תגית: שקיעה מוזהבת

התחלתי בתכלת

התחלתי בתכלת. שיהיה הכל תכול. משב קריר. עמוק. תכלת מכשפת. שלושה סוגים של תכלת. בעצם התחלתי בזהב כהה מטאלי מדברי. ומתוכו פאטה מורגאנה , הכמיהה

לתכלת. תכלת על יד תכלת. תכלת בוקעת. תכלת מתפרצת בין ערימות בטון של עיר. תכלת מנחמת. ולא של שמיים, אלא תכלת ים רחוק, בלתי מושג. תכלת שבמבט חטוף. תכלת שלא מכאן. תכלת געגוע.  תכלת בלתי אפשרית אלא במרחק. מרחק אהבה אחרת לגמרי. תכלת כיסופים.

ואז נזכרתי בשקיעה ההיא. כנראה שעדיין היה חורף. ועדיין הצפרים נדדו בצרחות ארוכות מסתובבות. ועדיין הלב רעד בחוזקה שם, בקומה השישית, ביחד עם הרוח השורקת ומטסי העננים הכחולים כהים, המתפוררים על רקע שמי הענבר-דבש, הנוטפים מול מרפסת תמימה שעולם כה רב פרוס לרגליה והיא צריכה להכיל כל מבט ומבט, המתעקש לחקור כל סמטא ועיקול, כל צל וכל קרן, כל תנועה וכל צירוף, גם יהיה בלתי הגיוני לחלוטין.

אבל התכלת לא יכלה לזהב. גם היא רצתה לנצוץ. היא ספגה לתוכה את הפז והזהר חסרי הבושה. והיא נפערה. ונכנעה. והכל סביבה הזהיב להפליא.

גם סומק שמי האופק.

ושוליי הדברים.

*

מאחורי כל זה עומד סיפור אהבה. כשאנחנו מתחילים אותו לא תמיד אנחנו יודעים לאן נובל בתוכו. ידיים נעלמות מציירות אותנו ללא הרף. לעיתים אנחנו נצבעים ומוורידים, לעיתים משחירים ונמחקים ולעיתים בגדינו נמלאים כוכבי זהב ופנינו נוהרות.

ניסיתי לתעד תהליך.

התחלתי בתכלת

איריסיה קובליו, אקריליק, 130/80


%d בלוגרים אהבו את זה: