תגית: תרזה

Tereswari

הציור קשור לפוסט הקודם שלי

ברניני:  גילוי נאות

Iris Kovalio, Acrylic, 2011


ברניני, גילוי נאות

אף פעם לא למדתי תולדות האמנות באופן רשמי, גם לא באופן חלקי וזאת למרות שאני כן יכולה "להתהדר בתואר" (2) באמנות. ובכן חמקתי באלגנטיות מהרנסנס והברוק והרוקוקו למיניהם ושמו של ג'ובאני לורנצו ברניני, מלך הבארוק האיטלקי השתחל לאוזניי רק במהלך מסע אומנות שהשתתפתי בו לפני יותר מתריסר שנים, עם בוגרי כיתת י"א  במגמת האמנות של תיכון בו הייתי מורתם לציור.

ר', המורה לתולדות הנלהבת, סחפה אחריה 51 נערים ונערות מתבגרים ואותי צירפה למסע באקראי. אך אבוי, בזמן שהיא התעלפה ודמעה והצטמררה (כך העידו התלמידים) מכל ברניני, לאונרדו מיכאלאנג'לו ורפאל שנקרו בדרכה המתוכננת היטב, אני ליקקתי גלידת איטלקית נפלאה עם קומץ תלמידים סוררים שנשארו מחוץ לכנסיות, או הסתובבו בשולי הפיאצות המפוארות. באותו זמן (וגם עכשיו, אבל אחרת) הייתי שרופה על קאראווג'יו וליקוק פצעיו בהחלט התחרו בגלידה, אבל היצירות התלת מימד לא נגעו בשולי אדרת הלב שלי.

השנה גיליתי את ברניני. בעיקר דרך האכסטזה של תרזה. צילום אחד ששלחה לי חברתי ס' במייל, פילח את ליבי כמו שהמלאך פילח את ליבה של תרזה והיא התעלפה בייסורים מענגים עילאיים. החלטתי לראות את היצירה הגאונית הזו כמתנה ליום הולדתי. לפני ההחלטה לנסוע לרומא התחלתי לצייר את תרזה. השחלתי את פני במקום פניה, אבל לכשהגעתי לקפלי שמלתה נטרפתי. מחקתי שוב ושוב ובשום אופן לא הצלחתי לפענח את הרב שכבתיות  חסרת ההגיון הזו, כביכול. חיפשתי חומר כתוב עליה. במקומות אחדים מוזכר הדיאלוג בין הויבראציה של הקפלים הבלתי אפשריים לאכסטזה שלה, אבל עדיין עוד לא הצלחתי לצייר משהו שיניח את דעתי, אפילו לבינתיים. הביטוי האנרגטי של האירוע הקוסמי הזה מיושם באופן מושלם גם בעיצוב הסביבתי בתוכו נמצאת היצירה.

 

נכנסתי נפעמת לכנסיה היפה ביותר  שראיתי מעודי (כנסיית סנטה מריה דה לה ויטוריה). ידעתי שהצפייה ביצירה הזו היא כמעט בלתי אפשרית. היא מוצבת כל כך גבוה,  עד שרק מזווית מסויימת אפשר לראותה. ניסיתי לפענח אותה בעזרת הזום של מצלמתי החדשה, שעוד לא התגלתה לי בשלל אפשרויותיה. וצילמתי וצילמתי וצילמתי, אבל בגלל איכות הצילומים הגרועה שיצאה לי, מביאה צילומים מהרשת:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אני חושבת שכבר לא היו לי ידיים ולא רגליים ולא גב

כשהסתובבתי לאחור וראיתי אותה:

שילגיה.

קוי צמרמורות חצו שתי וערב את כל גופי. הייתי חייבת לצאת.

בחוץ חיכתה לי שמש וכך צולמתי

ואחר כך, במדשאות של וילה בורגזה, אחרי שראיתי את אפולו (הפעם חץ נעוץ בליבו) ודפניס ובעיקר אחרי שנחטפתי עם פרספונה ע"י האדס האדיר, הייתי חייבת להתעלף גם

מכל היפעה זו

***

מתכננת להביא עוד מהמסע לרומא ( על ארבעת הנהרות ועל הפייטה ועוד,) וגם לסיים בקרוב את ציור תרזה שלי ולהעלותו כאן

בפוסט הבא ציור תרזה שלי


%d בלוגרים אהבו את זה: