תגית: תערוכה

אלכסון

מישהי שאלה אותי היום מדוע הים אצלך עקום. עניתי אלכסון. אלכסון הוא קו נטוי וקו נטוי הוא נטייה.
נטייה היא הבעת רגש. מערכת יחסים. אהבה. משיכה. השתוקקות.
בדקתי האם הנטייה (האלכסון) היא מימין לשמאל או להפך? ראיתי שגם וגם.
מעניין לראות את הדיאלוג עם האלכסון הזה של האוצרת רחל סוקמן. איך בשקט בשקט היא העלתה אותם על הקירות ויצרה את גלי קולי.
בואו.

גלי קול

תערוכת יחיד של ציורים

גלריה משרד בתל אביב
זמנהוף 6 תל אביב.
ימים ב,ג,ד,ה 11:00-18:00 יום שישי 11:00-14:00

איריסיה קובליו, אקריליק על עץ.

איריסיה קובליו, אקריליק על עץ.

איריסיה קובליו, אקריליק על בד

איריסיה קובליו, אקריליק על בד

איריסיה קובליו, אקריליק על בד

איריסיה קובליו, אקריליק על בד

איריסיה קובליו, אקריליק על עץ

איריסיה קובליו, אקריליק על עץ


גלי קול 1

תערוכת יחיד 

בגלריה משרד בתל אביב

אוצרת: רחל סוקמן

גלי קול

הפתיחה: ב – 1.5.15

בשעה 12:00

היכונו!!!

פרטים בקרוב

ובינתיים סרטון יוטיוב  (סקיצה)

*

ובמדיקל סנטר, הרצליה פיתוח, מוצגות 4 עבודות פרחים גדולות שלי. פרחים לרפואה. אוצרת דפנה נאור. אפשר לראות כאן

*

פרחים לרפואה


כמה הרהורים על פרידות ומחיקות ועל שפם העשוי מגבעול של סחלב

 היום ירדה תערוכה שלי מהקירות. עכשיו היא ארוזה ומונחת על אחד השולחנות בחדר העבודה שלי. היא לא הייתה מתוכננת. חלקיה נוצרו כדיבור פנימי, אינטימי, לא היו לה כוונות להיות כפי שהייתה, היא הוחלטה ביום אחד ועלתה מיידית, לבקשת בעלי המקום. אחד (אחת) מחלקיה נסע מעבר לים. פרידה כואבת במיוחד. פעם מישהי אמרה לי: איריסיה, לאן שאת זזה מדמם איזה פצע, ואני אמרתי לעצמי שכל אחד בוחר לראות את מה שהוא בוחר, ומאלף הפנים שלי מתגלה בכל פעם אחת אחרת , האחת של הפרחים, הזורעת, קולטת ומפזרת האור, או האחת המכשפה, החוזה בכוכבים, או האחת הילדה המנגנת בחושך, או האחת המורדת המתייסרת המוחקת

מוחקת. בעצם על זו רציתי לכתוב. על האחת המוחקת. על זו שמחליטה שהציור גרוע, מביש, מביך, חושף קלון, וכו' (אני יכולה להמשיך, אבל האחת החיובית מצטעקת ואומרת די! עדיף לא לכתוב כל כך הרבה דברים רעים על עצמך), אז אחדים מציוריי, בעיקר אלה שעל בדים, נמחקים ומעל פניהם עולה ציור חדש ולפעמים שלושה ציורים חדשים. במקרים מסויימים אני קורעת (צבעי מים על נייר) ובמקרים נדירים אני שורפת, סוג של רצון למחיקה טוטאלית. לפעמים אני מוצאת צילום של ציור, אחרי שנים רבות, ציור שנחשב לסתמי, שטחי, חסר חוט שדרה, ואני מגלה בו השראה. אני מופתעת. אני מחפשת אותו ולא מוצאת. האם מכרתי אותו? האם מחקתי אותו? האם ציירתי מעליו? האם ארזתי אותו באיזה קרטון המונח במחסן הדברים הלא שימושיים? האם נשמט ממני באחד ממעברי הדירה הרבים שלי? האם אמצא אותו בכל זאת מחר? האם אשכח ממנו למחרת או אחשוב שזו היתה בעצם סתם התלהבות זמנית (היום) ואמשיך להערים ציורים מעל גבי ציורים עד סוף ימיי?

ציור שמן משנת 2000 בערך, שנעלם ואבד אי שם

עכשיו עולה בראשי מחשבה להעלות פוסט בשם: בית קברות לציורים מחוקים. בכל פעם שאמחק ציור אניח אותו בפוסט שיתרחב ויתרחב כמו בית הקברות החדש של הרצליה. בסוף עוד אשים אותם בקומות, כמו שם, שיוכלו להשקיף על השדות מסביב, שגם הם מצטמצמים עם התרבות הנמחקים.    או שמא אהיה אופטימית יותר: פוסט הנצחה לציורים שאבדו, נעלמו, או אלו שנמכרו ורחקו לאי שם, ומה שנשאר מהם זה רק צילום ישן, מרוט ומצהיב ,המחכה לסריקה ועיבוד מחודש בפוטושופ.

היום ירדה תערוכה שלי. היו בה פנים ופרחים. שני דברים שאני נוטה לצייר במיוחד. החיבור הזה התחיל כשמצאתי ספר צילומים (בספרייה של בית הספר לאמנות ברעננה בו לימדתי) ובו שילוב מבויים ומרנין (אני לא מוצאת מילה אחרת) של פני אפריקאים ופרחים. הצילומים ההם העלו בי דווקא רצון לצייר את עצמי עם שפם או או עם אף רחב במיוחד, אז עשיתי לי שפם מגבעול של סחלב ומזה יצא ציור (הציור שנסע אל מעבר לים). משם הדברים התגלגלו אחרת. כי תמיד הכל מתגלגל אחרת, וזה דווקא טוב, כי הצפוי מפחיד מאד.


עוד שלושה ימים

עוד שלושה ימים לתערוכה שלי

זה לא אותו דבר כאן, על המסך,

כמו על הקירות, בחלל המיוחד, בתאורה המיוחדת, באופן התלייה, במסגור האחר, בדיאלוג עם האמנות בגלריה.

מצורף פוסט יפיפה של שרית שמיר  המתאר את האירוע שהיה אמש בגלריה

.

.

גלריה גבי בן ז'נו

רחוב יבניאל 33 פינת התלמי 4, נווה צדק

ראשון שני 11-18

שלישי ערב יום הזיכרון 11-14


על החדר הפנימי, על מה שבדרך ועל הויסטריה שנשארה בחוץ

זו הזמנה לתערוכה בה אני משתתפת. הפתיחה היתה  אתמול. נותרו שלושה שבועות. שכונת נווה צדק תוססת באביב. זמן לבקר בתערוכה מיוחדת.

אני מציגה 10 ציורים חדשים שלא עלו על קירות, אלא רק על מסכי הרשת. זה לא אותו דבר. זה לגמרי לא אותו דבר. זה אפילו סותר והפוך ממה שרואים כאן.

החלל, כמו תא וידוי, משמעותי לשוהה בתוכו.

אני מציגה בחדר הפנימי של הפנימי. בדרך אלי נפלאים המראות האחרים. רצוי לבוא ולראות גם את הדרך הזו, שהיא מפתיעה ומרתקת כשלעצמה.

תודה לאמן והמורה גבי בן ז'נו, ולאשתו האמנית והמורה חניתה בן ז'נו,  הנדיבים, שאיפשרו לנו להציג את היופי הזה.

גבי בן זנו- גלדיולות

בשבת ה 21.4. בשעה 11:30 בבקר יתקיים מפגש משוררים הקוראים משירתם בגלריה. פרטים יבואו בהמשך. הכניסה חופשית ורצוייה.

אפשר ורצוי לבוא גם ללא אירועים ואפשר גם לפגוש אותי. בתיאום.

הסרת לוט הפרספקס

וזה ציור שלא נכנס לתערוכה אבל הוא שמח מאד להשתתף בפוסט הזה ולברך את כולם בחג שמח


עין התכלת: Spring Interview

-איזה פרח את הכי אוהבת?

-עין התכלת

-כלומר?

-מרגנית

-ציירת הרבה פרחים אז למה לא ציירת  אותו?

-כי  אי אפשר לצייר אותו

-למה?

-כי הוא נסתר. הוא פרח נשמה

-מה זה פרח נשמה?

-אלו הפרחים שלא שמים לב אליהם. אלו פרחי השוליים, אבל בזכותם הפרחים האחרים נראים בעולם

-למה את מציירת פרחים?

-לא יודעת. אולי בגלל ששמי הוא פרח

-חייבות להיות עוד סיבות כשמציירים כמות כזו

-פרחים זה יפה. זה היה הדבר הראשון שלימדו אותי לצייר

-לימדו אותך לצייר?

-לא בדיוק. הציעו לי מה לצייר: פרח, עץ, בית, חייל.

-חייל?

-כן, סבא שלי ידע לצייר רק חיילים עם כובע והוא היה מלמד אותי איך מציירים כובע של חייל

-סבא שלך היה חייל?

-לא, היתה לו חנות בגדים ברומניה

-גם בישראל היתה לו חנות?

-לא, אחרי שהנאצים שרפו את החנות שלו הוא לא התעסק עם זה יותר בחיים החדשים בישראל

-מה הוא עשה?

-הוא היה שרת בבית ספר "גורדון" בתל אביב והידיים שלו היו נפוחות כל הזמן, אבל הוא היה  יכול לצייר עבורי חיילים וגם אמר שתמיד צריך לשים ארובה עם עשן על גג הבית.

-מה אהבת לצייר?

-מה שהציעו לי

-איזה צבע הכי אהבת?

-ירקרק וסגול לִילָה, כמו הצבעים של העץ במרפסת של סבתא, שפרח כל אביב

-מה שם העץ?

-אזדרכת

-האם ציירת את פרחי האזדרכת אי פעם?

-לא , הם קטנים מדי. אבל הם לא פרחי נשמה. יש להם ריח חזק וסבתא תמיד היתה מתעטשת מהם.

-האם גם את אלרגית לריחות של פרחים?

-כן. אני הכי אוהבת את ריח האפונה הריחנית, אבל אני תמיד בוכה לריחה.

-אלו עוד פרחים גורמים לך לבכות?

-סחלב בצבע מגנטה

-מדוע?

-כי זה הפרח שמסמל אהבה גדולה ופרידה גדולה

-האם ישנם עבורך עוד פרחים שמסמנים דברים בחייך?

-כן, שושנה היא פרח היוגה. היא הכי אלוהית.

-ומהו הפרח הכי מהודר בעינייך?

-ציפור גן העדן. יש בו שילוב של הצבעים הנפלאים בעולם: כתום, סגול, ירוק ומגנטה. יש בו זקיפות ונוכחות, יש בו עוצמה מרפאה. פעם חלמתי להיות מרפאה בצמחים. לא בתמציות פרחים, אלא בהענקת פרח מצויר לנזקק. פרח שאני מציירת במיוחד עבורו.

-ולמה את לא מרפאה בפרחים?

-לא יודעת אולי אני כן. אני ציירת. אני לא מגדירה את עצמי כמרפאה. ואני לא מציירת רק פרחים.

-אבל איזה פרח את הכי אוהבת לצייר?

-המממ.. כל מיני

-ובכל זאת, לפי מה את בוחרת?

-לפי העונות. לפעמים אני הולכת לחנות פרחים או למשתלה. אני מעדיפה פרחים גדולים

-למה

-כי יש להם צורה מוגדרת ונוכחות עקשנית

-למשל?

היביסקוס אדום, הוא פרח ארוטי מאד.

ואמריליוס?

-כן, ציירתי אחדים. זהו פרח אכזרי

-אכזרי?

-כן, כמו בשיר של א.א. קאמינגס על האביב האכזר, המתהפך בבטן ויכול להחריב עולמות

-תכונות קשות את מייחסת לפרח

-כן, פרח זה לא רק פרח. אנשים לא מבינים את זה לרוב. פרח זו אנרגיה מסויימת מאד.

-אז לאיזה פרח ישנה אנרגיה חיובית?

-אני לא אוהבת את ההגדרה הזו כי אין דבר כזה חיובי או שלילי

-ובכל זאת איזה פרח עושה לך נעים?

-כובע הנזיר

-למה?

-כי אני אוהבת כתום, אני אוהבת איך שהוא שולח זרועות ואם לא זזים שלושה ימים הוא יכול לחבק אותך סביב, וחוץ מזה אני אוהבת נזירים

-ואיזה פרח מכוער בעיניך?

-אין דבר כזה

-אבל בטח ישנו פרח שאת ריחו את ממש לא סובלת:

-כן, שושן צחור, נרקיס תרבותי, חרצית, גרניום רפואי

-ואיזה ריח מענג אותך במיוחד?

-ריח שושני גינה, אבל אני אוהבת ריחות פריחה כשהם בטבע, כמו הדרים, יסמין, יערה, אלמון הודי

-האם את מעדיפה פרחים ללא ריח?

-אין כזה דבר ללא ריח. לכל דבר בעולם יש ריח. לפעמים אנחנו קולטים את הריח ולפעמים לא. גם לפרחים מצוירים על הדף יש ריח. ריח עובר אנרגטית.

-אז איזה ריח יש לעין התכלת שאת הכי אוהבת?

-ריח של רעד פנימי

-גם לרעד יש ריח?

-כבר אמרתי שלכל דבר יש ריח אבל אי אפשר להוסיף עוד כל כך הרבה מילים בעולם

-אז מה דעתך על פרח האיריס שהוא שמך

-הוא פרח הדור, כמו ציפור גן העדן, זקיפותו מרשימה  וצורתו מושלמת, אין לו פגם ואין לו היסוס ואני אוהבת את הפרח הזה אבל הוא רחוק ממי שאני

-ומי את?

-אני גם שושנה ואני גם סביון אני גם היביסקוס ואני גם דרדר, אני גם פרחי שדה וגם פרחי חממה, אני גם פרח מדבר וגם פרח מים, אני גם פרח גבוה על עץ וגם פרח בעציץ, אני גם פרח עם ריח ואני גם פרח מצויר, אני גם פרח של חושך וגם פרח של אור ולפעמים אני פרח ולפעמים אני משהו אחר לגמרי.

 

והודעה:

פרחיי ואני משתתפים בתערוכה (עבודות חדשות שטרם הצגתי) ונשמח לעיניכם הטובות.


נגררת על קוצי יהלום

איפה תופסים אותנו אירועים גדולים בעולם? הקטן והפרטי הוא המנהל אותנו, גם מול גלי הצונאמי של החיים. החיים? האם יש חיים מחוץ לי? אינני יפת נפש. האסון הפרטי שלי הוא זה שלוקח אותי באופן בלעדי.

*

ברגע בהיר וחד בתוך האפלה את יודעת: גן עדן וגיהינום הם כאן. שכר ועונש הם כאן. המוות הוא כאן. בעודך בחיים. ומי אם לא את היא זו שמביאה את הכל על עצמך,  בחפירה האינסופית אחר האמת החמקנית. לפעמים את חושבת על עצמך שהכל נובע מתמימות. את  מאמינה שאפשר לחיות באמת שלך ושתצליחי לגרף היטב את סביבתך, בעדינות אך במיומנות, כדי למנוע פגיעה. את עושה הכל כדי למנוע פגיעה. כך נראה לך. אבל הדברים לא תלויים בך ואת מוצאת את עצמך על שביל שבשוליו בכל זאת נרמסו תחת רגליך. רגלייך כואבות. כבר הרבה זמן. את מרגישה כמו בת הים הקטנה. רצית כל כך רגליים. כנפיים בעצם. אבל כדי שיהיו לך כנפיים קיבלת במקום רגליים, אולי כדי שתוכלי לרקוד, ללכת רחוק, ואז, כשיכאבו רגלייך עד קצה היכולת, ואת תרגישי שאת הולכת למות מרוב כאבים, ואולי אפילו תמותי, יצמחו לך כנפיים. הכנפיים שבאמת רצית. את עדיין לא ראויה לכנפיים, ממררת את חייך ההאשמה העצמית, תהי עוד קצת בגיהינום הזה:

ננטשת. רומית. נבגדת. שוּקָרְת. שוקרת.

שקר. שקר זה לא לומר את האמת. ואמת? שני מושגים שהרעילו את חיינו מאז שלמדנו מה מותר ומה אסור. ילדה שגדלה על פינוקיו יודעת ששקר יצמיח אף ארוך. ואז היא מתחילה להתפתל. חמישים שנה היא מתפתלת. ובכל פעם כשהיא נפגשת באמיתות ספרותיות גדולות, טקסטים מדויקים כביכול, הנכתבים על שתי התכונות המנוגדות הללו: שקר ואמת, היא בתמימותה חושבת שהבינה. שלמדה להבחין בין טוב ורע. שלמדה לבחור. שתם עידן תמימותה.

 *

מפגש מכונן אחד בחייה גורם לה להאמין בכל ליבה באהבה מוחלטת. מישהו אוהב אותה עד מוות. כך הוא מצהיר שוב ושוב. הוא מחדיר לעורקיה את אמיתותיו, אמונותיו, מושלמות אורחות חייו. היא  נבלעת ומדמיינת לעצמה שהיא מאושרת. שהיא זקוקה לתיקון והוא הבלעדי שיכול לתקנה. רק הוא יוציא את כל השקרים מתוכה, רק הוא לא יאפשר לאפה הארוך לצמוח. ויום אחד, אולי בטעות, אולי בחסד, צומחות לה כנפיים. בהפתעה. בהתחלה היא עפה. אחר כך נבהלת, וגוזרת  את כנפיה במו ידיה.

ואז הוא כל כך טוב אליה. היא שוכבת גזורה על מרבצה ומתמסרת לטיפולו המסור.

וכשהיא כבר לא יכולה לקום ממקומה, הוא נוטש.

עם כנפיים גזורות היא כותבת לו שירי אהבה. מציירת שוב ושוב את פניו. מתחננת שיחזור. מבטיחה את חייה. ממשיכה לגזור את שאריות הכנפיים הפנימיות שעדיין מרפרפות. לא אכפת לה גם אם יחדלו. אם לא תוכל יותר לאחוז במכחול. היא תחכה לו עד כלות.

*

בספר העונשים של גורו רחוק אחד, ספר נדיר, מקומט והזוי, מתוארים העונשים שיבואו על חוטאים בחטאים שונים. האישה הבוגדת, כך כתוב שם, תיגרר על קוצי יהלום, שוב ושוב ושוב, עד שתצא נשמתה מגופה החוטא.

כן, כן, שתצא כבר הנשמה, הנבגדת, הננטשת, המשוקרת, התמימה

כל הדימויים מתוך תערוכתי "שפת אם", גלריה נחשון לאמנות עכשווית, 2009


למה חזרתי לצייר "פרחים ופירות"

לפני כמה שנים התחלפו השכנים בביתי הקודם ובמקומם עברו לגור השכנים הרעשנים ביותר בעולם. מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי רגישה ביותר לרעש, אבל הרעש שלהם שבר שיאים בתחושת ההטרדה שלי. לא אפרט את ביטויי קולותיהם הבלתי נסבלים מפאת פרטיותם, אבל בתוכי לא היה רגע שלא קיללתי אותם בכל הוריאציות שידעתי. מרגע שפקחתי את עיניי הם חדרו לתודעתי והרעישו את חיי. את רוב עבודתי אני עושה בבית ובאותה תקופה גם תרגלתי מדיטציה ויוגה וחשיבה חיובית שירדו לטמיון הגיהינום ההוא. במפגש מקרי (או לא מקרי) קבלתי עצה שנראתה לי מגוחכת ובלתי אפשרית: התפללי עבורם לשפע. שלחי להם אהבה. נאבקתי בשינוי הזה. אילצתי את עצמי לגייס את כל כוחות הנפש ההפוכים להרגלים שלי, כדי לבצע את המשימה. זמן קצר אחרי אותו "תרגול אהבה" הם זכו בסכום כסף רציני שבא מירושה פתאומית ועברו דירה

 אתמול קראתי על הביאנאלה לאמנות עכשווית בוונציה, שזה לב ליבה של הסצנה הבינלאומית של האמנות. אמנות רדיקלית, מונומנטאלית, פורצת גבולות ומשתמשת באמצעים טכנולוגים חסרי תקדים המעוררת תגובות רגשיות קיצוניות, היא האמנות המנצחת. אמנות שדורשת משאבים פיננסים גדולים, קישורים תקשורתיים ואמירות מזעזעות. קראתי את המאמר בהפסקה שבין אפרסק לאפרסק, מנסה ללמוד בכל פעם מחדש איך להסמיק את האפרסק הירוק ואיך להעלות עליו את פלומתו הלבנה כסופה,, איך לברוא מחדש, שוב ושוב, את האפרסק הנראה ולהבקיעו על דף הציור כשיקוף מסוים של "חיים". חיים על שולחן עץ המוצב בבית מגורים  אי שם הרחק מליבת מה שנחשב לאקטואלי, חדשני, מעודכן.

 איריס קובליו, צבעי מים

לפני כמה שבועות הורדתי את תערוכתי האחרונה. היו בה 250 ציורי פרחים שהוצבו בצפיפות, בתלייה לא שגרתית, שיכולה לעורר קשת הרגשות אצל הצופה. במשך עשור ציירתי פרחים בהפסקות שבין ציורים אחרים שלי שדרשו מאמץ רגשי לא פשוט.

לצייר פרחים היה בשבילי פעולת ריפוי, התחברות מחדש לביטויים הנעלים יותר של הקיום. ליקטתי את כל הפרחים האלו לקיר אחד, בו ניסיתי למפות את מסלולי תגליות האושר שמצאתי בין שבילי חיי העמוסים, המתהפכים. בניתי את קיר האושר.

 

אבל הקיר הזה פגש לא מאושרת אחת. היא לא יכלה להסתכל עליו אפילו לרגע אחד. הקיר הזה עורר בה את הכעס, הבוז והבוטות שנפלטו מתוכה ונורו לעברי. כל מה שהיא רצתה זה להעמיד אותי על יד הקיר הה ולהוציא אותי להורג. ומכוון שהיה לה משקל "טכני" בהתקיימות התערוכה, הורדתי אותה בטרם עת.

 כל 250 הציורים נארזו לתיק אחד שהנחתי באיזו פינה, מבלי לפרוק אותו כדי להחזיר את הציורים למקומם המכבד. בכל פעם שהייתי עוברת על יד התיק, צעקות הזעם שלה נקרו בראשי כרעש. לא הצלחתי להסיר את הרעש, גם לא בהליכות נמרצות עם מוסיקת ריקודים משחררת נהדרת. לפני כשבוע, בבקר שבת אחת, מפלס הרעש בשכונת מגוריי העכשוויים עלה לשיאים חדשים ואני שוב התמלאתי תסכול מגורל הרעש שרודף אחרי מבית לבית, ומייד להקה של רחמים עצמיים התייצבה חמושת קללות. אבל לא. לא הנחתי לה להשתולל. פירקתי את התיק עם ציורי הפרחים, סידרתי אותם במקומם המכבד, ולמחרת קניתי את פרח ציפור גן העדן, שני אפרסקים, כמה משמשים וחופן דובדבנים וחזרתי לצייר את "החיים".

 איריס קובליו, צבעי מים, 2005

וכשציירתי את ציפור גן העדן חשבתי מה לאחל לאותה אישה זועמת

המשך יבוא


דבר אליה

נועה אוסטריכר על התערוכה שלי

בסלונה: דבר אליה

ורד קורפל על התערוכה שלי

בורדים והדסים: הפרחים של איריס

וכמה תמונות מתהליך הבניה על הקירות בתערוכה שהסתיימה:

איריס קובליו- תהליך 1

איריס קובליו- תהליך 2

איריס קובליו- תהליך 3


%d בלוגרים אהבו את זה: