תגית: שעורי ציור

במה להיאחז אם לא בכלנית

%d7%9b%d7%9c%d7%a0%d7%99%d7%95%d7%aa-105

הזנת כיתוב

החומר: צבעי מים

הזמן: שעורי ציור

האגרטל: מאיטליה (הוא לא מתקיים כאן בממשותו)

הקושי: תפיסת המציאות

מצב הרוח: דרוך

מצב האחיזה: מתקשה להרפות

הביצוע: בטחון עצמי שאינו מופרז בהחלט

התוצאה: מלבבת למדי

היכולת להסביר: יורדת מתחת לאפס בשעות הלילה

הלילות: ארוכים מנשוא

הזמן: סוף נובמבר 2016

הצבעים: צבעים

הטקסט: ככל הנראה מיותר

%d7%a2%d7%95%d7%a0%d7%aa-%d7%94%d7%9b%d7%9c%d7%a0%d7%99%d7%95%d7%aa

ובשולי הדברים:

שעורים בצבעי מים, יחידים וקבוצות קטנות, בסטודיו ביתי. בהרצליה.

תמונות משעור ציור "אקוורל הכלנית", 2016

 

 

 

 


סוד האיפור

 

תלמיד שלי  אמר לי  אמש: דברים שאת אומרת על צבעי מים נשמעים כמו בספר "הסוד". למה את לא מוציאה ספר כזה.. הכל נשמע כל כך ברור ופשוט. איך לא הבנתי את זה. חיפשתי בספרים רבים. לא מצאתי  דבר ממה שאמרת לי בשעתיים האחרות, בזמן שאני כאן, אצלך.

טוב, זה נשמע כמו פרסומת לשיעורי הציור שלי. ולמה לא. מותר. וגם מותר להתפרנס בכבוד ממשהו שיודעים ואוהבים. ידע שצברנו ומעבירים הלאה. ללמד צבעי מים זה להעביר יידע. זו לא טכניקה. אבל תלמידים אוהבים לחפש טכניקה. הרבה ספרים נכתבו על טכניקות. בדרך כלל הם מגלים שזה לא מה שהם חיפשו.

לכתוב ספר זה טוב. וזה יכול להיות ספר שונה, עם נקודות פתיחה שלא הופיעו עד כה בשום ספר שמדבר על צבעי מים. וזה אפילו יכול להיות להיט (עם ההשקעה הנכונה) אבל האם זה יכול לבוא במקום להגיע לכאן? להגיע שוב ושוב, שבוע אחרי שבוע, להצטופף בדירה נחמדה בקצה שכונה, לקבל קפה שחור עם ג'ינג'ר ולימון, לפעמים עוגת נוטלה או ורדים, להתבשם מענף סיגלון שנתלש לפני השיעור ופיזר את סגוליו בין המטבח ועד השולחן הגדול, למרות שתלמידה אחת כבר שנתיים לא ציירה פרח אלא את החתול שלה מתכרבל בתוכה בסלפי מהאייפון , או אפילו שאחרת כבר בהפסקה מצבעי המים, קנתה אקריליק אמסטרדם וקנווסים קטנים ומנסה לצייר ים או חלון מאיזו גלויה ישנה שמצאה בקופסת ההפתעות, שתמיד מונחת איפשהו על איזה מדף.

אז הצטערתי שלא הקלטתי את עצמי, כי הוא אמר שדברי נשמעים כמו יהלומים של אקוורל. אני כבר לא זוכרת מה אמרתי. לפעמים תלמידים מוציאים ממני דברים שלא ידעתי שהם קיימים בתוכי. למרות אני מלמדת המון המון שנים, תמיד נדמה לי שאני צריכה להמציא את השיעור מחדש. אולי זה חלק מ"הסוד". אין לי מושג. ואחרי זה אני לא זוכרת כלום.

אז איך כל זה קשור לאיפור?

בחדר האמבטיה נשרפה הנורה. החלפתי לנורה חסכונית ולא שמתי לב שמסומן עליה אור קר. ואכן האור כל כך קר. כמו בחדר מתים. אמנם האמבטיה, הקרמיקה, הכיור, נראים צחורים להפליא באור החד הזה, כמו במלון שישה כוכבים, אבל פניי הנשקפות במראה מפחידות ביותר. אפילו מייקאפ ושפתון לא עוזרים. חשבתי על האור הזה כמסיר איפור קשוח. גם אם תשתמשי במערכת איפור יוקרתית ביותר, כשתסירי אותו ותראי את עצמך במראה באור הזה תביני שכל הסודות שלך נחשפו. ובעצם שום דבר לא יעזור לך גם אם תמהרי להחזיר את האור הצהוב החם לחדר האמבטיה. האם את עדיין תאהבי את עצמך, גם אחרי ניקוי הפנים, באחת עשרה בלילה, אחרי שסיימת להחזיר את השולחנות למקום ולרוקן את הצנצנות, להאכיל ולהוציא את הכלבים, לשטוף את המרצפות, לנקות הכיור, להוציא את הזבל, להשקות את החצר המאובקת מהקיץ, לסגור את הסורג, לכבות את האור בחדר העבודה ולצחצח שיניים מול המראה?

אני קוראת עכשיו את מה שכתבתי ומנסה לחשוב מה הקשר בין צבעי מים לאיפור. אולי צבעי מים הם איפור של הנפש  והם הסוד של לאהוב את עצמך גם באור הקר והמצוחצח במראה, בלילה, בינך לבינך, במעלה השנים שחולפות ומשאירות חריטות על עורך. רגע של מבט לתוכך. אולי אהבה.

איריס קובליו, סומק קרליין, טכניקה מעורבת עם צבעי מים, 1989

איריס קובליו, סומק קרליין, טכניקה מעורבת עם צבעי מים, 1989


היביסקוסים. להתאהב מחדש

מפרסמת את הפוסט מחדש לרגל מכירה של זוג  ציורי היביסקוסים

כשאניקה הגיעה לארץ, כעולה חדשה מרוסיה הלבנה, זכתה לראות את פרח ההיביסקוס בפעם הראשונה בחייה. היא כבר לא היתה צעירה וכבר מזמן שכחה את ההרגשה הזו של גוף מצטמרר מעונג. מספרים עליה שהיא אמרה: הו, הו, והתעלפה לכמה רגעים, כשחיוך אקסטטי הרחיב את פניה השמנמנות ואת אזור שדיה הגדושים. היה זה ההיביסקוס האדום, השגור בארצנו החמה על הגדרות בכניסה לבתי השיכון של אשדוד. אור השמש הקופחת הזקיף את העֲלִי הורדרד אל על וזהורי קצוותיו נגעו קלות באפה של אניקה טרם התמוטטה במתיקות המדוברת ההיא.

מזמן לא ציירתי היביסקוסים אבל מאד אהבתי לציירם. הם מככבים ברוב ציורי הפרחים שלי באקוורל. נזכרתי בהם השבוע כשליקטתי אחדים מהם לשיעור ציור בבית האמנים. החורף והכפור לא מיטיב איתם. שכחתי שחורף, כי אצלי בלב האביב הקדים. בקושי מצאתי כמה היביסקוסים אדומים, קטנים ממידותיהם ומצבעם העז המקומי, היביסקוסים קמוטים וקרועים מגשם. ובכל זאת הצלחתי לאספם לזר קטן ולתת להם לכשף את המציירים אותם, כי אי אפשר שלא לעשות אהבה איתם.

ההיביסקוסים המרגשים ביותר ראיתי באי גן העדן שבבהמס. על מעשיי שם, במשך כמה חורפים רצופים בתקופה אחרת של חיי, באוהל בין שיחי הפרחים הללו, אכתוב אולי בהזדמנות אחרת. לצערי לא נשארו לי תמונות מזמן ההוא, אבל עקבות ההביסקוסים העינבליים נחרצו בציוריי. מה שמאפיין את ההביסקוסים של גן העדן ההוא הוא דקיקותם, העֲלִי הארוך מאד שלהם, סלסולי עלי הכותרת ועירסוליהם התמידיים כמזמינים את כל מעופפי האי לחדור אל פנימיותם המתקתקה. אלו היו ההיביסקוסים הכי מוסיקאליים שפגשתי.

כשהיינו קטנים, בשכונת מונטיפיורי בתל אביב, אהבנו למצוץ את לב ההיביסקוס. הוא היה כל כך מתוק וערב ללשונותינו. לי זה היה טעים אפילו יותר מסוכרייה אדומה על מקל  שעטפה תפוח ירוק. אומרים שמיץ ההיבסקוסים רעיל. מעניין. רעל לפעמים הוא גם תרופה. הנה עובדה. אני כאן. כבר לא צעירה. ואוהבת עד מאד ללמד איך לצייר היביסקוסים בצבעי מים מרוממי לב.

.

והנה גלריית ההיביסקוסים שלי. אקוורלים, 2003-2009

.


%d בלוגרים אהבו את זה: