על ידי סיגופים קיצוניים, ויתור על הנאות, תשוקות, רכוש, משפחה, חברים, יחסים כלשהם עם מה שמחוץ לי- רק זה הנכון, הבלעדי, הייעודי של האדם. לצאת אל הטבע הכי קדום שיש, רצוי בגבהים, למצוא מחסה בסיסי ולהתמזג עם השקט. שקט? בשקט ההימלאיה הטבע צורח, ההישרדות מכווצת, פעימות הלב נשמעות כהפצצת מלחמת העולמות, זרימת הדם הופכת  גלי צונאמי עליהם רוכבות המחשבות המרושעות ביותר ורק ע"י התמדה וסיגופים קיצוניים אפשר לחצות את הצונאמי הזה לשכבה שאולי פחות רועשת או מאיימת אבל היא משולה לאגם כאב אינסופי של הקיום הפיזי ואז הדרך עוד מתמשכת ומייגעת למצב הנכסף של תודעה אינסופית

 אולי זו דרך מסויימת. אך האם זו הדרך האידיאלית, הנעלה, הבלעדית?

הבית המשפחתי, ההורות, הזוגיות זו מערה לא פחותה ממערה בשלג ההימלאיה. גם באורח החיים הזה ההישרדות קשה ורבת תהפוכות. האנשים שאנחנו חיים איתם, בעיקר במסגרת משפחתית, מייצגים  חלק גדול מהצדדים החלודים של הווייתנו, משקפים את מגבלותינו, תסכולנו, וכאב קיומנו. חיי משפחה הם ייסורים וסבל לא פחות מחיי פקיר שישן על מיטת מסמרים.

אבל מה עם אהבה? בניית בית? טיולים ונופשים? סיפוק מהצלחת ילדים?

כל אלו תגיות. אם נסיר אותם נראה את הקושי והסבל, את המאבק בחולף, במשתנה, בגווע, בכל הרמות, מהבולטות לעין ועד הסמויות, הרוחשות בפנים ומתגלות לפעמים במחלה, בפרידה, ועוד.

אז דרוש אומץ רב להיות אדם, אדם זוגי ומשפחתי בתוך בית. הבית הוא המערה החשופה לכל מראות ההימלאיה המגוונים.

בבית יש אהבה ומגע וארוחה משותפת, בבית יש הריון, ילדים מתוקים, הורים שבאים לעזור, בבית ישנו בעל שהולך לעבודה בבוקר וחוזר לארוחה חמה, בבית ישנה גינה עם ורדים, בבית יש טלוויזיה ועיתונים ומחשב ופינת עבודה ובבית ישנם לילות שינה עם רגלי אוהבים שלובות וגם ישנם לילות ללא שינה.

ובלילות ללא שינה את לא רוצה לחשוב על מה שלא בסדר, על הקשיים, אבל הם עולים על הקירות החשוכים ומספרים סיפור שגובר מלילה ללילה ואז הבית שלך הופך למערה. את רוצה לזרוק את כל הקשיים אבל את מבינה שהם חלק ממך. הבעל שלך שמזמן לא הביא לך פרח, הוא הפרח שלא נתת לעצמך כבר הרבה זמן, למשל, זה לא שאת לא מציירת פרחים. את מציירת אותם בשלל השמחה שהם מפיצים, אבל את הפרח הפנימי שלך את לא משקה, ואת מאשימה אותו, והוא מאשים אותך, והילדים עוזבים את הבית ואת מקבלת גלי חום שזה יותר גרוע ממסמרים זקורים על מיטה, ואת חושבת שכדורים ישככו, אבל הם ממכרים ואת צריכה אומץ כדי להלחם בהתמכרויות שכבר הפכו לחלק בלתי נפרד ממך, ואת חושבת שאם תחליפי בית ובעל הכל יחזור על מקומו בשלום, ושוב את צריכה אומץ כדי להחליט שאת כן תישארי בתוך כל הקושי הזה ותשרדי ותלמדי ותצלחי את הגלים החריפים, ואת נאבקת, כמו הנזירה שקבורה במערתה תחת ערימות שלג והחמצן שלה אוזל, ואת מוצאת, כמוה, את חפירה ולאט לאט מצליחה לחפור פתח כדי להמשיך לנשום ולא לעזוב את המערה, שהיא המקום בו נועדת להגשים את עצמך, את מהותך כאישה, כאדם שלם, והנה חודר אוויר ואת מוכנה לנקות ולהמשיך, ומרוב מאמץ ותעסוקה את לא שמה לב שנשארת לבד.

הוא כבר בחר במערה אחרת.

טוב , הנה מה שרצית, מערה בהימלאיה. והיא בהרצליה. שבי, כמו הנזירה טנזין פלמו והתבונני בנטישה הזו, בגבולות הכאב שנמתחים עד קצה הנשימה, יש לך הזדמנות למנת ייסורים גדושה, בודהיסטית ממש, אולי דרכם תוכלי להציץ לרגע אל נשמתך ולזכות בחסד הזה של התעוררות

הנה כמה מערות של האמן העילאי מארק רותקו:


%d בלוגרים אהבו את זה: